הנפלאות והמבוטלות
לא תמיד די ברעיון מבריק, בתסריטאים נפלאים, בשחקנים מעולים, בשיבוץ נכון ובביקורות נלהבות. בארכיוני הטלוויזיה שמור מקום של כבוד לסדרות משובחות שחיי המסך שלהן נקטעו באכזריות זריזה. שירלי אכסלרוד נוברת בפח האשפה של הסדרות הטובות והמתות, ומסבירה למה איכות היא לפעמים כן מילה גסה
לא סדרה אחת ולא שתיים כשלו בשנים האחרונות אף שעשו, כך לפחות נראה היה, כל מה שצריך: גם הפתיעו עם משהו קצת אחר, גם סחפו את המבקרים, וגם שובצו אחרי יצירות מז'אנר "שני גברים וחצי" (שזה כמו מרס כפול: גם מקפצה עתירת רייטינג וגם גורמת לכל דבר אחר להיראות טוב). ובכל זאת לא.
אולי מדובר ב"הקדימו את זמנן" ואולי זה שוב הצופים, ומדובר לרוב בקהל האמריקני, צופים שלעתים קרובות מדי עיוורים מלראות את אבני החן המונחות לפניהם. הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם, ומכאן מדובר בנוהל ידוע מראש. הגוף המשדר, גם במחיר המבוכה המסוימת של לגמור כל כך מהר, חותך עניינים. ולא יעזרו כל אתרי המעריצים שמנסים להציל את מה שיכול היה להפוך לדבר הגדול הבא.
"ג'ק ובובי" היא המצטרפת האחרונה לרשימת הסדרות הטובות בעלות הקארמה הרעה. במשך חייה הקצרים הביאה הדרמה המשפחתית הנוגה והמוצלחת הזאת את סיפורם הפתלתל של שני אחים, אחד חנון והשני מגניב, שבעוד 40 שנה אחד מהם יהיה נשיא ארצות הברית והשני ימצא את מותו בטרם עת. עד שזה יקרה, הם גדלים, בפלאשבקים מהעתיד של אנשי הבית הלבן, במשפחה חד-הורית עם אמא (כריסטין להאטי) לא קונבנציונלית (שזה, באמריקנית, מרצה לספרות בעלת אג'נדה פמיניסטית מוצקה וחובבת גראס), כשברור שלכל אירוע תהיה השפעה מעצבת על חייו המתוסבכים של האח הנשיאותי ועל חייו המעורערים של האח המת.
הדינמיקה הקבוצתית המעניינת הזאת החזיקה מעמד עונה אחת (פחות משנה), לפני שירדה מפאת מחסור באחוזי צפייה. הבעיה של "ג' ק ובובי" היתה כנראה איתור קהל היעד הנכון. מי שקיווה למצוא עוד דרמת נעורים נעימה גילה שהיא דורשת קצת יותר. מצד שני, מי שקיווה למצוא את "הבית הלבן - הימים הראשונים" התאכזב גם הוא מסצנות בית ספר רבות מדי.
הדוגמה הקלאסית ל"היא היתה פרח", היא "אלה הם חיי", שהתואר "מופתית", ומדובר בקונצנזוס, קטן עליה בכמה מידות.
הסדרה ששודרה באמצע שנות ה-90 וגילתה לעולם את היצורים הקסומים הקרויים קלייר דיינס וג'ראד לאטו. הסדרה תיארה בצורה ריאליסטית על סף המדכדכת את חייה של מתבגרת אאוטסיידרית שמנסה לשרוד את הגיל הנורא הזה בשלום (ולא שדיינס היא אנטי גיבורה קלאסית, ולא שמישהו בעולם היה מאמין שיש בה משהו אפור).
הביקורות המתעלפות והעובדה ש"אלה הם חיי" הפכה לאגדה עוד בחייה לא עזרו, והיא בוטלה בסוף העונה
החנונים קיבלו כאפה נוספת לפנים עם ביטולה של נעורונית נוספת, "פריקס אנד גיקס" (שנקראה בערוץ 2 בשם האיום "זרוקים ויורמים" ). גם היא, כמו "אלה הם חיי", התעסקה בעדינות יתרה אבל גם בהומור בחייהם המחוצ'קנים רגשית של הלוזרים של בית הספר, וגם היא לא שרדה עונה אחת.
