הזוג המלכותי משדרות
הוא, ראש עיר כריזמטי, ששולח לה שירי אהבה. היא, מאפרת בטלוויזיה שלא אוהבת להיחשף. אלי מויאל מתכוון לקחת את מוניק בן-מלך עד ללשכת רה"מ
כששאלתי אותו אחר כך אם לא התפרסם על גב הקסאמים, אם האסון של עירו לא היה לקרש הקפיצה האישי שלו, העווה את פניו. "לא הקסאמים עושים אותך," אמר. "שאלו פעם את מיכלאנג'לו 'איך אתה מייצר פסלים כל כך יפים.' הוא אמר 'זה פשוט. אתה לוקח חתיכת שיש, מוריד את החלקים המיותרים והפסל בפנים.' זהו. אם אין לך פסל בפנים זה לא משנה. הקסאמים היו רק הספוט שהאיר עלי. קריית שמונה סבלה קטיושות יותר משדרות, ולא תאמיני, גם שם היה ראש עיר. אבל זה לא הספיק. כי צריך להיות האדם הנכון, בזמן הנכון, על הבמה הנכונה ועם הספוט הנכון. בסופו של דבר זאת הכריזמה שלך, האישיות שלך והאופי שלך. זה מי שאתה."
עוד לפני הבחירה החליט מויאל לנסות מזלו במרכז הליכוד ולרוץ, אולי, לכנסת. אחר כך הוא גם רוצה להיות ראש ממשלה. מאמין שצריך תמיד לכוון גבוה. החיים, אמר ממרומי הספה בבית זוגתו מוניק בן-מלך, הם שואו. בשואו צריך להיות נחמד וכשאתה ממילא נחמד באופייך אז הכל משתדך על הכיפאק. מילה שלו. אחרי שתי קדנציות בשדרות ואחרי שכמעט היה לשגריר ישראל בפריז, עניין שלא הסתדר מסיבות אישיות, מויאל מרגיש בשל לעלות ליגה. שעתו בשואו הגיעה עכשיו. הוא חוזר על ידי כל המפלגות כמעט, אבל החליט להישאר בליכוד. אם יצליח, יקבל בית המחוקקים את אחד העופות היותר מוזרים שראתה הפוליטיקה הישראלית. אב חד הורי, עורך דין מוכשר בעברו, פייטן, רומנטיקן, פוליטיקאי נערץ בקרב יועצים ואנשי תקשורת, אבל שנוי במחלוקת במגרש המקומי שלו בשדרות. בוטה, ישיר, חסר רסן, ומנגד מלא כריזמה וקסם אישי. הוא גבוה 1.90) מטר,( וגם הלוק של שחקן קולנוע יכול לבלבל. סטראוטיפית, הרבה יותר קל למקם אותו כיאפי מצפון תל אביב.
"אני כמו החזייה של 'טריומף,"' מאבחן מויאל את עצמו. "הולך עם, מרגיש בלי. אאוטסיידר-אינסיידר. אני מסתכל על זה בזווית אחרת לגמרי, אפילו קצת קומית, קריקטוריסטית. ג'ון לנון אמר פעם ש'החיים זה מה שקורה לנו עכשיו, בשעה שאנחנו מתכננים דברים אחרים לגמרי.' אני שומע ראש עיר מדבר בטלוויזיה. שואלים אותו 'למה אתה הולך לכנסת.'? הוא עונה 'כי משם אני יכול לעזור יותר.' יאללה, מה הבעיה להגיד 'יש לי אמביציה אישית,' 'אני קצת אגואיסט?' כולנו יודעים שזה ככה, אז למה לשקר? אני אומר דברים שלא מצפים מראש עיר לומר, ודאי לא מראש עיריית שדרות, שחשבו שכל היום יבכה ויצרח כמה אנחנו מסכנים וכמה חרא וכמה אנחנו דפוקים. לא שמעו את זה ממני אף פעם וגם לא ישמעו. כי אני לא מרגיש דפוק. אלי מויאל לא מרגיש שפוף ולא נחות מאף אחד."
ואם לא תיבחר?
"אז לא. אני אעשה את זה מיי פאקינג וויי. אני אגיד 'זה אני, אתם מכירים אותי, אני לא צריך לספר לכם שום דבר על עצמי. רוצים, תבחרו בי. אם לא, השמש תזרח בבוקר, מילה שלי, יהיו לחמניות חדשות.' אני לא מאלה שאומרים 'טו בי אור נוט טו בי.' אני מז'אנר אחר שאומר 'לא יקרה כלום אם לא תבחרו בי. אתם תוכלו לחזור למדמנה שלכם."'
מוניק בן-מלך, מאפרת בטלוויזיה וזוגתו של מויאל בשמונת החודשים האחרונים, גרה בגבעתיים. ג'ודי ניר-מוזס-שלום, רעיית שר החוץ וחברתה הטובה, אמונה על השידוך. מויאל מגיע משדרות. בלילה הוא עוד אמור להשתתף בישיבה דחופה אצל מפקד האוגדה, אביב כוכבי. מוניק מכינה אוכל ומדליקה נרות. האווירה נעימה. זה ראיון זוגי
מויאל כותב למוניק באס-אם-אס: "כלו המים. התיבה נחה והיונה כבר עם עלה של זית / נפגשנו שם אחרי המדבר, אפשר כבר להרגיש בבית / עכשיו רק את ואני ומה שמסביב / את לא חושבת שמישהו למעלה היה אלינו טיפה נדיב."?
