שישי בראשון
ירושה, להמן וגרוסמן, מחר, מילצ'ן, חלוץ, חמאס, שרון, צו איסור, מתנה, הופשטטר, נתניהו, יקירתי
נאחל לשרון בריאות וחיים שיש בהם ממש. לא נתעלם מהמצב כרגע, ונאמר כי סיכוייו של אהוד אולמרט להנהיג את קדימה כמפלגה ענקית ומוצקה אינם גבוהים.
לא תמיד יודעים מתי מחר. מתי מחר יגיע. אבל היום ברור שהמחר התחיל. והמחר הזה יהיה ללא אריאל שרון כראש ממשלה פעיל. נכון להתייחס לסוף עידן שרון בפוליטיקה הישראלית. האם המחר הישראלי יהיה מבולבל, נסוג, לא שקוף, רע? גם אם אריאל שרון הינו עד הרגע האישיות הפוליטית הסמכותית ביותר, לא נכון להיכנס לייאוש פוליטי. אמנם מפלגת קדימה תתכווץ ואמנם יהיו שינויים במפה המפלגתית בכללותה, אבל המערכת הפוליטית הישראלית בסך הכל תעמוד בזעזוע, לאחר ימים אחדים של מבוכה טבעית.
מה בעצם טמון בביטוי "סוף עידן שרון"? לדעתי מעז ייצא מתוק. מה פירוש? שרון הינו הנציג האחרון, מלבד שמעון פרס כמובן, של שנות החמישים, של מדינה מתהווה, של מיתוסים יזומים, של מליצה בלתי מסתיימת - ואילו העידן שלאחר שרון, המתחיל השבוע, אמור להיות מודרני יותר, מיועל יותר, נגוע פחות בהערצת מנהיגים ועל כן מעשי ונבון יותר. העידן שלאחר שרון: ממשל ישראלי שהשתחרר מהמשא הכבד של תרבות השלטון הישנה. את מלוא תרומתו של שרון לחברה הישראלית כבר יתארו היסטוריונים. זהו סוף עידן הנפילים בישראל. הנפיל מסתיר את השמש (האור). הגיעה שעת המנהיגים האזרחיים הרגילים.
דן חלוץ אישר שניתן לפגוע בגרעין האיראני בפעולה צבאית. מה רע בזה? מה מיותר? מה מעכיר בזה את האווירה? מה בזה הודף אותנו לאחור, אל סוף שנות השישים הכוחניות והיהירות שלנו? מוטב לדן חלוץ לצמצם מאוד את ההתבטאויות הפומביות שלו בתחומים פוליטיים-צבאיים. כי הוא לא מיומן דיו. כי הוא תוצר של גבריות צה"לית מיושנת.
בעניינים כאיראן, הוא נשמע כאמפליפייר של טקסטים ישנים, טקסטים שכוחם וטעמם אבדו זה מכבר. לישראל אין עניין להידחק בכוח לראש המחנה האנטי-איראני. האם דן חלוץ מנסה להידחק לשם? האם דן חלוץ מאמין שהטקסט הגברי שלו בעניין איראן נוסך ביטחון בקרב אוכלוסייה אזרחית המומה ומבוהלת? כלומר, האם מבחינתו זהו טקסט מורלי, משהו כמו מארש חזק עם תזמורת צבאית טובה? אנחנו עדר צאן במרעה? חלוץ הוא הרועה?
צו איסור פרסום גורף? מעצרים סיטונאיים? מה אלה אם לא אמצעים הנחזים כחוקיים לגמרי בעוד הם מגלמים איום על חופש הפרט, על זכויות אזרחיות, על זכות הציבור לדעת? את מי זה משרת בדרך כלל אם לא את המדינה על חשבון הפרט? האם אלה אמצעים של מערכת שקופה ומודרנית או אמצעים של מערכת אטומה ואיטית? מי אנחנו, מי החברה הישראלית 2006, בכל הנוגע לאיסור פרסום ולמעצרים? האם נמשיך לתמוך בשתיקה בצווי איסור פרסום גורפים? בתופעת המעצרים הסיטונאיים?
השבוע הסתיימה ועידת פשע במלון דניאל בשלושה נדקרים וכו', והנה כצפוי המשטרה ביקשה וקיבלה מבית המשפט צו איסור פרסום גורף על הפרשה בעוד לא מעט פרטים מופיעים באינטרנט. מה מחר?
הצווים הגורפים האלה יגיעו לבחינה מדוקדקת של העליון וסביר להניח שהעליון יקבע שרוב הצווים הינם בעצם ניצול לרעה של החוק בידי המשטרה והפרקליטות. ניצול לרעה הנמשך שנים גם מכוח עצלות והרגל. ניצול לרעה המתפרנס גם מההזדהות הטבעית של השופטים עם המערכת (המשטרה והפרקליטות).