אד זוויק ומרשל הרשקוביץ', היוצרים של "שלושים ומשהו" המצליחה מאוד, ניסו לעשות את זה שוב עם סדרה על אנשים שהם כבר לא בני 16. כדרכם , זוויק והרשקוביץ' בחרו להתעסק עם אנשים רגילים והבעיות הרגילות שלהם, כאשר הפעם מדובר בפרק ב': סילה וורד המצוינת גילמה את לילי מנינג, אם לשתי בנות שנמצאת בהליכי גירושים ומצויה בתחילתו של קשר עם ריק (בילי קמפבל), גרוש ואב לשניים. לכל אחד מהם היו גם הורים ומשפחה, וכל דמות בסדרה היתה עולם ומלואו שנבנה בזהירות, שלב אחרי שלב. "להתחיל מחדש" היתה סדרה נשית, במובן החיובי של המילה. כזאת ששמה לב לפרטים הכי קטנים, נכנסת עמוק לסיטואציות מביכות בלי לוותר או למרוח.
ובכל זאת, למרות קהל המעריצים (ואולי המעריצות? ) הנאמן , ועל אף שוורד המוערכת זכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב על משחקה בסדרה, היא בוטלה בשל ביצועי רייטינג כושלים אחרי שלוש עונות בלבד (שגם אותן שרדה בעיקר בזכות הפרסים, ההערכה והביקורות המשבחות).
עוד שם שהקבלות לא עמדו לו הוא דארן סטאר יוצר "סקס והעיר הגדולה", שנפל בגדול עם "גרוס פוינט". הקומדיה שעסקה במאחורי הקלעים המהבילים של אופרת סבון מצליחה לנוער, "בוורלי הילס 90210" נניח , נכנסה חזיתית בעולם הסבוניות והוציאה לכוכביה שם רע: התסריט נכתב על פי הקריזות של הטאלנטים, וסצנות אהבה נרגשות בסדרה הבדויה הפכו לריבים איומים כשהמצלמה כבתה. אבל הרייטינג לא המריא וסטאר הנואש ניסה להחיות את הסדרה באמצעות נשק יום הדין ששמור לסדרות מזדקנות בערוב ימיהן: הופעות אורח.
עוד בטרם הגיעה לפרקה, זכתה "גרוס פוינט" לביקורים מלכותיים של שרה מישל-גלר ( "באפי" ) וקריסטין דיוויס (שרלוט מ"סקס" ), אירוע מושך צופים שנשמר בדרך כלל לעונות מתקדמות יותר. אבל זה לא עזר, ו"גרוס פוינט" נפחה את נשמתה בתום פרק 17. במקרה הזה הסיבה לכישלון היא מבחן פשוט בלוגיקה שנכתב בדמה של "גרוס פוינט": הרבה אמריקנים אוהבים אופרות סבון, ולא אוהבים בדיחות על חשבונם.
אבל יש גם סיפורים אופטימיים על תחיית המתים (או ברוח חגי ישראל, נס חנוכה): " איש משפחה" ( "Family Guy" ) היא תעלומה לא קטנה.
אף שהיא שנונה ופרועה הרבה יותר ממשפחת סימפסון, היא לא זכתה אפילו לרבע מתהילת העולם שלה זכו הצהובים. העונות הראשונות שלה ששודרו בפוקס היו רחוקות מלהיחשב ללהיט, ובתום שלוש עונות בלבד היא בוטלה והוגלתה לשידורים חוזרים ב"קרטון נטוורק". במקביל , כמקובל, יצאה הסדרה גם בדי-וי-די ואז החלה ההיסטריה: הדי-וי-די נמכר בטירוף במיליוני עותקים, והשידורים החוזרים גרפו אחוזי צפייה מרשימים ביותר. מה שקרה אחר כך הוא לא ייאמן במונחי הטלוויזיה האמריקנית: בפוקס לא יכלו להתעלם מההצלחה המרשימה שזכתה לה המתה-המהלכת והזמינו עשרות פרקים חדשים חודשים רבים אחרי שירדה מהמסך. לפעמים מתרחשים נסים, ולמה לא, מתים הרי יכולים גם להצביע.