הוא קורא לה "מרוקו." היא קוראת לו "אהובי." הוא, ,55 רווק נצחי שהיה נשוי רק שבועיים בחייו, אב לעידן, ,19 שנולד בלי נישואים. היא, ,43 אלמנה, אם לשתיים (נועם, ,23 וטליה, (19 וסבתא לנכד בן חודשיים. בעלה, סא"ל משה בן-מלך ז"ל, היה מפקד גדוד נח"ל כשנהרג באוקטובר '87 בתאונה שנגרמה על ידי מחבלים שפגעו בג'יפ הצבאי שבו נסע. בן-מלך נשארה עם שתי ילדות קטנות. היא עבדה אז בסחר בקר ברפת של כפר יהושע בצפון. בעקבות האסון עברה לגבעתיים והלכה עם חברה לקורס איפור. הצטיינה והתקבלה מיד לעבודה אצל הצלם גדי דגון. עשתה קמפיינים של ראשי ממשלות, עבדה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה. את מויאל פגשה באפריל האחרון במסגרת עבודתה כמאפרת בתוכנית של ג'ודי".הדבר הכי ביזארי שקרה לי זו הפגישה עם מוניק,"אומר מויאל. "אני תכננתי חיים אחרים לגמרי אחרי שנפרדתי מבת הזוג האחרונה שלי.ידעתי שחיי יתנהלו כמו הדבורים,לוקחים את הצוף ועוזבים. רציתי קשר מחייב, אבל הבנתי שכבר לא יהיה לי כזה."
אומרים שגבר שלא מתחתן עד גיל ,35 משהו אצלו לא נורמלי.
"אני מסכים שאני לא נורמלי. הייתי נשוי שבועיים, חתונה שבעקבות מלחמת יום כיפור. חזרתי מהמלחמה, היתה לי חברה שאהבתי ואחרי כל מה שראיתי הצעתי שנתחתן. זה היה באפריל והחתונה נקבעה לספטמבר באולמי שושנים בתל אביב, עם רבע עוף, בורקס, תזמורת, חליפה אפורה, חולצה חומה, כל הגשעפט. בינתיים התאוששתי וככל שהתקרבה החתונה ירד לי החשק. עכשיו אני מניאק. כשלא נוח לי אני יכול לחצות אוקיינוס. גם אצל מוניק, אם לא נוח לי, אני קם והולך. אבל כבר יצאו הזמנות והאוטו היה עם בלונים, אז אתה לא יכול לבטל. לא להתחתן היתה פצצה גדולה יותר מלהתגרש. אז התחתנתי. אחרי שבועיים באתי ואמרתי 'מתגרשים.' באופי שלי אני טיפוס לקשר ארוך ואיכותי, אבל לא מצאתי את הפרטנרית כל השנים."
בליינד דייטים?
"היה לי אחד, כשהייתי חייל. הספיק לי. גם לא הייתי צריך. אני לא כל כך בחרתי את הנשים, הן בחרו אותי. זה יישמע פלצני ושוויצרי, אבל זה גם היה מאוד קל, נשים."
היית פלייבוי?
"פלייגירל. הגירלס שיחקו איתי. אני לא פלייבוי. אבל כשאתה לא מוצא את האדם הנכון אתה מטייל. וכשזה בא לך איזי, אז אתה גם חושב שהחיים יימשכו ככה כל הזמן. אבל בגילאים מסוימים זה נראה פאתטי לגמרי. אני התפשרתי על כל מיני נשים. לכן זה גם לא החזיק מעמד. כי כשאתה איש כל כך אמיתי מבפנים זה צורב. מצד שני אתה אומר, 'מה, נתחיל לצאת לפגישות, נוציא נוצות, נראה כמה אתה חכם ומקסים.'? לא היה לי כוח."
כראש עיר, לא היתה בעיה עם זה שאתה פנוי?
"לא. הייתי הבן אדם הכי דיסקרטי בעולם. הכל נעשה בהיחבא, ובתווך היה לי ילד ושמרתי אותו מזה."
ואז הגיעה מוניק?
"יום אחד מצלצלים אלי מהטלוויזיה, אומרים 'ג'ודי עושה תוכנית בערוץ 2 ורוצים לצלם אותך, להראות לעולם איך ראש עיר בשדרות בתקופת הקסאמים מגדל ילד לבד.' את ג'ודי וסילבן אני מכיר מהפוליטיקה, אבל אנחנו לא חברים. בכלל, אין לי הרבה חברים. הערך 'חבר' זה משהו כמעט פרימיטיבי בשבילי, ואין את זה יותר. חבר זה מישהו שמוכן להיכנס בשבילך לאש. היתר זה דרגות מסוימות של היכרויות. בכל מקרה, אני יושב בלשכה, שיש לה שתי כניסות: דרך המזכירות ודרך אולם הישיבות. מוניק נכנסה דרך חדר הישיבות וג'ודי מהכניסה השנייה."
