למה חוגגים את חנוכה?
יש גבורה הנשענת על המסורת של פך השמן ויש גבורה הנשענת על מסורת הלחימה החשמונאית. הרב בני לאו עוקב אחרי התפתחות חגיגת חג החנוכה לאורך ההיסטוריה
למה שמונה ימים? הריבון האחרון שהיה ליהודים, שחגג את חנוכת המקדש, היה שלמה המלך. משה חנך את המקדש שמונה ימים (שבעה ימים+ 1). יהודה המקבי ממשיך את אותו קו.
לפי ספר מקבים ב' (שנכתב על ידי יהודי מצרי בתקופת החשמונאים) מדובר בחג דתי. אין אזכור לשמחה המדינית. זה לא מעניין אותו. הוא לא בקיא בפרטים האלה. הוא
לפי המשנה, שנערכה ונחתמה ב-200 לספירה, חנוכה כמעט לא נמצא כיום חג. באופן מוזר מזכירה המשנה את כל חגי ישראל אך משמיטה את חגיגת החנוכה. איפה זה כן מוזכר? במסכת נזיקין עוסקת המשנה בסוגיה "מה קורה אם אני מבעיר אש בחוץ, עובר גמל עם פשתן, ונשרף הפשתן. מי אשם?" המשנה אומרת – "אם זה קרה בחנוכה, אז בעל הגמל אשם כי הוא היה צריך לדעת שיש שם נרות." מה לומדים מזה? היה חנוכה. זה אפילו היה אקט נורמטיבי. המשנה ידעה על זה, ואפילו הצדיקה את זה. רק שהמשנה לא מספרת לי מה זה החג הזה.
איפה כן מספרים על זה? בתלמוד הבבלי. שם שואלים "מה זה חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים "על נס פך השמן". שם, בתלמוד שנכתב בעומק החשכה של גלות בבל, מתחילים לספר לנו את סיפור פך השמן, על "כד קטן שמונה ימים שמנו נתן". זהו הסיפור המוכר והדומיננטי ביותר מבין סיפורי החג. הסיפור הוא על כד של שמן טהור שהיה אמור להספיק ליום הדלקה אחד ובהעדר שמן אחר נעשה לחשמונאים נס והכד הספיק לשמונה ימים.
למה שמונה ימים? כי המנורה דלקה שמונה ימים (למרות שהנס היה רק שבעה ימים שהרי יום אחד מהשמונה השמן הספיק בלי נס). כדאי לשים לב בעיקר למה שאין בסיפור של כד השמן. אין אזכור למלחמות החשמונאים, אין אזכור לגבורת הלוחמים, אין שום רמז לעצמאות המדינית. יש הטוענים שנעשה כאן ניסיון להעלים את נס המרד של המדינה החשמונאית? ישנה גרסא שאומרת, שיש מגמה מודעת לדכא את זיכרון המרד. אומרים שבתקופת חיבור המשנה, אחרי מרד בר-כוכבא, היה ניסיון לפייס את האימפריה הרומית. מה הדרך לפיוס? לכתוב מחדש את דברי ימי היהודים – אנחנו בכלל לא עם מורד, אנחנו בכלל לא עם שוחר חירות. אנחנו שונאים מלחמות. באותה אווירה, גם ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, "מעלים" את המרד. אנחנו? מרד?! מה פתאום.
כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שלא מאיים על אף אימפריה ומאפשר לחגוג את זיכרון החנוכה ללא שום הפרעה. זהו אופי עם מטען עמוק של גלות והיעדר ניחוח עצמאי.
רק עם שיבת ציון של התנועה הציונית חזרה התודעה הלאומית לספר מחדש את סיפורם של החשמונאים. הם התחילו לשיר את שירי הקרבות על גבורת המכבים: "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו". ביאליק חיבר מספר שירים על גבורת המכבים, בהשוואה לדורו שלו: דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה". הניסים והנפלאות הפכו להיות: "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המקבים".
הרחוב הדתי המשיך לטפח ולספר את סיפור הנס, והרחוב הציוני טיפח את הגבורה הארצית, גבורת הלוחמים והמורדים. המחלוקת החבויה הזו משקפת את המחלוקת העמוקה בשאלה: על מה שמים את הדגש. למי מגיע הקרדיט. לה', או למקבים? מה חשוב, הניצחון בקרב, או נס פך השמן? שורשים למחלוקת הזו, אפשר למצוא עוד בין מקבים א' למקבים ב'.