ומה המצב בגזרה המקומית? הטלוויזיה בישראל, מעצם טיבה וטבעה, ממילא אינה מאוהבת בהשקעה ביצירה מקורית, לא כל שכן ברעיון להתחייב לטווח ארוך. כשכל הפקה כרוכה במאבקים עתירי אג'נדות, וכשאת הקופון מעדיפים לגזור עכשיו ולא אי שם בעונה השלישית, מיני-סדרה תמיד תועדף על פני עלילה שנבנית באיטיות, ופרויקט חד-פעמי - על פני שתיהן. משום כך, את הסדרות שהאריכו ימים והיו ראויות לכך אפשר למנות בעזרת בדידים (אפילו יצירה מיתולוגית כמו "קרובים, קרובים" החזיקה מעמד בעצם רק שתי עונות, לא יותר).
אחד הקורבנות האחרונים של המציאות העגומה הזאת הוא "פרנקו וספקטור", מהדרמות היותר מושקעות שהופקו בארץ. ולא שהתחרות קשה, אבל מדובר בסדרת עורכי הדין הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים. הסדרה ששודרה בערוץ 2 של קשת ב-2003 הציגה ויזואליות באיכות אחרת, וקיבצה צוות שחקנים משובח במיוחד: משה איבגי כפרנקו, רונית אלקבץ (שהתעלתה על המניירות הרגילות שלה) כספקטור, מרק איווניר המופלא (שהפך מאז לענף ייצוא מוביל בחו"ל) כסגלסון, ועוד שחקנים אורחים מתחלפים ששמרו על רמה גבוהה.
"פרנקו וספקטור" הוכיחה שכשמכינים שיעורי בית, דרמת בית משפט יכולה להיות אמינה גם בעברית: השופטים נשמעים כמו שופטים, עורכי הדין כמו עורכי דין והסיפורים המשפטיים גם סוחפים ומלאי נפתולים מפתיעים וגם מחוברים למציאות. ולמרות זאת, "פרנקו וספקטור" נפחה את נשמתה אחרי עונה אחת בלבד באופן לא טבעי ועם הרבה סימני שאלה, זמן רב בטרם התעגלו דמויותיה עד למלוא הפוטנציאל, בטרם מאסנו בפנטזיות של סגלסון ובשיגעון של ספקטור, והרבה לפני שנסגרו כל הקצוות הפתוחים במערכות היחסים הסבוכות. רק מהמתח המיני אפשר היה להחזיק עוד שתי עונות כמו כלום, ואפילו הרייטינג היה סביר. אז למה, בעצם? לפעמים "ככה" זאת כן תשובה.
גם "תיק סגור", ששודרה בתחילת דרכו של ערוץ 10, ואחזה להרף עין בעיטור הכבוד "רצח מאדום לשחור הישראלית", דממה אחרי עונה אחת בלבד. היו שם בלש משטרה תל אביבי חמום מוח (ומשופם! ) שהוגלה לבאר שבע, שותפו העייף לניידת, מקרי רצח מפתיעים, אקשן, אהבה וקאלט בפוטנציה בכל משפט שלישי (ציטוט למזכרת: "מהגיהינום באים אלינו לקבל רעיונות" ). במקרה הזה התשובה לשאלה, "אז איך בכל זאת היא לא הצליחה להחזיק מעמד? ", הרבה יותר פשוטה: ערוץ צעיר שמתקשה לקדם את התוכניות שלו כראוי ורייטינג נמוך מזה שזוכים לו השידורים החוזרים של "נדודי שינה" בערוץ 33.
נא להמתין לטעינת התגובות