מוניק: "הייתי קורקטית. התחלתי לאפר אותו ואז ג'ודי נכנסה, עם מצלמות פתוחות. קפאתי כשהיא אמרה לו, ככה, 'היא פנויה, אתה פנוי, למה לא יהיה פה איזה שידוך."'?
מויאל: "אמרתי לה, בציניות, 'אשתי, תעשי קפה.' לא התכוונתי כמובן. הבן שלי נכנס. שאלתי אותו, 'מה אתה אומר, רוצים לחתן בינינו.' הוא אמר, 'דדי, אתה צריך לישון איתה בלילה, לא אני.' זהו. היא המשיכה לאפר אותי. היום אני אומר שאני נתתי לה לאפר את הפנים שלי והיא לקחה ממני את יתר חלקי הגוף."
ביציאה הזמינה ג'ודי את מויאל לטקס הרמת כוסית שערך השר שלום באולמי רסיטל כמה ימים אחר כך. היא אמרה לו שגם מוניק תהיה שם. "כל הנסיעה לתל אביב ג'ודי והעיתונאית ברוריה אבידן-בריר שהיתה איתנו באוטו פירגנו לזה שאולי ייצא מאיתנו משהו," נזכרת מוניק. "אני אמרתי רק, 'עזבו, מויאל הזה נראה לי שייח' מרוקאי, לא מתאים."'
מתוך הדברים שכותב מויאל למוניק: "אלוהי השואלים, אלוהי התוהים ואלוהי האוהבים / אלוהי ההולכים באופן ואלוהי הרחוקים המתקרבים / אלוהי התועים בדרך ואלוהי המוצאים מוצא / אלוהי המתלבטים ואלוהי המחפשים עצה / אלוהי כולם, שמע נא בקשתם ותיעתר / תן להם כוח להמשיך מכאן ותן להם כוח לא לוותר / גע בהם על מנת שיאמינו שזה כאן ותמיד כך / את יודעת, תראי בכמה מילים השתמשתי כדי לומר לך בסך הכל שאני אוהב אותך."
מויאל הגיע לאירוע הרמת הכוסית. "חיפשתי את מוניק, אבל לא מצאתי," הוא משחזר. "רק כשכבר הייתי שלושה מטרים מהדלת, בדרך החוצה, בשלב שבו במערבונים הגיבור תכף נבלע בחושך, ראיתי אותה. אמרתי לה, 'אשתי, בואי.' ישבנו על כיסא, משכתי לה את קצה המכנס והתחלנו לדבר. אחרי כמה זמן אמרתי, 'טוב, אני מוכרח ללכת.' לא שהיה לי מה לעשות, אבל הייתי חייב לשחק אותה הארד טו גט, אז אמרתי לה, 'תני לי את הטלפון שלך, נדבר."'
מוניק: "כשהוא משך לי את המכנס ואמר 'אשתי, בואי,' התאהבתי קשות. אמרתי לו שלא יצלצל באותו לילה,כי הייתי צריכה לקום לעבוד בשלוש. אבל הוא התקשר ודיברנו עד שיצאתי לעבודה."
אלי: "שיחה ספיריטואלית. למחרת התקשרתי שוב והיא הזמינה אותי ליום הולדת של ידיד שלה."
מוניק: "יהודה ברקן, חבר יקר שהיה בן זוג שלי. אני קניתי לו את הציצית הראשונה."
אלי: "אני מאחר לכל מקום. ראש הממשלה מחכה לי. כשאני מגיע בזמן אני מתנצל. קבענו שאאסוף את מוניק בעשר בערב. הגעתי ב12- ורבע. היה לי גם פנצ'ר בדרך. הגעתי עם ידיים שחורות, אספתי אותה ונסענו יחד להבימה, למסיבה. פה בעצם מתחיל הסיפור. אני לא שותה אלכוהול, אבל בכל זאת, אני עם בחורה, פעם ראשונה, צריך להיות ערס, לא? מה אני אגיד לה, שאני שותה קולה? זאת בושה. אני שואל אותה 'מה תשתי.'? היא אומרת 'עראק.' אמרתי 'שני עראק' והרמנו לחיים. שמתי עליה יד, חיבקתי אותה, ומשם אין לזה שום הסבר לוגי. היא רק נגעה לי ברגל וזהו, הרגשתי בית. אין דיבורים, אין חארטות, זה פשוט נגיעה, זה שם. משם כבר יצאנו חבוקים ולא הפסקנו להתחבק עד היום."
מוניק: "למה באמת אתה אוהב אותי."?
אלי: "אני אוהב אותך בגלל החסרונות שלך. את יכולה לרשום, אני אוהב אותה בגלל הפגמים שלה.ויש לה הרבה.לכן אהבתי תימשך הרבה זמן. אנחנו קבענו ל20- שנה ויש לנו עוד 19 פסיק ."3
אלי מויאל נולד בכפר נידח במרוקו. חמישי מבין עשרה ילדים. ב'57- עלתה המשפחה לארץ. הבטיחו להם שיגיעו לאשדוד. במקום זה שמו אותם במעברה בשדרות, אז ישוב בראשית דרכו. שלושה חודשים היו בטוחים שהם בכלל באשדוד. כששאלו איפה הים, אמרו להם 'לא רחוק.' מוניק נולדה ברבאט. בת זקונים בין 11 ילדים. את המשפחה שלה שיכנו באשדוד האמיתית ושם גדלה.
