שיר בריאות
יהונתן גפן מאחל לשרון רק בריאות וממליץ על דיאטה נטולת שטחים
איך איש כל כך גדול יכול להיות חולה.
קשה להם לתפוש שראש ממשלתם
אולי מורם מעם אך רק בשר ודם.
אירוע מוחי זעיר, יצאת מזה קל ונינוח,
ועכשיו כולנו יודעים שאכן למנהיג יש מוח.
עשר שנים לחמנו לצדך,
עשרים שנה היינו נגדך.
וכעת, כשסוף סוף דרכנו היא דרכך,
עשה לנו טובה ושמור על עצמך:
צא כבר מכל השטחים - זאת הדיאטה הכי יעילה
ולבלוע כל כך הרבה מושפלים,
זאת אכן הפרעת אכילה.
חוץ מזה, אתה יכול לאכול הכל,
רק לשאוף תמיד להיות לא שמן, רק להיות גדול
(ולזכור שהלב מתקתק כבר שנים בצד שמאל)
הסרט של מרטין סקורסזי על בוב דילן ישודר ביום ראשון הקרוב בערב בערוץ 8. ואכן, הסרט הזה שווה כל רגע במשך שלוש שעות. שם הסרט הוא "No Direction Home" - "אין כיוון הביתה", אבל יש חיפוש תמידי של המשורר והזמר להביע את עצמו בדרך שלו ולהתעלם מכל מהמורות הכוכב הנערץ, שכולם מזדרזים להדביק לו תווית שתסמן אותו.
בוב דילן הצליח היכן שכל כך הרבה אמנים נכשלו - הוא מעולם לא היה מוכן להיות שייך לתנועה או לעדר, למרות שכל כך הרבה אנשים ניסו לעשות ממנו סמל של דור ורועה חברתי. בסרט הוא אומר לסקורסזי: "אין ימינה ושמאלה, יש למטה ולמעלה, ואני למטה וכל הזמן מחפש איך להיות למעלה".
לבני דורי, ובעיקר לאלה שכותבים שירים או מסוגלים להאמין בשירה שהיא התפילה של האדם החילוני, בוב דילן הוא
אלוהים, כמה שאנחנו חיפשנו את עצמנו! וכשלא היה לנו כיוון הביתה, הקשבנו לבוב דילן שסימן לנו את הדרך אל עצמנו כשמאסנו בכל הסיסמאות השדופות והעמדות הפנים של עולם הפופ הממוסחר ופזמוניו הסכריניים.
כמו שאודיסאוס רוצה לחזור לאשתו ולבנו באיתקה, גם בוב דילן רוצה לחזור הביתה, אבל יודע שהדרך ארוכה ובדרך כלל גם מרתקת יותר מ"הבית" המופשט שכולנו מחפשים אותו גם אחרי שהגענו אליו.
לאודיסאוס של הומרוס לוקח זמן רב לחזור הביתה. הוא עוצר כדי לנצח במלחמת טרויה, להכיר את הקיקלופים ואת עולם השאול, להתענג עם קליפסו, אלת האהבה, שמבטיחה לו חיי נצח בתנאי שלא יחזור לאשתו (הצעה שלהרבה גברים קשה לסרב לה).
גם בוב דילן של רוברט צימרמן הוא קודם כל האדם המחפש. הוא מגיע ממינסוטה לניו-יורק, נראה כמו ילד בן 14 עם כובע מצחיק ובלי מקום לשים את הראש, אבל בגריניץ' וילג' הוא מגלה את השירים של וודי גאתרי ואת שנות השישים, שמרשות לו טלטולי נפש שיאפשרו לו להמציא את עצמו שוב ושוב, בלי כיוון הביתה, כמו אלמוני שאיש אינו מכיר אותו, כמו אבן מתגלגלת.
כמו ג'ק קרואק שאותו קרא בשקיקה, דילן חי בעולם שבו "רק המשוגעים מעניינים". ובשנים של הפחד הגרעיני, משבר הטילים בקובה, הסמים הפסיכדליים והכעס על העולם הקפיטליסטי האכזר, היו כמה אנשים שכתבו שירים לא בגלל שהם רצו להגיד משהו אלא בגלל שהיה להם משהו להגיד.
