קטנטונת
"פיסה קטנה של חיים, בכתמי שחור-לבן, של תחושות, של לב זעיר פועם במרץ, של כפות רגליים ורודות, ופה לבנבן מלא שיניים קטנטנות ויללת מיאו חלושה, דועכת ורצון לחיים". בן כספית ובת זוגו מחפשים בית חם לגורת חתולים עיוורת שאספו מהרחוב ומאז היא אצלם
כמה פעמים יוצא לנהג הטרוד, המצוי, להבחין בזווית עינו במראה כזה ולהפנות את הראש לכיוון השני? אלא שהגורה הזו היתה מיוחדת. אחרת. משהו בתנוחת הראש שלה, בעמידה הלא-יציבה, המתנדנדת, באופן בו הביטה מעלה, נועצת עיניים בשמיים, עצר אותנו.
אתם בטח מכירים את זה. אותו שבריר שניה שבו אתה מהסס, מתלבט, מתווכח עם עצמך. לעצור או להמשיך הלאה? לרדת רגע מהמכונית, לתת הצצה, או להשכיח את המראה המטריד הזה ולנסוע? רוב האנשים, ברוב גדול של המקרים, ממשיכים הלאה.
העניין הוא לא להסס, לא להתלבט, פשוט ללחוץ על דוושת הבנזין. היסוס קטן, ואתה תקוע. עומד, חסר אונים, מול החיים הרופפים הללו. ואנחנו, כמובן, עצרנו. ניגשנו אליה, ומיד ראינו. ראינו שהיא לא רואה. עיניים דלוקות, עין אחת כבר לא קיימת, השניה בדרך. הרפס חתולים מתקדם, אותה מגיפה איומה שמאכלת את עיני גורי החתולים בשבועות הראשונים לחייהם, עשתה בה שמות.
עין אחת כמעט ריקה לגמרי, השניה דלוקה, עמומה, כנראה שאינה רואה דבר. גורת חתולים קטנטונת, בת שלושה, אולי ארבעה שבועות, אולי פחות, עומדת על הכביש, רועדת, נושאת ראשה לשמיים, ממתינה בשקט לסופה, שיגיע תוך כמה דקות, מכסימום שעה, הכי הרבה שעתיים, מגלגלי מכונית נוסעת, רעב או מחלה.
לקחנו אותה, אלא מה. נשאיר אותה שם על הכביש? פיסה קטנה של חיים, בכתמי שחור-לבן, של תחושות, של לב זעיר פועם במרץ, של כפות רגליים ורודות, וחוטם ורדרד, ופה לבנבן מלא שיניים קטנטנות, ושפמפם, ופרווה רכה, ויללת מיאו חלושה, דועכת, ורצון חיים.
וגם צלקת. צלקת? תפר ענק ליד המותן השמאלית, כל האיזור מגולח, מישהו עשה כאן עבודה יסודית, והתפר תפור בקפידה והאוזן קטומה. כל הסימנים מורים: החתלתולונת הזו, זעומת ימים, כבר מעוקרת. בגילה. במעמדה. במצבה. אז כל מה שאמרנו עד היום בשבחי עירית תל-אביב הרחומה והחנונה (בהשוואה למטורפים מראשון לציון שהכריזו מלחמת שמד על חתולי הרחוב, כי האדיוטים האלה מאוד רוצים חולדות ונחשים שם, ואוי למי שיצביע אי פעם בעד מאיר ניצן), מתנקז מיד אל ביב השופכין.
קבלן העיקורים של העירייה, שבטח גובה את תמלוגיו לפי גולגולת, שיחק אותה: חוטף גורת חתולים בת שבוע או שבועיים מהרחוב, מעקר אותה, מסמן אותה (על ידי קטימת האוזן), משליך אותה בחזרה למקומה, כדי שיוכל לגבות את התמורה, אבל בין לבין רואה בטח את העיניים החולות, הנגמרות, הנאכלות, ולא טורח לטפל. את הכסף שלו יקבל בכל מקרה. לחתלתולה בת כמה ימים אין לובי בכנסת, היא לא יכולה לפנות למשטרה ואפילו 'שומר מסך' של אמנון לוי לא ממש יתעניין בה. למה לעקר בגיל כזה?
הקטנטונת מתפתלת בידיים, נאבקת,
היא, בינתיים, בתצוגת עליונות מדהימה של חתול, מזהה את ארגז החול (בלי לראות) ועושה בו את צרכיה (בלי לדעת). וכך חולפת לה השבת, שהיתה יכולה להיות האחרונה בחייה, והפכה לראשונה בחייה החדשים.
למחרת בבוקר, אצל הוטרינר הסמוך (דר' אלכס קלר הנפלא), מתברר שאין לה תקווה. העיניים גמורות. לוקחים בכל זאת משחה, מורחים, ומתפללים. בינתיים, כעבור יממה, מבררת הילה, הלא היא מלאך החי באשר הוא, אם חיות הבית האולטימטיבית, ומוצאת כי יש אי שם, ביהוד, וטרינרית אחת שמתמחה בחתולים עיוורים, בעיניים כאלה בדיוק, באותו הרפס חתולים נוראי שמתפשט כאש בשדה קוצים ומעוור מאות חתולים אל מותם.