במקבים א' אין כמעט אזכור של אלוהים. הוא מייחס את כל הנפלאות ליהודה וחבריו. לעומתו, מקבים ב' לא מתעניין בכלל בקרבות ומעשי הגבורה. הוא מספר סיפור על סוכות. אם הוא היה חושב על זה (או יודע על זה, תלוי את מי שואלים), הוא היה מספר את סיפור פך השמן. אפשר למשוך את הדיון הזה למחוזות יותר רחוקים, לנושא יותר שורשי.
לאורך מאות שנות גלות לא יכלו היהודים להעמיד את גבורת הקרב שלהם במבחן. את הזכות לעמוד ולהילחם לקחו מהם בכל תפוצות הגולה, אולם אף אחד לא יכול היה לקחת מאיתנו את הגבורה האצורה בלבבות. אותה גבורה של שמירה על צלם האלוהים שבאדם בכל תנאי ובכל מצב. לאורך הדורות ידענו הרבה שעבודים והרבה גזרות. לכל סיפורי זוועה אלו כרוכים גם תיאורים מופלאים של יהודים שלוחמים על שמירת צלם האלוהים שלהם.
מאז ימים שחורים אלו, המלאים בסיפורי הוד גבורה, זכינו לעלות לארץ ולהקים את הבית לעם היהודי, שבו ניתנה לנו האפשרות להגן על חיינו גם בגבורת הגוף ולא רק בגבורת הרוח. חלק מאנשי הרוח של התנועה הציונית ניסו להעתיק את מושגי הגבורה מעולם של תרבויות העמים ולבנות על פיהם את הדגם של היהודי החדש: יהודי חזק, כוחני, שרירי, לא מפחד משום איום בעולם.
לעיתים היתה זו התנועה הקיבוצית שטיפחה את דמות האיכר השרירי; לעיתים היו אלו אנשי הצבא שנראו בעינינו כחיילי דוד המלך המסתערים על גלית. גם לוח השנה העברי קיבל פנים חדשות עם דמותו של הישראלי הגיבור הלוחמני: חג החנוכה הפך להיות מחג של נס פך השמן לחגם של המכבים הגיבורים. ילדי גן שיננו את מילות השיר: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו".
החינוך, מן הגיל הרך, התבסס על הגבורה של האדם והחברה, בלי צורך להישען על נסי שמים. גם מדורת ל"ג בעומר שינתה צורה. ממדורה שבה מעלים על נס את סודותיו של ר' שמעון בר יוחאי, הפכה המדורה להיות כינוס של לוחמי מרד בר-כוכבא.
הישראלי החדש ניסה להתנער מתווית היהודי הגלותי וביקש לעצב את דמות הישראלי הלוחמני. אולם גם החברה הישראלית שינתה צורה. קם דור אשר לא ידע את מלחמת השחרור וגם מלחמת השחרור עבורו אינה אלא פרק בהיסטוריה. ואז מתחיל ויכוח, חוצה ישראל, האם להילחם זוהי גבורה או טפשות; האם יש מלחמה צודקת או לא; מהו הדבר, אם יש כזה, אשר כדאי למות למענו?
היום, במרחק של כמעט ששים שנות מדינה, אנו יודעים שיש קומות שונות לחגיגת הגבורה. יש גבורה הנשענת על המסורת של "פך השמן". זוהי גבורה של היהדות העתיקה והעקשנית, שממשיכה להדליק נר שנה אחרי שנה, בלי להתחשב בגורמי הזמן ובמורדותיו. גם בשיא החושך היהודי ימצא את הפך הקטן של השמן. זוהי עוצמה של הישרדות.
יש גבורה הנשענת על מסורת הלחימה החשמונאית וחגיגת העצמאות שלהם. זוהי גבורה של מי שלא מוכן להיות נתון לחסדי זרים וימסור את נפשו כדי לחיות כריבון בארצו. הוא אקטיבי ומלא תודעה של שליחות ארצית.
אנו זקוקים לכל הקומות הללו. לחנוכה פנים רבות ואנו מבקשים לחשוף את החג על כל פניו ולהאירו באור יקרות של עם השב לארצו ולעצמאותו, אך אפילו בתוך עצמאות זו צריך למצוא את פך השמן הקטן שדרכו יוכל להמשיך את מפעל חייו באור ובטוב.
הרב ד"ר בני לאו הוא הרב של בית מדרש מורשה בירושלים, ורב קהילת רמב"ן.
נא להמתין לטעינת התגובות