המעצרים הקלים והאוטומטיים והצווים האוסרים פרסום הינם היום ירושה מעיקה מימיה הראשונים של המדינה, ימים שבהם המדינה המתהווה נאלצה לאחוז גם באמצעים שכאלה בשביל לבצר עצמה. אבל מחר, כשלב נוסף בהתבגרות ובהתעדנות שלנו, הבה נאמין שתופעת הצו הגורף תצומצם מאוד על ידי העליון, גם משום שהאינטרנט בעצם מגחך אותה, עוקף אותה.
הביטחון הישראלי (יובל דיסקין) חושש מניצחון החמאס בבחירות? החמאס יעצים את המסע נגד הציונות ונגד הישראלים? מה, הביטחון הישראלי מקווה שהפלשתינים יצביעו בעד המועמדים של הביטחון הישראלי?! מה , הביטחון הישראלי מעדיף את החמאס מחוץ לעמדות שליטה, מחוץ למעורבות פורמלית בשלטון, משוחרר מכל מחויבות שלטונית?! מה , הביטחון הישראלי לעולם כבר לא ישתנה, לעולם יהיה "הביטחון הישראלי"? לעולם שבוי בעברו, מיוגע, קשיח.
בגלריה טובה אוסמן בתל-אביב תוצג בשבוע הבא התערוכה "הופשטטר - מאה שנה להולדתו", כי בכל זאת אנשים זוכרים את האמנות (רישום) המעולה של אוזיאש הופשטטר שתמציתה בהלת קיום: בין אימת השואה לאימה רליגיוזית (דתית). אמנות המעצימה את הגרוטסקי, את המלנכולי. ב-1957 הגיע הופשטטר לישראל מאוסטריה, והוא אז אמן-פילוסוף בן 52: לנוסח שלו לא היו שותפים כאן והוא נידון לבדידות.
במסגרת "הבנת הנקרא" (שיעור בטלוויזיה) הקלטתי די הרבה נתניהו מהטלוויזיה ולאחר מכן ניסיתי לפענח את "נתניהו" בעזרת סטודנטים - ולאחרונה מסתמן בבירור שנתניהו מאופיין בסרנדיפיות (מונח פסיכולוגי) שזה עיקרה: לעתים קרובות בהופעות פומביות נתניהו פתאום "מגלה בדרך" דברים שכלל לא תכנן לחפש, כלומר לדבר עליהם.
מגלה? מילה מתגלגלת למילה אחרת, עניין לעניין, אסוציאציה, או מישהו זרק מילה שהובילה את נתניהו לעניין אחר. ואז? נתניהו לא מתבלבל אלא משלב את זה בהופעה שלו, עושה מזה עניין, מוריד מהלך וחוזר לתוואי המקורי של ההופעה. זה לא רק טוב. זה לא רק רע. זו תכונה של פרפורמר. לעומתו, אריק שרון הורג אסוציאציות כשהן רק נולדות. שמעון פרס חייב להיזהר מאסוציאציות כי הן מדיחות אותו להגייה קשה, מטרידה. לעתים דומה שפרס מכין הופעה פומבית על פי היכולת שלו לשלוט בהגייה תקנית. גם ליוסי שריד חיבה לסרנדיפיות.
נכון להמליץ על הספר "מסה על המתנה" של מרסל מוס, שראה אור השבוע בהוצאת רסלינג, המקלף את הציפוי מעל היחסים האמיתיים בין הנותן למקבל. מקלף ומציג את גינוני הכוח והמיון שביסוד נתינת המתנה וכן את מה שבין מתנה לצדקה, מה שבין נדיבות לאגו, מה שבין החופש לתת מתנה לאילוץ שבכך ועוד. תוך קריאה נזכרתי בלקח ששמעתי מסבי יצחק יעקב וכטפוגל, ראש ישיבת מאה שערים: הימנע ממתנות של עם הארץ, כי מחר, כאשר עם הארץ הזה יירד מנכסיו, הוא יטען שבכלל היתה זו הלוואה או השאלה ולא מתנה.
לפי ערוץ 1, שמעון פרס רצה להיות שר החוץ בשלושת החודשים הבאים במקום סילבן שלום, הפורש מהממשלה עם שרי הליכוד, וגם ארנון מילצ'ן רצה שפרס יהיה. ומי זה מילצ'ן? הוא אמריקני ממוצא ישראלי. הוא מיליונר. הוא אחד הבעלים של ערוץ 10. והוא ידיד אישי הן של שרון והן של פרס. אבל לא יפה להשאיר את זה ככה (מוגבל לשרון ופרס) ונציין שמילצ'ן היה בוודאי גם ידיד אישי של יצחק רבין, וידיד אישי של אהוד ברק, ויהיה ידיד אישי של ראש הממשלה הבא באשר הוא ראש הממשלה הבא, ושל שר האוצר הבא באשר הוא, ושל שר התקשורת הבא באשר הוא, ושל שר הביטחון הבא באשר הוא, ואם יזדמן אז גם של הרבנים הראשיים באשר הם רבנים ראשיים.
יקירתי, 2006? שנה חדשה? אני עוד בשנות השישים.
נא להמתין לטעינת התגובות