מתקשרים לדר' חוי צרפתי ביהוד וקובעים תור. הקטנטונת, בינתיים, מסתגלת לבית החדש. לומדת אותו. מה שאי אפשר להגיד על איז'ק. הוא לא מסתגל אליה, מצטמרר, נמלט מפינה לפינה, מנסה לברר למה היא מסתובבת ככה סביב זנבה, עצבנית קצת, בלתי צפויה, צורחת בכל פעם שנדמה לה שמשהו מתקרב. אז הוא פשוט לא מתקרב. להיפך. רואה אותה, ומתרחק.
רק גוסטב, הטוב מכל כלב (וזה קשה), מתנהג בדיוק כפי שמלאך מפורוון אמור לנהוג. מרחרח, מלטף, מבין, אוהב, מקבל את היצור החדש בכשכושי זנב, מאמץ אותו מיד, קובע את מעמדה של הקטנה כאחות חדשה, נותן לה לשחק לו עם הזנב, לרכב עליו, לעשות בו כרצונה, מפגין סובלנות ורכות שרק כלב יכול.
הימים נוקפים. ד"ר צרפתי מאשרת את האיבחון של ד"ר קלר. אין תקווה. עין אחת מוסרת מיד, העפעף נתפר ונסגר לנצח. לשניה נותנים צ'אנס, למרות שאינה רואה מאום. מורחים במשחות, נותנים ויטמינים, מתפללים.
הקטנטונת, בינתיים, מתרגלת למצב החדש. עולה ויורדת במדרגות לממ"ד ובחזרה. מזנקת על הספות (ועושה בהן שמות). מתרוצצת בכל פינות הבית, צדה עכברים וירטואליים, נתקלת בקירות, נחברת בכיסאות, אבל מתאוששת, נעמדת בחזרה על הרגליים וממשיכה הלאה.
היא מטפסת על גוסטב, ישנה במתיקות מתכרבלת על הספה, שמחה לקול פתיחת הדלת. מדי פעם, בעיקר בלילה, היא מיללת בזעם, או בפחד, או בעצב, אבל הרגעים האלה הולכים ופוחתים. הבטחון שלה הולך וגובר. אצל ד"ר צרפתי מתברר לנו שחתול עיוור מתפקד כמעט כמו חתול רגיל. אברי החישה של הסופר-יצורים הללו מדהימים. בשערות השפם, הגבות, הרגליים, יש להם ריסי תחושה שמאפשרים להם לדעת מה בא, מאיפה, באיזו מהירות.
בתור אצל ד"ר צרפתי סיפרו לנו בעלי חתולים עיוורים בגאווה על החתול שצד זבובים בלי לראות אותם, על החתול שמנווט בבית במהירות בלי עיניים. החתולים האלה חיים ומתפקדים כרגיל, בתנאי שהם בבית. בחוץ, גורלם נחרץ תוך דקות.
חודש ימים חלף. הקטנטונת גדלה במהירות. מתפתחת. יללות הפחד והעצבנות שלה הולכות ופוחתות. היא נרגעת, מתרככת. אפילו איז'ק מתחיל לחזור לעצמו. שומר עדיין על מרחק, משתדל להמנע מהתקלויות מיותרות, אבל מבין שהיצור הזה כאן, כדי להשאר. כנראה.
אלא אם כן מישהו מהקוראים רוצה אותה: הקטנטונת הזו צריכה בית סגור. אצלנו הבית פתוח, עם גינה, מה שיאפשר לה, במוקדם או במאוחר, לחמוק החוצה ולהיעלם אל מותה. החתלתולה הזו צריכה דירה בתל-אביב, או בכל עיר אחרת, שבתוכה גרה משפחה, או מישהו, או מישהי עם לב גדול, פנוי לחתולים. כי מי שאוהב חתולים, ימצא בקטנטונת הזו, ששמה בישראל הוא הלן (על שם הלן קלר), חתולה מפוארת.
המגבלה היחידה של העוורון שלה היא שלא תוכל לצאת לרחוב. היא תגור בבית, וזהו. אין שום טרדה אחרת. להיפך. היא לא צריכה כלב נחיה. בתוך כמה ימים תלמד את הבית ותנווט בו כאילו כלום. תעשה את צרכיה בארגז החול, תישן במקום הכי נוח ותתכרבל בחיקכם בעונג. מחלות עיניים כבר לא יהיו לה. היא מתוקה להפליא, מתפנקת, מתרפקת, וזה עכשיו, בטרם מלאו לה חודש. ככל שיחלוף הזמן תתרכך ותהפוך ליצור עוד יותר ענוג מכפי שהיא. אז אתם מוזמנים להשאיר טוקבק עם מספר טלפון, וגוסטב יתקשר לזמן אתכם לראיון קבלה. בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
