חומת מגן
ענת מגן-שבו לא מוכנה להחזיק לבד את הלפיד. ולא מדובר רק ביאיר, שבתוכניתו היא חולקת פינה חדשה עם רותם אבוהב. מגן-שבו היא שחקנית קבוצתית, ולא מפנטזת על תוכנית יחיד. בינתיים. ואל תטעו במצחיקנות הכרונית שלה: מאחוריה מסתתרת בחורה עצורה, שלא נאמר כבדה, שפשוט לוקחת את המציאות יותר מדי ללב. העולם עצוב, אז צוחקים
אלא שענת מגן-שבו, הבחורה המצחיקה מהפינה אצל "יאיר לפיד" (שם היא מופיעה מדי שבוע עם רותם אבוהב), לא חשה צורך ולו לרגע אחד להגן על המקצוע. וכן, זאת הפתעה די נעימה. "בחיי היומיום אני אדם מאוד רציני ולפעמים גם כבד ועצור", מעידה מגן על עצמה. "קורה לי הרבה פעמים שאנשים פוגשים אותי ואומרים בפליאה:'רגע, את נורא רצינית'. אני לא מהשחקנים הקומיים שמרגישים צורך להצחיק כל הזמן. אני גם לא משתדלת. יש לי ילד, (איליי, הבן של ענת ובעלה השחקן אורן שבו - נ.ג) יש לי בית ומשפחה - חיים שלמים מעבר לבמה שאינם מלווים ב'צחוקים'. ובכל זאת, כשאני מופיעה האינסטינקט המיידי שלי הוא להצחיק".
למה חשוב לך להצחיק?
"אף פעם לא ממש ישבתי לנתח את זה, אבל אני מרגישה שהמקום הזה טבעי ונוח לי מאוד, ולכן מטבע הדברים אני שם. כי מה. לשבת ולבכות? מה עכשיו? למה לא לשמוח"?
"אבל יכול להיות", היא מוסיפה אחרי כמה שניות מהורהרות, "שזה משום שאני אדם שצריך לזכור לשמוח כל הזמן. זה לא בא לי טבעי, ה'האפי'. אני חווה את המציאות ממקום מזדהה מאוד והמציאות, כמו שאנחנו יודעים, לא ממש קומית. גם מעבר לסביבה הצרה והבועתית שלי, כשאני רואה חדשות, למשל, אני לוקחת ללב את מה שקורה שם, לפעמים יותר מדי. בכלל, הפתיחות והשחרור קיימים אצלי על הבמה הרבה יותר מאשר בחיי היומיום, ולכן המזל הגדול שלי, וזו באמת מתנה, שאני יכולה להרשות לעצמי בחיי המקצועיים להתעסק בצחוק ובשמחה".
ואכן, גם בתפקיד שהיא אחזה בו בשנתיים האחרונות, על במת תיאטרון בית ליסין בהצגה "מקווה" - תפקיד שעליו קיבלה את פרס השחקנית המבטיחה של השנה - היא גילמה דמות של אישה חילונית, קלילה משהו, שמגיעה לחבורת המתקדשות בעל כורחה, אחרי שבעלה חזר בתשובה. מגן עזבה באחרונה את ההצגה בגלל מחויבותה לפינה החדשה אצל לפיד,
הדמות מ"מקווה" מצטרפת לשלל דמויות עולצות ונעימות לעיכול שגילמה עד היום: אם זאת אילנית הקוסמטיקאית, הפרחה מהסדרה "אחד העם 1", בת חן מיוחס, הנערה בעלת הקוקיות השובביות מהתוכנית "בצפר" בערוץ ניקולודיון, וליליאן, האם החד-הורית היאפית, גם היא מהסדרה "אחד העם 1".
מתי התחלת להצחיק אנשים?
"אני זוכרת שכבר בגן היו מעמידים אותי בפינה על קטעים שעשיתי. מה שהדליק אותי בתור ילדה זה שמבוגרים צוחקים ממני. זה בעצם התחיל בחבורת זמר ביבנה. הייתי ילדה והלכתי לשם עם אחותי שקטנה ממני ב-11 חודשים . באיזשהו שלב כתבתי איזה קטע והצגתי אותו וכולם נקרעו מצחוק. אני זוכרת שזה הגניב אותי לגמרי ואמרתי לעצמי:'זהו זה. זה מה שאני רוצה לעשות'. מאז זה המקום שלי. אני מצחיקה, לפחות אני מקווה ככה".
