נאציזם וצמחונות
הצמחונות של היטלר, מיתוס או עובדה? ההיסטוריון רין ברי טוען כי פתר את הסוגיה, אך למתן דרורי יש השגות לגבי אמינותו. ביקורת ספרות
הספר, Hitler: Neither Vegetarian nor Animal Lover, יצא בהוצאת פיתגוריאן, הוצאה קטנה בניו-יורק שמתמקדת בזכויות בעלי חיים. אלא שהמחבר וההוצאה עוררו חשד מיידי: האם ניתן לסמוך על מחקר בנושא, שערך פעיל צמחוני מרכזי ואשר יצא בהוצאה שעיקר תכליתה קידום הצמחונות וזכויות בעלי החיים?
בקריאת הפרק הראשון ניתן היה להתרשם כי החשד עומד להתאמת. ברי, שכתב בעבר ספר על צמחונים מפורסמים ומתכוניהם, בחר לקשר בין תזונה צמחונית לשלום עולמי, ומסביר מדוע חשוב להוכיח שהיטלר לא היה צמחוני, כפי שמקובל לחשוב. "אחת ההערות המכוונות לעיתים לאנשים כמוני, הכותבים על צמחונים בהיסטוריה ובודקים כמה מהם היו מופת (לחיים) לא אלימים, היא 'אבל היטלר לא היה צמחוני?'... עוד לא היתה לי שיחה על צמחונות, שבה השאלה סרת הטעם (הזו) לא עלתה... בכל הרצאה ובכל תוכנית רדיו לפחות אדם אחד שאל אותי בנימה חצי מלגלגת: "ומה עם היטלר?" (עמודים 27-29).
ניכר שאחרי שכבר הגיע למסקנה כי היטלר לא היה צמחוני, ניגש ברי לשלב ההוכחות. לשם כך הוא נעזר בכמה מקורות, ובהם – הביוגרפיה של היטלר מאת רוברט פיין (Payne) וספר המתכונים שכתבה דיון לוקאס (Lucas), מי שהיתה בשנות ה-30 שפית במלון בהמבורג וזכתה להכין לפיהרר את מאכליו האהובים (ובראשם גוזלי יונים ממולאים).
על סמך פיין, קובע ברי כי הצמחונות של היטלר היתה המצאה שבדה שר התעמולה יוזף גבלס לקראת חיסול אנשי האס-אה במה שנודע כ"ליל הסכינים הארוכות". המטרה היתה להפוך את הפיהרר למעין גנדי פשיסט – לסגפן טהור ובעל שליטה עצמית, מורם מעם שחי למען העם. אלא שקשה להוכיח תוכנית אב שכזו, וברי לא מציג שום טיעון המחזק אותה.

ברי מתעלם מהאפשרות שהפיכת המנהיג לצמחוני אדוק היתה דווקא עלולה לפגוע במעמדו, ולחזק את דימוי התמהוני שדבק בו בעבר. התפריט הגרמני המסורתי, כנראה לאור האקלים הקר, מבוסס בחלקו הגדול על בשר. התנזרות מה-Bratwurst המפורסם עלולה היתה להתפרש כפגיעה במסורת הגרמנית, ומכאן – לפגוע במעמדו של הפיהרר.
היטלר עצמו היה מודע לסכנה שבתדמית צמחונית. "אל תחשוש שאוציא צו האוסר על חיל הים לאכול בשר", אמר היטלר לאחר מקציניו הבכירים בינואר 1942, "אם איסור (אכילת) הבשר היה חלק מהמצע של הנאציונל-סוציאליזם, ודאי שהתנועה שלנו לא היתה מצליחה" (מתוך הספר Hitler’s Table Talk)
אחרי שנמנע מהוכחת המזימה של גבלס, פונה ברי להמשך במלאכת הוכחת התזה שלו. הוא תוקף בזה אחר זה היסטוריונים שקבעו כי היטלר היה צמחוני בנשימה אחת עם העובדה שמפעם לפעם אהב לאכול גם בשר, וקובע כי הדיאטה של הפיהרר לא עונה על אף הגדרה – ולו הגמישה ביותר – של צמחונות.
ואולם הוא מסרב לקבל אפילו עדויות התומכות ב"צמחונות חלקית". כך למשל, לפי שתי עדויות - של ידידתו הקרובה הגברת הס ושל אחת ממזכירותיו – היטלר הפך צמחוני ב-1931 בעקבות התאבדות אחייניתו, אנגלה ראובל, אף שהמשיך לאכול מפעם לפעם כמה ממאכלי הבשר האהובים עליו. אלא שברי פוסק כי שתי העדויות אינן מהימנות. הוא מסתמך על
ברי מציין כי היטלר העריך שהאדם החל לאכול בשר בעידן הקרח, כאשר לא היתה לו ברירה אחרת. הוא אף מציין שהפיהרר דיבר בפירוש על המעלות שבאכילת מזון לא מבושל מן הצומח. "הוא אף קבע שאם תינתן לילד האפשרות לבחור בין חתיכת בשר, תפוח או פרוסת עוגה, הוא לעולם יבחר בתפוח" (עמוד 50).
אם כן, כיצד מסתדרים דברים אלה עם הטענה שהיטלר לא היה צמחוני ובוודאי שלא צמחוני מתוך אידיאולוגיה? תשובתו של ברי – "מפתיע לגלות (בעקבות הדברים)... שהיטלר לא דחף את הנוער ההיטלראי לעבור לדיאטה כזו. נהפוך הוא, הוא דחק בנאצים הצעירים להפוך ל'חיות טורפות'". ברי לא מתייחס, עם זאת, לשיקולים שעשויים היו להניא את ההנהגה מפני מהפיכה קולינרית שכזו. במקום זאת עובר המחבר לקבוע כי הפיהרר דיבר רבות בשבח הצמחונות, אך בשעת המבחן לא יכול היה לעמוד בפיתוי – ונהנה לאכול כופתאות כבד, קוויאר, גוזלי יונים ממולאים, נקניקיות ובמוצרי בשר נוספים. היטלר, אם כן, היה "צבוע חסר בושה", קובע ההיסטוריון האמריקני (עמוד 51).