אביו של מויאל היה קבליסט. חכם גדול. בארץ טיאטא רחובות. האם עבדה במפעל לייבוש ירקות במשמרת לילה. בימים היתה מטפלת בילדיה.כולם,אגב,בעלי תארים אקדמיים: מהנדסים,רואי חשבון, אפילו מנהל מכללה יש. שניים, אלי ובן נוסף, עורכי דין. "יש לי עשרה ילדים, שניים יצאו לתרבות רעה והשאר בני אדם," היא נוהגת לומר. בשנת '84 זכתה בפרס ישראל למפעל חיים. הוחלט שמפעל עיירות הפיתוח ראוי לפרס וחיפשו מי מסמל אותו. אמו של מויאל נבחרה. עמיר פרץ, ראש מועצת שדרות באותה תקופה, היה בין הממליצים. "השאלה אם היה קיפוח היא להיסטוריונים," אומר מויאל. "אותנו חינכו לא לנאץ את הארץ הזאת. מבחינתי, אהבנו אותה מרגע שנכנסנו אליה. אנחנו הציונים האמיתיים. האנשים שבאו מאירופה היו מורדים. נוער שעזב את הוריו ועלה לפה כהרפתקה.הציונות האמיתית זו העלייה מאסיה ומאפריקה.לצערי, לא שיווקו נכון את העלייה שלנו. אני הייתי בין הראשונים במדינה שקם ואמר 'אני לא מקופח. אני ציוני. אני זה הציונות."'
הוא היה ילד שובב, תאב חיים. בצריף קטן, עם תשעה אחים, היה קורא "אייבנהו," "רובין הוד," חולם שהוא אציל אנגלי. הוא קפץ ארבע כיתות כיוון שלמד מאביו קרוא וכתוב וחשבון. כשהגיעו לארץ נכנס ישירות לכיתה ג.' כשסיים את בית הספר היסודי הדתי בשדרות נשלח ללמוד בכפר הרואה. הוא אומץ על ידי בני משפחת פרבר בכפר וגדל שם שנתיים. "לוקחים ילד ממעברה שמדבר במלרע במקום במלעיל ושמים אותו בכפר הרוא"ה," אומר מויאל, "אז אתה יכול להנהיג את חבורת המדוכאים, או שאתה יכול להשתלב. אני השתלבתי. שיניתי את האקצנט, למדתי יידיש, הפסקתי לאכול חריף ועברתי לגפילטע פיש וצימעס."
בתום שנתיים עבר ללמוד בירושלים. "אמרו 'מה כבר יכול לצאת מבחור מעיירת פיתוח, שילך ללמוד מסגרות,"' אומר מויאל. "המדינה היתה צריכה פועלים שחורים ואני למדתי לשייף ולרתך." כשסיים ללמוד הוציא תעודת הוראה. היה ממלא מקום בבית הספר הדתי בשדרות, כיוון שהיה צעיר מדי להיות מורה במשרה מלאה. בהמשך התגייס לקורס טיס. כעבור מספר חודשים נפל ממנו. "שם התחילה ההארה האמיתית שלי," אומר מויאל, "ראיתי את השמנה והסולתה של המדינה. אני הייתי פרענק פרח משדרות, שמי בכלל ידע איפה זה. מטוס לא ראיתי בחיים. אבל גיליתי שאני לא נופל מהם בשום דבר. זה עשה לי משהו."
הוא אומר שהיה מדור הפרחים. שיער ארוך, גיטרה. אחרי הצבא רצה להיזרק. בבית חשבו אחרת. מויאל נרשם למכינה הקדם אקדמית והתקבל ללימודי מתמטיקה ומשפטים באוניברסיטה העברית. בעצת אמו הלך לבסוף ללימודי עריכת דין. את השנה הרביעית ללימודים עשה בבוסטון במסגרת חילופי סטודנטים. "יום אחרי סיום הלימודים כבר פתחתי משרד עצמאי," הוא אומר. מהר מאוד הגיע לפשיטת רגל. אחר כך, לאט לאט, בנה עצמו מחדש. את פרסומו בתחום השיג כשייצג גופים גדולים בתחום הנדל"ן.
כל אותם ימים גר בירושלים. אז גם הכיר את אם בנו. הוא היה בן ,36 היא בת .19 ירד לקנות סיגריות ומצא יהודייה אוסטרלית שבאה לארץ עם הוריה. "אני לא מוכן להתנצל בפני אף אחד שזיינתי בחורה יפה," הוא אומר. "הכרנו והתאהבנו ועשינו ילד. אמרתי לה 'אם יהיה טוב, נתחתן.' בשביל גבר ממשפחה מרוקאית לעשות ילד מחוץ לנישואים זאת מכה. איך אתה אומר כזה דבר לאמא? אז אתה משקר. אמרנו שהתחתנו בצנעה. אחרי שנולד הילד הסברנו שלא התחתנו, אבל אז זה כבר לא היה חשוב."
איך הפכת לאב חד-הורי?