דווקא כאדם שמגדיר את עצמו כרציני בחיי היומיום, לא חששת להיתפס כשחקנית "רצינית" פחות?
"ברור שחשוב לי ברמה מסוימת מה חושבים עליי, אבל זה לא מה שמנחה את הבחירות שלי. כל הקטע של שחקנית דרמטית עם תפקידי עומק כבדים יכול להיות מעניין מאוד, אבל עומק יכול לבוא באותה מידה גם ממקום קומי. בעיניי הרבה יותר קשה לגרום לאנשים לצחוק מאשר לגרום להם להזיל דמעה".
בואי נפתח את זה רגע. זה דבר שהרבה קומיקאים אומרים, אבל למה בעצם?
"לפחות איך שאני רואה את זה, תפקיד קומי שבו את אמורה להצחיק זה דבר שדורש ממך טיימינג מושלם, הגשה מדויקת, זה כמו מתמטיקה. היכולת 'להפיל' בדיחה בזמן הנכון, שזה אומר בשנייה מסוימת ולא קמצוץ שנייה אחרי, דורשת ריכוז ודיוק ברמות קיצוניות.
"מעבר לזה, אני שומעת את הקהל שואג מצחוק וזה נעים כל כך. אני מרגישה שהקהל בידיים שלי וזאת הרגשה מחשמלת. יכול להיות שהחשק לדרמה יגיע, אבל כרגע אין לי צורך לבכות על הבמה. אבל שלא ייצא מזה שאני אנטי-דרמה, פשוט לא התחברתי לזה עדיין".
עושה רושם שאת מתחברת בעיקר לדמויות של פרחות.
"אף פעם לא חשבתי על השיוך שלי לדמויות פרחיות, אבל אני יכולה לומר לך שאני מנסה להביא את המורכבות גם לשם. פרחה היא לא בהכרח דמות חד-ממדית. אין אצלי הבחנה, מבחינת העומק של הדמות, בין פרחה למשוררת מיוסרת. זה שהיא מסתובבת ומדברת באופן מסוים זה לא אומר שזה כל עולמה".
מגן, שלטענתה מתעניינת באנשים ובמערכות יחסים יותר מכל דבר אחר, מאמינה בעבודת צוות גם על הבמה. "יש משהו בקאסט, באינטראקציה בין אנשים יוצרים, שגורם לדברים ליפול יותר נכון", היא אומרת. "הפידבק הוא הדבר הכי חשוב ששחקן יכול לקבל".
העובדה הזאת מסבירה את עליית הפינה המשותפת שלה ושל רותם אבוהב בתוכניתו של "יאיר לפיד", פינה שזכתה לא אחת לשיא הרייטינג של התוכנית.
איכשהו הכל התחיל מזה שמגן ישבה יום אחד עם חברתה הטובה, עדי אשכנזי, וסיפרה לה שהיא לעולם לא תוכל להעלות מופע יחיד. "האמת, את אותו הדבר אמרה לי גם רותם אבוהב", הגיבה אשכנזי, ואז גמלה בלבה של מגן ההחלטה להתקשר לאבוהב.
הטלפון הזה הוליד אצלן את הרעיון להעלות מופע קומי משותף שעליו הן עמלות זה כמה חודשים. כמו קומיקאים רבים הן עורכות ניסיונות על הקהל בערב שנקרא "פגע וברח" בצוותא 2. באחד הערבים שהן הופיעו הגיע למקום יאיר לפיד, ראה אותן, התרשם ואחרי שבוע הודיע להן שהן בתוכנית.
"סיימתי בית ספר למשחק לפני תשע שנים (בית צבי - נ.ג) והיום התחלתי בית ספר חדש אצל יאיר (במלעיל כמובן) ", היא מסבירה. "הפינה שם משלבת שני דברים שלא עשיתי עד היום, שזה שידור חי והסטנד-אפ. מבחינת הרחוב, זה לא שאנשים עוצרים אותי בלי הכרה, אולי זה עוד יקרה, אבל אין ספק שזו חשיפה היסטרית והפלטפורמה הכי טובה שיכולה להיות למופע המשותף של רותם ושלי".
איך הרגשת לפני הפעם הראשונה?
