חכם לומד מניסיונם של אחרים
ראשל"צ הכריזה מלחמה על חתולי הרחוב. חבל שהיא לא לומדת מנסיונה של עיריית ת"א שמבצעי העיקור שהיא עורכת מאפשרים לחתולי העיר והתושבים לחיות בשלום. הנה סיפורם של שלושה "עבריינים" המבקשים: אל תעקרו מלבנו את החמלה
יום אחד אזרתי אומץ ועליתי לדירה של החבל. על הדלת היה שלט קטן עם תמונה של בובה ושם של אישה – "סילביה". דפקתי בשקט. כעבור דקה ארוכה נפתחה הדלת ומולי, על כסא גלגלים, ישבה זקנה עם פנים חייכניות. חייכתי חזרה והצגתי את עצמי. משום מה היא מייד קלטה שכוונותי טובות, והזמינה אותי להיכנס.
התישבתי על הספה בסלון, ליד הבובה שתמונתה מתנוססת על השלט בדלת הכניסה. סילביה פרסה בפני ביסקוויטים ואת סיפור חייה המרתק שכלל את הפרק הנורא מאחד המחנות בפולין באמצע המאה הקודמת. "אני חיה רק בזכות היכולת שלי לעזור לחלשים ממני. כך שרדתי אז וכך היום", אמרה, "זה לא שאני חזקה כי הם חלשים. ההישרדות שלי היא בזכות החמלה שאני חשה לאחרים והחמלה הזו נותנת לי את הכוח לעזור להם ולי".
בעלה נפטר מזמן וילדיה עזבו את הבית עוד יותר מזמן. כשרגליה עוד נשאו אותה עבדה כמתנדבת במעון לילדים חוסים ואת שאריות חדר האוכל שם היתה אורזת בשתי קופסאות – אחת לחתולי החצר במעון והשנייה לחתולי החצר בביתה. היום אינה יכולה ללכת עוד אבל היא ממשיכה לעזור לאחרים. היא מאכילה את החתולים בשאריות ארוחתה.
שלושה בניינים מהבית של סילביה, מתאספים כל יום בשבע בערב 12 חתולים, מחכים למשה שיחזור מהעבודה. הם מקבלים את פניו ביללות של אהבה, מתחככים ברגליו. משה, רופא נוירולוג במקצועו, עולה הביתה בזריזות ויורד עם שקית גרגרי אוכל יבש, אותם הוא מחלק בשש צלחות שפזורות בחצר. הוא גם ממלא את קערת המים הגדולה שמתחת לשיח ההיביסקוס. זוגות זוגות מתמקמים החתולים ליד הצלחות וגורסים פתיתים מטוב ליבו של משה.
ובקצה הרחוב שלנו גרה עדנה. פעם עברתי שם בדיוק בשעה שהאכילה את חבורת החתולים "שלה". בין החתולים שסעדו בשורה ארוכה קלטתי את אוסקר, שחולק איתי את חייו בארבע השנים האחרונות, מאז שהיה יתום בן שבועיים. "אוסקר, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עלי מזווית עינו והמשיך להעמיד פני חתול רחוב נזקק. "אוסקר?!", תמהה עדנה, "זה לא אוסקר, זה עודד שלי", אמרה, "הוא אוכל אצלי קבוע". באותו ערב תפסתי את אוסקר לשיחה בארבע עיניים. אני דיברתי אליו, הוא הביט בי ואם היה יכול לדבר היה מבקש ממני לעסוק בענייני ולהניח לו בענייניו.
מה שמשותף לכל החתולים שסילביה, משה, עדנה ועוד אנשים טובים מאכילים בשכונה שלנו זה שלכולם
לא תמיד זה היה כך. אני זוכרת ימים אחרים בהם העיר היתה מפוצצת בחתולים, הפחים היו הפוכים והאשפה מפוזרת, יללות חיזור פילחו את דממת הלילה, ברחובות התנהלו מרדפים וקרבות בין חתולים. חתולות עם בטן הריונית התהלכו רעבות וגורים גוססים נמצאו תחת כל שיח רענן. חתולים רזים, מרוטים, מייללים היו מחזה שכיח בעיר, כמו גם גופות מרוטשות מרוחות על הכבישים. אני גם זוכרת איך הייתי מאכילה חתולים במסתור, בשעה שכולם ישנים עמוק, כי דאגה לחתולים המכוערים והמטרידים היתה לצנינים בעיני השכנים, בעיני החברה, בעיני כולם.
אבל זה היה פעם, במאה הקודמת, לפני שעיריית תל-אביב דאגה לחתולים ולתושבים, כשעוד לא היה כבוד לחתולים ולמאכילים.
והנה, לא רחוק מכאן, בעיר ראשון לציון, קמו פרנסי העיר והמציאו חוק עירוני חדש: אסור להאכיל חתולים בשטח ציבורי ואסור להאכיל בשטח פרטי משותף. מי שמתעקש דווקא להאכיל, חייב לעקר ולסרס את החתולים מכיסו, חייב לקחת אותם למקום מרוחק מאדם, וחייב לפנות לעיריה לבקש רשיון מיוחד, שיינתן לו בכפוף לתנאים נוספים שהווטרינר העירוני יחליט.
לפני כמה ימים עליתי לסילביה וסיפרתי לה על כך. היא אמרה שזה לא יכול להיות. היא הביטה בי מבעד למשקפיים העבים שעל אפה. "תגידי לראש העיר שהוא עושה טעות גדולה. אסור להגביל צדקה בחוק. אפשר לקחת מאנשים הכל, אבל אי אפשר לעקור מליבם חמלה ורצון לעזור לנזקקים", אמרה לי סילביה, "ותגידי לו גם שביום שהחוק יכנס לתוקפו יהפכו תושבים רבים לעבריינים בעל-כורחם, שהיחסים בין התושבים המאכילים לאחרים יתערערו והטינה והמאבקים ביניהם יחריפו, שחתולים שהאכלתם תופסק יפזרו פחי אשפה, יכנסו לבתים, למפעלים ולמסעדות ויציקו לתושבים עוד יותר. תגידי לו שיהיה כאוס בעיר".
מעל 8,000 איש כבר חתמו על העצומה שקוראת לבטל את החוק הדרקוני החדש של עיריית ראשון לציון. אולי אם תחתמו גם אתם, מישהו שם, בעירייה, יתעורר ויקלוט את מה שסילביה אומרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