"כמו כל דבר אצלי, זה לא היה מתוכנן. אני תכננתי להיות כמו ההורים שייצגתי בהסכמי הגירושים; לקחת אותו ללונה פארק, לזרוק לו כמה סוכריות וללכת. היא היתה ילדה צעירה וזמן קצר אחרי הלידה נפרדנו. הוא לקחה את הילד, אבל כל פעם שרצתה לצאת נתנה לי אותו. ככה זה התגלגל. הילד היה אצלי יותר ויותר. כשהיה בן 11 היא התחתנה ונסעה לאוסטרליה. הילד נשאר פה. היום היא חיה כאן והיחסים בינינו מצוינים."
מוניק, גם את חד-הורית.
"שנינו לא מכירים משהו אחר. אנחנו לא יודעים מה זה לגדל ילדים ביחד, ולא מבחירה."
מויאל: "למרות שמוניק פחות מהפכנית ממני, אני הייתי לוקח את הילד שלי לפאב עם סל-קל. לא נפרדתי ממנו. כל כך התאהבתי בחרא הקטן, התמכרתי לחתיכת גוש בשר המחרבנת ועושת הגרעפסים הזאת, ולא יכולתי לעזוב. כשהיה בן חמש קראו לי למילואים. לקחתי אותו איתי. הייתי אז קצין קישור לכוח הרב לאומי בטאבה. באתי עם האוטו, הוצאתי את התד"ל ואחריו את הילד. אמר לי המפקד 'מה זה,'? אמרתי לו 'או שנינו, או אף אחד.' הוא התווכח. בסוף סוכם שינסה להשיג אישור מלמעלה. עד היום אנחנו מחכים לאישור."
מה עם בישולים, ניקיון?
מויאל: "בבית שלי לא הייתי במטבח שנתיים. אפשר לראות את זה בתעודות. אני גר בבית שבע שנים וחצי. לא החלפתי בלון גז אחד עד היום. הילד אוכל טייק אוויי. הדבר הכי מורכב שאני יודע לעשות במטבח זה קפה, וזה רק בתנאי שאין מישהו שיעשה לי קפה בקוטר של מאה מטר.לפעמים אנימתעורר לבד בבית, צועק 'קפה.' אני יודע שאין אף אחד, אבל אני צועק. אולי מישהו ישמע."
בתקופת מלחמת המפרץ פתח מויאל משרד עורכי דין בשדרות ודילג בין העיר לירושלים. כעבור זמן השתקע סופית בשדרות. אז הציעו לו אחיו ופעילי ליכוד אחרים בעיר לרוץ לראשות העירייה. למויאל לא היה אז שום קשר לפוליטיקה. בכל זאת שקל, ניסה ונכשל בבחירות של .'93 אבל בשלב הזה כבר נדבק במחלה. כעבור חמש שנים, בבחירות ,'98 התמודד שוב וזכה. ב2003- הצליח שוב לנצח, אבל רק במסגרת הסיבוב השני.
הדיאלוג של מויאל עם שדרות מורכב. השונות שלו כאדם, אבל גם כפוליטיקאי, מוצאת ביטויה דווקא שם. יש כאלה שמעריצים אותו, אבל גם כאלה שחושבים שהוא מתנשא, מנותק מבוחריו ואטום לצרכיהם. מבחינת הקריטריונים של משרד הפנים הוא נחשב ראש עיר מצוין. עיריית שדרות מצליחה לשלם משכורות לעובדיה ברצף, אין לה חובות לרשויות, יש פריחה במערכת החינוך. מויאל מודע לפרדוקס. "כראש עיר נכשלתי במשימות שהצבתי לעצמי," הוא אומר, "לא באלה שמשרד הפנים הציב לי. אני הלכתי לשנות את ה'סטייט אוף מיינד' של האנשים בשדרות. כשקיבלתי את העיר בתי הספר נראו כמו אורוות. גני הילדים כמו ג'בליה. היו שם שירותים שלא הייתי שולח את הכלבה שלי להשתין בהם. היום בתי הספר בשדרות הם המודרניים בארץ. גני הילדים פורחים. יש מחשב לכל ארבעה ילדים בכיתה, ספרייה חדשה, בית עם, קונסרבטוריון. ובכל זאת, בקושי נבחרתי לפני שנתיים. סימן שהסטייט אוף מיינד של האנשים לא השתנה.
"יכולתי לזכות ב80- אחוז מהקולות בסיבוב הראשון. כל מה שהייתי צריך זה להספיד אנשים שאני לא מכיר, ללכת לכל הבריתות, לבוא לבתי אבלים, להיכנס לשמחות ולנשק את הדודים, לעצור ליד כל אחד ברחוב, להתחבק איתו בצהרי אוגוסט כשהוא מזיע ולחלק ג'ובים. אבל לא רציתי להיות ראש עיר כזה. בקמפיין שלי אמרתי, 'אם אתם רוצים מישהו שיבוא לבקר אתכם בשבעה אל תבחרו בי. אני לא רוצה להיות אבא שלכם. בקושי אני אבא לילד שלי. אני רוצה להיות ראש עיר שלכם, במובן הכי טהור של המילה. להשקיע בחינוך, לשפר את התנאים בעיר, לעשות את שדרות מקום שנעים לגור בו.'