"זאת התרגשות היסטרית. ממש כמו לרדת חמישה קילו. תמיד דחיתי את השידור החי, אפילו אופציות להשתתף בתוכניות אירוח. העדפתי לעשות דמויות. גם כאן רציתי לבנות דמות שאני אדבר מתוכה, אבל יאיר מיד אמר לי:'את לא הולכת להסתתר יותר מאחורי דמויות. את מביאה את עצמך'. זו מתנה גדולה, מה שאני עוברת. זה סוג של בית ספר כשחקנית וכאדם, שאני מקווה שיעשה לי אפגרייד לאישיות".
באיזה מובן בדיוק?
"במובן הכי בסיסי. כמו כל דבר שברחת ממנו כל החיים ואתה פתאום ניצב מולו. ופה מדובר בקפיצה למים הכי עמוקים שיש. מה שכן, יאיר עוזר לנו מאוד להרגיש בנוח. אני לא הראשונה שאומרת את זה, אבל יש בו משהו שמעביר לך נינוחות ובכלל - כל הצוות שעובד איתו הם כמו משפחה, מיד מכניסים אותך פנימה".
מה הכיוון המנחה בפינה שלכן?
"אנחנו בעצם באות לפינה מהמקום ששתינו נמצאות בו בחיים: שתי נשים, אמהות צעירות. לרותם יש בן שגדול מהבן שלי בכמה חודשים ואולי בעצם הכל בא משם. אנחנו מתעסקות ביומיום, בחיים: זוגיות, ילדים, מערכות יחסים. גם מבחינת סוג ההומור, שתינו באות מאותה חממה של'דומינו גרוס'. רותם היתה שם מחזור לפניי ושתינו מאמינות בפשטות".
את זה כולם אוהבים לומר.
"יכול להיות, אבל אצלנו זה באמת לא מטבע לשון. אנחנו בסך הכל שתי נשים שבאות גם למציאות וגם למסך בגובה העיניים. אנחנו אמנם שתי נשים קרייריסטיות, ששואפות להגיע למקום הכי טוב שאנחנו יכולות, אבל סדר החשיבויות בחיים של שתינו מאוד ברור. דבר ראשון, משפחה וילדים, אחר כך כל השאר. זה משהו שמאפס אותך וגורם לך להבין את הפרופורציה האמיתית בחיים.
"לדוגמה, אין לי זמן להתעסק רק בלחץ ובהתרגשות שלי כי יש לי ילד שמכתיב סדר יום. אנחנו לא שתי לביאות טורפות שבאות למסך ממקום רעב ורואות באופק את הוליווד. אנחנו באות לשמח ואני חושבת שזה עובר".
את מרגישה שזה זורם?
"זה זורם סבבה יחסית להתחלה, אבל מובן שיש לנו מה ללמוד ולשפר. ישנה כימיה טובה גם ביני לבין רותם וגם בין שתינו לבין יאיר. אנחנו צריכות להרגיש חופשיות יותר ואני מאמינה שמפינה לפינה זה ישתפר".
איך זה בדיוק עובד? אתן מחלקות ביניכן פאנצ'ים?
"אני מרגישה שהכל קורה באופן אורגני. כל אחת כותבת את החומרים לעצמה, אחר כך אנחנו נפגשות וכותבות אותם יחד ורק אז אנחנו נפגשות עם הכותבים, ערן איווניר ודניאל נקסטטרנד, ומארגנות את זה. כשמסדרים קטע, אנחנו יודעות מה כל אחת אומרת ודואגות בעיקר שכל אחת מאיתנו תרגיש הכי טבעי והכי בנוח עם החלק שלה".
אם ישנה בדיחה שרותם יותר מתחברת אליה, אז וולקאם. בכלל, כל הדמויות שגילמתי עד היום, גם אם זה לווה בטקסטים שאחרים כתבו, הן דמויות שצמחו ממני ותמיד הייתי שותפה לעיצוב שלהן. בכלל, כל מה שעשיתי עד היום על הבמה נבע מיצירה משותפת שלי ושל האנשים שעבדו איתי. אני עובדת כבר תקופה ארוכה עם אילן פלד('בצפר', ' דומינו', ' אחד העם1') עם ארז בן-הרוש(' אחד העם1', 'בצפר') ועם חברתי הטובה, עדי אשכנזי, שאיתה הייתי ב'דומינו'".
סליחה על הקטנוניות, אבל חברתך הטובה, עדי אשכנזי, מככבת היום בסדרת יחיד בערוץ 2 ואת חולקת פינה בת חמש דקות עם אבוהב אצל "יאיר לפיד". איך את מרגישה בנוגע לזה?
