מה עושות הקומונריות בלילות
חיכינו בסבלנות, בסוף זה הגיע. ענבל וינברגר, קומונרית סניף עופרה בבני עקיבא, שרדה את שבת ארגון כדי לספר מה עושות הקומונריות בלילות. פולמוס בני עקיבא נמשך
התסמינים - עיגולים שחורים סביב העיניים, נשירה בשיער, גרון כואב, עייפות מצטברת, ריחוף לעיתים. מראה כללי של אסירה נמלטת וחמשיר קטן שלא מפסיק לנקר בראש - "הקומונרית, תגידי לנו איזה שבט הכי טוב..".
במבט נוגה לאחור אני מביאה בפניכם מקצת מאירועי החודש המטורף הזה, על קצה המזלג- מה עבר עליי.
השליחים - מדובר בשני בני"שים שהקומונרית מסנג'רת לשבת הארגון. תפקידם בכוח - להיות נציגי התנועה, להעביר את מסר החודש, להיות הדמויות הרציניות והערכיות אך יחד עם זאת להיות ה"משמחים" שמפיחים בכולם מורל והתלהבות רבה. השיח הציבורי מתעורר כאשר מגלים שהשליחים הם בעצם באותו הגיל של הקומונרית (זוכרים את הנורה האדומה? עכשיו היא נדלקת אצל כולם- כאילו הלו?! בייניש-קומונרית, היש חיבור טבעי מזה?).
הסווצ'רטים - עוד סאגה מעניינת בחייהם של אנ"ש. אמור לי איזה סווצ'רט אתה לובש ואגיד לך מי אתה. הסווצ'רט הוא תמצית ההוויה של האדם הדתי- היכן התחנך, באיזה סניף גדל, איפה שירת בצבא. אותו ציור משעשע\ ציני\ שנון חייב להיות הכי קולע והכי מקורי בעולם. ושלא יטעו אתכם עם אמירות כמו "אל תסתכל בקנקן", בקנקן אולי לא אבל בסווצ'רט כן. הלחץ האמיתי מתעורר כשמגלים את השם של השבט החדש ויש פחות מ-24 שעות תמימות להכין ציור יצירתי שיחרוץ את גורלם החברתי של 50 חניכים. הבעיה הקשה היא מה בדיוק עושים עם שם כמו "נצח"? ועוד איך אפשר לשלב את "שמחה לוי - יעשה לכם זגוגיות במחיר מציאה"?
הסיד והגואש - זוכרים אותו, ההוא מהגן, זה שמציירים איתו בידיים ואז הוא נשאר בציפורניים לשבועיים? אז זהו, שאני ראיתי אותו מקרוב מאוד במשך חודש שלם. עם הגואש צובעים מחדש את כל הסניף ומשווים לו מראה של "ממשיכים בעוז ובאמונה" (הנושא). מובן שהצבע הכתום שלט. כל איבריי השתתפו בחגיגה, הידיים, הרגליים, השיער, הפנים, ללא הנחות. ואני חזרתי לדיר(תי) כל לילה ב-1, נראית כמו מכחול מהלך, זוכה למבטיהן של 14 עיניהן המבוהלות של שותפותיי החביבות שמיד נזדעקו והתנדבו לפנות לי את המקלחת ולהכין לי תה במהירות האור.
המצלמה - בעידן המודרני בו אנו חיים המצלמה יכולה לתעד כל רגע ללא התחייבות מראש. לא אוהבים - מוחקים. ולכן נמצאות במאגר התמונות שלי עשרות תמונות מהרגעים הגדולים ביותר (או הקטנים ביותר), הפוזות הכי מצחיקות, הפרצופים הכי מוזרים. והקליפ - פרי עמל של החודש כול ו- הוא הדובדבן שבקצפת, בכיכובי כמובן. ישר להוליווד.
הטיול - כמובן, מדובר במסורת שאי אפשר לשבור. אחרי הטררם הגדול של השבת וכל האירועים הנלווים חייבים לקנח בטיול עד אור הבוקר עם חניכי השבט החדש - יש מי שמוסיפים לעניין נדבך של "השבעה". לטיול יוצאים לאחר הניקיונות והסידורים מהשבת - בחצות בערך. הקומונרית לאחר שלושה לילות בלי שינה, המדריכים גם הם עפוצים, החניכים מעופפים ורק המדריך כוחו במותניו ופיו שופע מרגליות. בחוץ קור כלבים ומי שלא
הדגלנות, ההצגה, הריקודים, המפקד המדהים, שנת הע"ז לבנ"ע, הכנסת השבט החדש, השבת, הפעולות, התערוכות, הקירות, ההפתעות, החניכים המתוקים ועוד ועוד. שבת ארגון, בני-עקיבא. זה נוער זה.
יושבת אני, קומונרית שנמצאת בפסגת התפקיד, חדורת האידיאל ורוח השליחות, וקוראת את דבריו של מר אפרתי שמכפיש את עבודתי ולמעשה את כל מהותי בפה מלא, מנסה לעשות "חור בבלון" ואיני יכולה לשתוק.
בזמן שחברי התנועה, שעל חשבון הלימודים, הציונים,העתיד, עוזרים בהקמת חממות מחדש, נוסעים להפגנות למען אחינו יונתן פולרד שנשכח מתודעת הציבור כולו, עובדים פיזית ממש בכיתות רגליים ברחובות כהמשך למבצעי "פנים אל פנים", מתרימים למען עמותות שונות, משמחים בבתי-חולים, מדריכים ומחנכים בתנועות הנוער, ממלאים את זמנם בקצת יותר מטלוויזיה ואייסיקיו כמו יתר הנערים במדינת ישראל - איך אפשר בכלל לומר שבבני-עקיבא עסוקים ב"עבודת אלילים"? מדבר אתה על "מרד"? אכן, מרד יש בבני-עקיבא, מרד חיובי, מהפכני, המוליד שינויים בפני החברה הישראלית כולה. מרד שמתחיל דווקא מלמטה, מהנוער, מ"עמך", ולא מה"ריאליים"- אנשי הרוח והפילוסופיה היושבים רגל על רגל בקפיטריית האוניברסיטה ומעבירים חוויות על כתביו של ניטשה ואריסטו.
ואם בהתנשאות עסקינן - לא אנשי הגרעינים התורניים הם המתנשאים, כי אם הבורגנים ה"ריאליים" שכלל לא מכירים את הצורך בכזה גרעין.
אשריה של בני-עקיבא, שלא מאבדת את החזון גם כשכולם סביבה כבר התפכחו ונעשו מאוד "ריאליים".
נא להמתין לטעינת התגובות