"האסון של עיירות הפיתוח, שבגללו הן מעולם לא פרחו והצליחו למרות שכל ממשלות ישראל השקיעו בהן מיליונים, זה שחינכו את האנשים בהן להיות מסכנים. המסכנות היתה 'דה ניים אוף דה גיים.' מקום קטן כמו שדרות, שבו העירייה היא גם המעסיק העיקרי, זו בעיה. בעניין הזה נכשלתי וזה הדיאלוג הקשה שלי עם שדרות.לא הצלחתי להעביר לאנשים שהפתרונות לא נמצאים בעירייה, אלא בתוכם. אני לא רציתי תרבות פרובינציה. זה כיף לגור במקום קטן, אבל לא להיות פרובינציאלי. לצערי, תרבות הפרובינציה נשארה. אז זה הדיאלוג שלי, אבל הוא לא רק עם שדרות. הוא מתעסק עם דימונה, בית שאן, אופקים, מטולה, כל מה שקוראים פרובינציה."
ראשי עיירות פיתוח מתפארים תמיד ש"אין ללשכה שלהם דלת,"היא פתוחה לתושבים בכל עת ובלי תיאום מראש. מויאל סגר את דלתו, למרות שהיה מודע לסיכון האלקטורלי. "על הזין שלי," הוא אומר עכשיו. "כשנבחרתי ב'98- היתה קבלת קהל כל יום שלישי. חצי שנה קיבלתי קהל. רציתי לעשות את זה בצורה תרבותית, אז קבעתי לאנשים תור. 13-12 דקות לאדם. התקשרו 5,000 איש. התחלנו לתת תורים לשנת .2000 אחרי חצי שנה עשינו בדיקה. 99 אחוז מהפניות היו בשלושה נושאים: הנחה בארנונה, מציאת מקום עבודה ודירה. ראש עיר לא יכול לתת הנחה בארנונה על פי חוק. קודמי פשוט אמרו לאנשים 'אל תשלמו.' אני קיבלתי את הארנונה בשדרות ברמת גבייה של 28 אחוז. היום זה מעל 85 אחוז.
"מקום עבודה בעירייה לא יכולתי לתת. הייתי צריך לפטר 180 איש שהתקבלו לקראת הבחירות. גם דירות אני לא מחלק. זה בסמכות עמיגור. אתה מסביר את זה לאנשים והם אומרים לך 'אז מה, הצבענו בשבילך.' הם לא מבינים למה לא. לימדו אותם שראש עיר זה סחבק, הכל מותר. לא משנה אם הוא יושב עם שר, מנכ"ל, פותחים את הדלת ו'אהלן,מה קורה.'בר מקסיקני בצהרי היום.עכשיו ראש העיר יעזוב את השר, כי השר הרי לא מצביע בשבילו, הוא צריך לדאוג לדודו. יותר ממחצית האנשים בשדרות הם נהדרים, אבל מספיק שיש לך 20-15 אחוז כאלה כדי לשבש את כל ההוויה של העיר."
והאחוז הזה של האנשים מאוכזב מאלי מויאל כי הוא משלהם?
"אני משדרות, מה לעשות? לי אי אפשר לספר סיפורים. באתי מהג'יפה של הג'יפה. גדלתי בבית הכי עני בעולם, אבל אף פעם לא נזקקנו לאף אחד."
מחוץ לשדרות אתה מאוד פופולרי.
"לא התכוונתי להיות אהוב על העם. התכוונתי להיות אהוב על העיר. מה לעשות שאין נביא בעירו."
מויאל הפך לכוכב נולד כשהחלו ליפול הקסאמים על שדרות באפריל .2001 הוא ישב אז במרפסת ביתו ועישן סיגריה, כששני טילים נפלו על העיר. הוא היה בטוח שצינור התפוצץ. מאז נחתו בשדרות בין 700 ל800- קסאמים. חמישה תושבים נהרגו, מהם שלושה ילדים. עוד אלפי קסאמים נפלו סביב העיר. מויאל הפך כוכב תקשורת בארץ ובחו"ל, אבל בחודשים האחרונים כבר לא מראיינים אותו על הקסאמים דווקא. הוא פשוט נחשב מרואיין טוב. רהוט, נועז, לא מתבכיין, לא דופק חשבון. הוא ימני קיצוני, אבל לא מזוהה פוליטית עם שום מחנה בליכוד. "אני ממחנה מויאל," הוא נוהג לומר, נעלב מעצם הרצון למתג אותו. כשתושבי גוש קטיף החלו במאבק נגד תוכנית ההתנתקות הוא היה מראשוני התומכים בהם.לא חסך ביקורת מממשלת הליכוד,גם משרון. "הליכוד נמצא במצב קטטוני," הוא אומר. "הוא צריך להיות אידיוט כדי לא לראות מה קורה סביב. כל המפלגות מחליפות פנים והליכוד ייגמר אם יבחר בגוורדיה הישנה. יותר ממה שאני עומד למבחן במרכז הליכוד, הליכוד עומד למבחן אצלי. אם המרכז לא יידע לשים פנים חדשות בחמישיות הראשונות שלו הליכוד ייגמר."
מה אתה חושב על שרון ועל "קדימה" ?