בהמשך, מאמץ ברי את הטענה שלפיה לו היטלר אכן היה צמחוני הוא היה נמנע מהאיסור שהוטל על קיומן של אגודות צמחוניות תחת משטרו . ולא זו בלבד, אליבא דברי הוא היה אף מעודד מעבר לצמחונות כדי להתגבר על המחסור במזון במהלך המלחמה.
העובדה היא שהרייך השלישי אכן חיסל את אגודות הצמחוניים, אסר עליהם להיפגש וסגר את עיתוניהם (עמודים 58-59). אולם ברי שוכח לציין את ההקשר לקבלת המדיניות הזו שהייתה פשוט חלק ממדיניות ההאחדה (Gleichschaltung) שהוכרזה בשנות ה-30, במסגרתה פעל המשטר נגד מרבית הארגונים הלא נאציים, מחשש שיהפכו כר פעולה לגורמים חתרניים. נוסף על כך, הצמחונים ופרסומיהן נפלו קורבן למדיניות הזו, בין היתר משום שנחשדו כבעלי נטיות פציפיסטיות. הם נרדפו, אפוא כקבוצה, ולא כפרטים.

ברי קובע שעדות נוספת לכך שהרודן הנאצי לא היה צמחוני מתוך אידיאולוגיה היא יחסו לבעלי החיים. הוא מציין כי לפני התאבדותו ניסה היטלר את כמוסות הציאניד על כלבתו האהובה בלונדי, בהזדמנות אחת הוא ירה בכלב ללא סיבה, וחרף התנגדות המשטר לויויסקציה – ערכו אנשיו ניסוים בבעלי חיים בטרם עברו לבני אדם. "שלא בצדק... היטלר זוכה עדיין בקרדיט על הכנסת חוקי ציד מתקדמים לגרמניה", קובע ברי (עמוד 68). החוקים הטילו הגבלות על הציד והיו אמורים למנוע סבל ממושך לבעלי החיים, אך בפועל נתנו לשכבת עלית את המונופול על הציד – והפכו את העיסוק לספורט אריסטוקרטי. "אילו היטלר היה צמחוני מתוך אידיאולוגיה, הוא היה אוסר כל סוג של ציד, ולא רק ציד בעזרת כלבים", קובע ברי, "ציד הומאני בדומה ל"טבח הומאני... הוא אוקסימורון" (עמוד 72).
אכן, הנאצים השתמשו בחקיקה למען בעלי החיים למטרות תעמולה, אף אם היו גורמים במפלגה שתמכו בה מתוך אידיאולוגיה. ברם בפועל, השיקול הפרגמטי גבר, וכשהחקיקה התנגשה באינטרסים הצבאיים או הכלכליים – נטשוה ראשי המשטר ובכללם היטלר, ודרכו עליה ברגל גסה. ועם זאת, באשר להיטלר, המדיניות בפועל לא בהכרח מוכיחה את אדישותו לבעלי חיים ובוודאי שלא מוכיחה את הרגלי התזונה שלו.
הפיהרר הצהיר בפני אורחיו כי הוא מתנגד לציד בהיותו צמחוני, אף שהוא רואה את האלמנט הרומנטי בספורט הציד. "באופן אישי אינני מבין איזו הנאה אפשר להפיק מירי (בבעלי חיים). מעולם לא יריתי בארנבת. אני לא ציד (לא חוקי) ולא ציד לשם הספורט. (אבל) לו הייתי מסלק את הציידים מהמפלגה, היינו מאבדים את התמיכה משורה של מחוזות", הודה בספטמבר 1942 (מתוך Hitler’s Table Talk).
מובן שגם דברים אלה, שנאמרו בשיחות סגורות סביב שולחן האוכל, אינם מהווים הוכחה ניצחת לתפיסותיו של הרודן. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהם הועלו ביוזמתו, בשיחות סגורות ופרטיות. הווה אומר, כשם שלא ניתן להתעלם מהשיקולים התועלתניים שהניעו את היטלר לאמץ גישה ידידותית לבעלי חיים, כך לא ניתן להתעלם מהאפשרות שהרודן פעל לעיתים מתוך אילוצים, ושבדומה למנהיגים אחרים (לרבות עריצים), הוא אימץ החלטות פרגמטיות שעמדו בסתירה לאידיאולוגיה האישית שלו.