"הכי טבעי שבעולם, והכי מגיע לה להיות במקום שהיא נמצאת בו היום. כשאני הסתכלתי על עדי אצל 'יאיר לפיד' אמרתי 'שאפו'. אני בחיים לא הייתי מסוגלת לזה. עדי מגיעה מסטנד-אפ. היא מצחיקה ושנונה וקליברית רצינית. אנחנו מפרגנות מאוד זו לזו ואני אומרת את זה מהמקום הכי לא מתייפייף בעולם".
ועדיין, את לא רואה את ההשתתפות בפינה אצל "יאיר לפיד" כקרש קפיצה למקום גבוה יותר?
"אם את מדברת על תוכנית יחיד, אז כרגע אני לא מרגישה שום צורך בזה. כבר אמרתי, אני לא בן אדם של תוכנית יחיד".
מתברר ששבו היא לא בן אדם של "תוכנית יחיד" גם בחיים. לפני תשע שנים, פחות או יותר עם סיום לימודיה בבית הספר למשחק בית צבי, הכירה ענת את מי שלימים (לא רבים, אגב) הפך לבעלה, השחקן אורן שבו.
"פגשתי את אורן בסינמטק, באיזה פסטיבל של סרטים קצרים", היא משחזרת. "אורן שיחק שם באיזה סרט ואני הגעתי עם אחותי שהיתה אז בת זוג של חבר שלו. אורן ראה אותי ורצה מאוד שיקרה משהו. זמן קצר אחרי זה הוא התקשר אליי וקבענו לצאת ברביעייה, ומאז, כמו שאומרים, הכל היסטוריה".
איך זה בדיוק עובד, שני שחקנים באותו בית?
"האמת היא שאני כל הזמן שומעת שזה נורא קשה אצל אחרים, אבל אצלנו זה דווקא מסתדר מצוין, בעיקר הודות לזה שלכל אחד יש חיים משלו, עצמאות וחופש משלו. אנחנו נורא מפרגנים ועוזרים זה לזה ומשתדלים לא להתברבר".
כלומר?
"אני חושבת שהרבה יותר קל לשחקנית, שחיה עם גבר שהוא לא שחקן, לשתף אותו באופן לעתים טרחני במקצוע שלה. שיבוא לראות 20 פעם את אותה הצגה, שיישב איתה על הטקסטים. אצלנו, מכיוון ששנינו מכירים היטב את המקצוע, ההפרדה בין החיים המשותפים לעבודה היא הרבה יותר ברורה.
"אני לא אנסה עליו דמויות ואני לעולם לא אטחן לו טקסטים. אנחנו באים מעולם של חזרות יומיומיות, עבודה אינטנסיבית עם אנשים, וכשאנחנו בבית - אנחנו בבית. אנחנו יכולים לדבר, לשתף ולהתייעץ, אבל הכל במידה".
איך אתם מבלים?
"מדי פעם אנחנו הולכים לסרט או למסעדה טובה, אבל בגדול אנחנו די צמודים לבית. הכי כיף לנו להישאר בבית יחד, לבשל, לראות סרטים. אורן הוא גבר מדהים בקטע הזה. הוא שותף באופן מלא למטלות הבית והוא יודע לתפעל אותו לתפארת.
"אני, למשל, לא יודעת להפעיל מכונת כביסה. הוא אחראי לזה, אני מקפלת. אבל באמת, נורא כיף לי להתקשר הביתה בערב מאיזו הצגה ולשמוע ממנו שהוא ואיליי עכשיו במטבח מכינים ארוחת ערב ומתכוננים להשכבה. זה מרגיע מאוד".
נשמע שאת כל הזמן מוקפת באנשים - בבית, בעבודה. את לא רוצה לפעמים להיות לבד?
"האמת שבטבע האמיתי שלי אני אדם שחי מאוד את הלבד. אני מאמינה שכל אדם הוא בודד, בסופו של דבר, מעצם העובדה שהוא נולד לבד ומת לבד ושרוב הזמן אנחנו שם, גם אם אנחנו חיים את כל חיינו עם בן זוג. התקופה שבה הייתי רווקה, למשל, היתה מבחינתי תקופה מקסימה. אני מודעת לכך שישנן נשים שלא יודעות להיות לבד והן רואות את זה כמינוס. אבל אולי משום שהמקום הזה כל כך
ברור לי, אין לי שום חרדה מיחסים זוגיים גם בחיים וגם על הבמה. והאמת, אני מברכת על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