"לפני ארבע שנים היו בחירות במדינה ושתי תזות: שלום וביטחון של שרון, ויציאה חד-צדדית מעזה של מצנע. אנחנו, הכבשים, הלכנו אחרי אריק. ראינו בו רועה. נגמרו הבחירות והרועה התחפש. הוא ביצע את התזה שהציבור הישראלי אמר לה 'לא.' אם אני ודומים לי לא היינו בוחרים בשרון הוא לא היה שם. הוא לא מלך. הוא היה שליח והוא בגד. ההיסטוריה תשפוט אותו כמדינאי קטן, פוליטיקאי קטן. לקום ולעזוב כי 13-12 חברי כנסת הציקו לו? הוא עשה את התרגיל הכי מלוכלך בפוליטיקה הישראלית. חיכה להעביר את תוכנית ההתנתקות ואז הלך לבחירות. גנב את ההתנתקות גניבה פוליטית מהסוג הגרוע ביותר. הוא מהמר הימור של מהלך אחד ואחרי זה כל אלה שהלכו אחריו יצטרכו לחפש את עצמם."
פנו אליך מ"קדימה?"
"חוץ מהמפלגות הערביות אני לא חושב שהיתה מפלגה שלא ניסתה אותי."
עם שרון דיברת?
"עם שליחיו. שרון יושב באולימפוס."
עמיר פרץ?
"פרץ צעיר ממני בשנה-שנתיים, גדלנו יחד בשדרות, אבל הוא לא היה בחבר'ה שלי."
יש גאווה שנבחר?
"ברמה הכללית של עיר, כל בן שדרות שעולה לגדולה מעלה את העיר איתו. את שואלת אם אני רואה את עמיר כמנהיג המדינה?לא.מר"צ יכולה להיות האיחוד הלאומי על ידו.הוא נץ מסוכן."
הוא הציע לך להצטרף?
"לא. אבל חברים שלו דיברו איתי."
עם מוניק מויאל כמעט ולא מדבר על פוליטיקה. הוא מרבה להתייעץ איתה, אבל הם לא מנסים לשכנע האחד את השני. היא חברת מרכז ליכוד, שייכת למחנה סילבן שלום. בימים אלה היא מביילת מעטפות ושולחת לחברי מרכז. מויאל מסרב לומר בעד מי יצביע, אבל ידוע שאינו שייך למחנה שלום. "הייתי מעדיפה שנשב בבית ביחד בשקט, רגל על רגל, בלי פוליטיקה," אומרת מוניק. "אני לא קשורה לפעילות הפוליטית של אלי." אלי: "אני עושה סוויצ'ים.כשאני נכנס לפה אני עם מוניק.לה יש את אמנות החיים. היא מתערבת לי איפה שצריך, בחיים האישיים, בינינו. היא כלאפטע לא קטנה, קרצייה, אבל יש תחומים, למשל המקצועי, שבהם היא לא נוגעת. כמו שאני לא אגע בתחום המקצועי שלה. אני למשל לא אספר לה בחיים מה אני עושה בשדרות בתחום של ניהול העיר. זה לא עניינה. אני גם חוסך את זה ממנה. אני לא יודע שום דבר על איפור וגם אם ילמדו אותי בכוח אני אשכח."
מה משמעות העובדה שאתה רץ לכנסת?
"בסאב-טקסט זה אומר שיום אחד אני מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה. אם זה יקרה? לא יודע. אולי נחצה כביש וידרסו אותנו, אבל זאת מבחינתי יריית פתיחה רצינית."
לו אתה ראש ממשלה, מה היית עושה בסוגיית הקסאמים?
"הייתי מוחק את בית חנון מעל פני האדמה. כשהורידו לאמריקנים שני בניינים בניו יורק הם החריבו חצי מדינה. אני רוצה להיות אמריקני. אבל אצלנו הורגים ילדים בשדרות והכל רגוע. ממשלה שמקבלת כנוסחה מות ילדים בשדרות, אין לה תוקף מוסרי להמשיך למשול."
אומרים ששדרות כבר לא מעניינת אותך, שהיא היתה עבורך רק קרש קפיצה.
"זה לא נכון. מי שחושב שפוליטיקה זה קרש קפיצה לאנשהו מקבל את הקרש בראש."
לפני כחודשיים הציע שר החוץ שלום למויאל להיות שגריר ישראל בצרפת. מויאל נענה ואפילו התחיל ללמוד צרפתית. הוא ומוניק התכוונו להתחתן ולהגיע לפריז כזוג נשוי. שבועיים לפני הנסיעה התחרט. "צריך לתת המון מחמאות לסטיב, שעשה מה שהיה צריך לעשות מזמן," אומר מויאל, "הוא אמר, 'כולם מדברים על הדרום, אבל אף אחד לא עושה כלום. בואו ניקח אדם מהדרום ונמנה אותו."'
אמרו שידה של ג'ודי היתה במינוי.
"אז אמרו. רק שהיתה בעיה קטנה להוכיח את זה. עובדתית היה פה אדם שחשב מחשבה מקורית, וזה לא קשור לג'ודי. זאת היתה מחשבה פורצת גבולות."
למה זה לא קרה בסופו של דבר?