דילן וידידיו היו צעירים ועניים. בתקופה שלפני האם-טי-וי, הכסף באמת לא היה הדבר החשוב ומי שהתעשר מפזמונים היו בעיקר חברות התקליטים והמפיקים המוזיקלים. בתחילת שנות השישים, משוררים וזמרים הופיעו בבתי קפה ואחר כך הלכו עם סלסילת לחם מקש כדי שהקהל המצומצם יזרוק להם מטבעות. האמנים לא נמדדו אז לפי הרווחים וההצלחה, אלא לפי איכות השירים שהם שרו.
דילן אומר בסרט ששום שיר בתקליטים שלו לא נשמע כמו השיר בהופעה חיה, ואמנם, בוב דילן הוא קודם כל טרובדור שמופיע גם היום, כמעט בכל מקום שמציעים לו לשיר בו. הוא מרשה לעצמו להשתנות מהופעה להופעה ולא אכפת לו שצועקים לו "בוז" מהקהל כשהוא מחליט שחלק מההופעה יהיה חשמלי ולא אקוסטי. הוא גם עונה לאלה שמעליבים אותו בהופעה בלונדון: "היי, תירגעו, זאת לא מוזיקה בריטית, זאת מוזיקה אמריקנית!".
אין עוד אחד כמו בוב דילן ששר שירי אהבה טוטאליים ושירים חברתיים שתמיד עסקו במצבו של החלש והמנוצח. למרות הפרשנויות האקטואליות לשיריו, השירים של דילן היו טובים גם אם היו שרים אותם לפני 200 שנה והם יהיו משובחים גם בעוד 200 שנה.
בסרט, לצד קטעי ארכיון מרגשים ביותר על הופעותיו המוקדמות של דילן, הזמר ששונא להתראיין מוכן לדבר קצת עם הבמאי, וגם בגיל 60 ומשהו הוא אולי מזייף פה ושם בסולם המוזיקלי, אבל לא באמירות המדויקות שלו: "לא הייתי שר אם לא הייתי רוצה למחות על משהו, וכן, כל השירים הם שירי מחאה".
משורר לא יכתוב שיר אם הוא לא ירצה לנסות לומר משהו חדש שלא היה פה לפני זה, ולכן דילן לגמרי צודק כשהוא אומר שכל שיר טוב הוא שיר מחאה.
ודילן לא מפסיק לעשות את זה.
גם כשהוא די מבוגר, כמעט זקן, עם שפם מצחיק של נוכל רומנטי בסרט משנות החמישים, הוא ממשיך לחפש ויש עדיין יותר שאלות מתשובות. כשהסרט של סקורסזי נגמר, אם אתה שייך למאמיני דילן כמוני, אתה קולט שראית אדם שאין לו תחליף. אתה מייחל שהמשורר הזה ימשיך להקליט ולשיר לנו, ומזמזם לעצמך בלחש, בחושך שאחרי הסרט:
"היי מיסטר טמבורין, אל תפסיק לנגן עכשיו, אנחנו לא עייפים ואין שום מקום שאנחנו ממש ממהרים אליו''.
geffen@maariv.co.il
- ''בבדיקת אולטרה-סאונד מצאנו בלב של שרון תנועתיות יתר בדופן בין העליות, שזה מצב נפוץ למדי בקרב האוכלוסייה הבריאה'' (פרופ' תמיר בן-חור מבית החולים הדסה מפחיד כהוגן הרבה היפוכונדרים עם תנועתיות יתר כמוני).
- ''כולנו ביחד הולכים קדימה'' (נתניהו, שנבחר כיו''ר הליכוד, תורם בנאום הניצחון שלו תשדיר בחירות למפלגה של שרון, ואין ספק שהוא יכול להגיד את זה גם יפה באנגלית).
- ''צמחה אלטרנטיבה יהודית לשלטון בישראל'' (משה פייגלין, ששיחק אותה בבחירות לליכוד, מנחם את העם שבאמת כבר די נמאס לו מהשלטון הקתולי בישראל).
- ''כל מי שנלחם אי פעם בעוני מחפיר יודע כמה זה יקר להיות עני'' (ג'יימס בולדווין, סופר אפרו-אמריקני).
- ''אני לא ממש אוהב ברכיים'' (איב סן לורן, מעצב על צרפתי).
נא להמתין לטעינת התגובות