כאמור, לפי ברי, לא זו בלבד שהיטלר לא היה צמחוני מתוך אידיאולוגיה, אלא שהוא לא היה צמחוני כלל ועיקר. ניתן להבין כיצד היותו של הפיהרר צמחוני מתוך אידיאולוגיה עלולה לפגוע בטיעוניהם של הצמחונים בדבר הקשר שבין הימנעות מבשר לשלום עולמי. אבל מה בדבר צמחונות מסיבות רפואיות? ברי מסרב להכיר אפילו בכך בכל הקשור להיטלר. הוא מציין שהפיהרר דיבר לעיתים על כך שהוא צמחוני מסיבות רפואיות. כך למשל סיפר בכמה הזדמנויות שהוא מזיע פחות מאז הפסיק לאכול בשר, שהוא לא צריך יותר לשתות כבעבר ושהוא אפילו סובל פחות מגודש גזים.
ואולם ברי נתלה בבריאותו הרופפת של הפיהרר כדי להוכיח שנהג לאכול בשר (עמוד 55). הוא מדגיש כי מעבר לזיעת יתר ולנפיחות קשות, סבל היטלר מריקבון בשיניים, מבעיות בקיבה, בכבד ובלב וכן מהסתיידות עורקים – בעיה רפואית הקשורה בצריכת בשר. "הוא לא נהנה מאיכות החיים שממנה נהנים צמחונים. נהפוך הוא – היו לו תסמינים הקשורים באכילה מוגזמת של מוצרי מן החי" (עמודים 55-56).
קביעה זו אינה סותרת את הטענות שלפיהן היטלר הפך צמחוני רק בשלב מאוחר יותר בחייו. אך נראה, שהמחבר חושש להבחין בין צמחונות אידיאולוגית לצמחונות מתוך מניעים אחרים, ומגדיר צמחונות כהימנעות מוחלטת ורציפה מאכילת בשר. טשטוש ההגדרות והחיפושים המפורזים אחר חטאיו הקולינריים של הפיהרר, כמוהם כיריה ברגל.

בעקבות הערות עוקצניות של מתנגדי צמחונות, ביקש ברי להוכיח שהיטלר אינו יכול להימנות עם דמויות מופת אחרות בהיסטוריה שהתנזרו מאכילת בשר ואשר תורמות לקידום האידיאולוגיה הצמחונית, כגון אפלטון, גנדי ויצחק בשביס זינגר. אך אילו היה עורך הבחנה בין הצמחונות האידיאולוגית לצמחונות הסלקטיבית של היטלר, הוא היה מצליח להעביר באופן מוצלח יותר את טענתו. אחרי שערער בהצלחה חלקית את ההנחה שהיטלר היה צמחוני מתוך אידיאולוגיה, מדוע מתעקש ברי לערוך דיאגנוזה למערכת העיכול שלו? מוטב היה להתעמק יותר בסוגיית הצמחונות האידיאולוגית, שעדיין – חרף קביעותיו של ברי – לא הוכחה באופן חד משמעי.
ניתן להבין את חשיבות המחקר של ברי עבור הצמחונים האידיאולוגיים. ניתן אף להבחין שהוא בנה את התזה שלו בעזרת מקורות רבים, לרבות כאלה שאינם משרתים אותה לכאורה. אך קשה להשתחרר מהתחושה שמקורות נוספים זוכים להתעלמות, משום שאין להם מענה. קשה להשתחרר מהתחושה כי המקורות שבהם הוא מחליט להשתמש נובעים ממסקנותיו, וכי הוא למעשה יורה את החץ, ואחר-כך ניגש לצייר את המטרה. השם הנחרץ שבחר לספר "היטלר: לא צמחוני ולא חובב בעלי חיים" מעורר ציפייה לגילויים מרעישים וחד משמעותיים. אך כגודל הציפיה, גודל האכזבה.