"משתי סיבות עיקריות: הילדים ושדרות.לא יודע מה יותר חשוב לי. זה משתנה. לעזוב את שדרות עכשיו לא נראה לי נכון. והמחשבה שהיינו צריכים לפרק שתי משפחות ולהשאיר שני ילדים, חיילים בודדים, הדירה שינה מעינינו. שבועיים לפני שהיינו אמורים לנסוע הילד בא לישון לידי. הילד קשוח. בגיל הזה הם כבר לא אוהבים הורים. פתאום הוא בא, חיבוקי, ישן איתי במיטה. אני שואל אותו 'שפיץ, מה אתה אומר.' הוא אומר לי 'סע, סע.' המחשבות מתחילות, הילד יישאר לבד? יש לו טראומה מפרידות. הוא הולך לקורס קצינים, הבת של מוניק יוצאת לקורס קצינים. הוא בפיקוד העורף, בן יחיד, היא בדובר צה"ל. אנחנו יושבים, מדסקסים את העניינים, המרוקאית ואני."
מוניק: "כן, הבת שלי אותו דבר. אנחנו שוכבות במיטה ואני מרגישה את כל החיבוקים והפחדים והבטן רועדת."
מויאל ויתר על המינוי ותלה על הרכב שלו כרזה "פריז זה כאן." "שום מינוי לא יעשה אותנו," הוא אומר. "זה אנחנו שעושים את התפקידים. בסצנת הסיום ב'קזבלנקה' יש את המשפט 'תמיד תהיה לנו פריז.' גם למוניק ולי תמיד תהיה פריז."
בכל זאת, צרפת, שגרירות חשובה מאוד.
"שיילכו להזדיין כל הצרפתים. אנטישמים. ממשלת פריז גם הודיעה שהיא לא רוצה אותי, כי אני ימני מדי. הם עוד יגידו לנו מה לעשות."
עם ההצלחה הגדולה של מויאל החל לרדוף אותו גל שמועות. בדרך לכתבה הזו סיפרו לי שהוא נרקומן, משתמש בקוקאין. מויאל משועשע. "יש שני דברים שלא נגעתי בהם בחיי, אלכוהול וסמים," הוא אומר. "אלכוהול טעמתי כשהייתי צעיר. היה לי מר. אבל זה כמו האמא הערבייה של פרס. אני שומע את השמועה הזאת כמוך, כל הזמן. במקום כמו שדרות, כשמפיצים שמועה ברחוב, זה יותר מהיר מפס רחב. אמרו עלי שיש לי בית זונות בקווקז ושאני קם בשתיים בצהריים ובכלל לא מגיע לעירייה. אמרו שגנבתי עשרה מיליון דולר בשנה האחרונה מעיריית שדרות ושאני הולך עם משקפי שמש כל הזמן כי אני נרקומן."
מוניק: "אה, את זה לא שמעתי, אבל נרקומן שמעתי, כן."
אלי: "הכל בעצם התחיל ממשקפי השמש. יש לי בעיה של צמצמים בעיניים. משהו בריאותי. אני לא יכול להסתכל לאור. עשו מזה כאילו אני מסתיר עיניים של מסומם. אמרו גם שאני הומו, שאני פיקציה. בחיי."
מוניק: "אלי זה הגיע בדלת האחורית. אמרתי לחבר שאני מתחתנת איתו, אז הוא אמר לי 'את צריכה לבדוק בציציות שלו,' כאילו, אומרים הרי שהוא נרקומן."
אלי: "את מבינה? נרקומן מצליח להיות עורך דין וראש עיר ולגדל ילד לבד."
מה זה עושה?
"לא עושה לי כלום. זה בא מיריבים פוליטים קטנים, זבי חוטם, פירורי אדם שמסתובבים בשדרות. אני מתעלם." גם אם ייכנס לכנסת ויעזוב את ראשות העירייה מויאל מקווה להמשיך להתגורר בעיר. מוניק עדיין גרה בגבעתיים. כשמויאל נמצא אצלה ומופיע הסיגנל 'שחר אדום,' התרעה על נפילת קסאמים, הם עולים לאוטו ונוסעים לשדרות יחד. העיר שפעם היתה בעיניה כמו חוץ לארץ הפכה לה לבית שני. בעתיד, היא אומרת, תעבור להתגורר בה איתו. היא מתכוונת לפתוח שם בית ספר לאיפור.אבל קודם הם צריכים להתחתן".שבוע אחרי שהכרנו כבר רצינו להתחתן," היא אומרת, "רק לא היה לנו נעים. שכבנו בסלון, על הפוף, ואני אמרתי לו 'בוא נתחתן."' מויאל: "אני חושב שאני נשוי לה. ההחלטה להתחתן איתה נפלה מזמן."
עוד ילדים?
"לא חושב. זה יהיה פאתטי. יכול להיות שאם נשתגע נעשה את זה, אני לא קטגורי בעניין הזה, אבל ברמה העקרונית זה נראה לי לא לעניין." מוניק: "גם לי יש בעיה. חוץ מזה שאת החלל של ילדים מילאתי עכשיו, עם נכד." אלי: "אם יתחשק לנו אפשר לאמץ." מוניק: "אני בעד."
ומה עם חתונה רשמית, עם טקס?
מויאל: "אוטוטו. עניין של טיימינג. כמה חודשים. יש את הדבר הזה 'שיחה ממתינה?' אז אצלנו יש חתונה ממתינה עכשיו."
נא להמתין לטעינת התגובות
