אין שירים על נתניה
אני אוהב את נתניה, עיר האירוסים והחרציות, וכשגרתי במושבים בסביבתה בשנות השמונים, היה לי רומן עם העיר שבה התאהבתי בעיקר בגלל שאין עליה שום דאווין. גם אחרי שמפוצצים אותה כל כך הרבה פעמים, במסגרת הסכסוך והאינתיפאדה, היא ממשיכה בשלה ונשארת עיר צנועה שעושה את שלה, לא מתחפשת ולא מתאפרת, מלקקת את פצעיה וממשיכה להיות נתניה.
אין כאן פסטיבלים ומצעדי אהבה וגאווה, לא הופעות רוק מסעירות ולא הפגנות מחאה.
הפריט הכי היסטורי בעיר הוא איזה פעמון על ספינת מעפילים שנתקעה בחוף העיר, והדבר הכי קדוש פה זה מכבי נתניה. אין כמעט לאן ללכת - רחוב הרצל מוביל בצדק לכיכר העצמאות. אם אתה נולד או מת או סתם לא מרגיש טוב, אתה יכול לפנות את עצמך לבית החולים לניאדו שמלא בדתיים יראי שמים ושנראה כמו סניף פעיל של ש"ס, ובסוף אתה יורד לשפת הים ולא יודע בכלל שנתניה כבר נגמרה לך.
נתניה היא לא עיר, נתניה היא רעיון.
אין שום דבר נשגב או משמעותי או חגיגי בעיר הזאת. ירושלים היא עיר הקודש, תלאביב מנסה להתחפש לניו-יורק, חיפה היתה רוצה להיות סן-פרנסיסקו, ובינתיים היא רק משעממת כמיטב יכולתה את אזרחיה המנומנמים, עפולה היא בירת העמק, וזה הדבר הכי יפה שמישהו יכול להגיד עליה, טבריה היא משהו שאתה צריך לעבור אם אתה רוצה להשתכשך במפלס הכנרת או להשתטח על קבר רחל (המשוררת, לא האם).
נתניה , לעומת זאת, היא עיר הרוחשת בני אדם אמיתיים שלא מנסים להיות שום דבר חוץ מאשר לגור בנתניה ולשמוח בחלקם. בקיץ הם הולכים לים ובחורף הם מתחבאים בקניון, ועוד לא קם האזרח שיקום ויעשה עניין מנתניה.
אם תל-אביב היא עיר בלי הפסקה, נתניה היא ההפסקה.

כשגרנו במושב בית-יצחק, ואחר כך גם בנוה-איתמר, מקום שנחשב לאשכרה שכונה של נתניה, העיר האפורה והפשוטה הזאת היתה מקום הבילוי שלי ושל חבריי. ביום חמישי היינו מזיזים את הרכבים לרחוב הרצל, ממלאים טוטו בקיוסק ויורדים לפאב אורנוס שבעליו היה יוחאי המנוח - בחור מזוקן עם כובע מצחייה יווני, מעין רפי נלסון של אזור השרון. ואכן, בחדר האטום עם קירות האבן והבר המשובח, בעיקר אחרי כמה כוסיות כפולות, היית יכול להרגיש שאתה באילת או בסיני, וזה לא מעט.
בפאב של יוחאי, כמו בעיר עצמה, היית יכול לפגוש בערב קיץ סהרורי אחד את הדנ"א האנושי של המדינה הזאת, מלח הארץ ופלפל המולדת, כולם מנתניה ומהסביבה ברוך השם.
מה שהיה לוקח אותך לשמונה מקומות בילוי בתל-אביב כדי להכיר את כל מגזרי החברה שלנו, בנתניה אתה רואה בפאב אחד: חקלאים מסוקסים מעמק חפר, אחרי שהם השכיבו את הפרות, ואין סיכוי שאחד מהם לא היה איתך בפלוגה. דייגים ידועי שם שכבר שנים לא ראו דג חי. יהלומנים מלוטשים שמדברים לאט ושותים מהר. חיילים מכל זרועות צה"ל ועוד כמה זרועות שעוד מוקדם לדבר עליהן. חיילי או"ם ויקינגים שמחסלים ארגזי בירה בכל ערב. זונות בלי קלאסה. עולם תחתון יציב. שוטרים וגנבים.
ואם אתה יוצא לרגע החוצה מהפאב וצועק "סיגי", 20 נשים צעירות ויפות עונות לך. כולן בחצאיות מיני ונעלי עקב בכל מזג אוויר, לבושות כמו השערים במגזין "ווג", אבל משנות השבעים והשמונים, וזאת לא אשמתן שפתאום מישהו הפסיק להן את המינוי על המגזין.
בתל-אביב הגברות הצעירות החסודות מתגלות
אין שירים על נתניה, אבל יש סיפורים מרתקים של אנשים אמיתיים, שמוכנים לספר לך את הסיפור שלהם במשך לילה שלם, כי מה כבר יש לעשות בנתניה חוץ מזה ומלעודד את מכבי נתניה בשבתות.
בשנים שבהן ביליתי שם הוצאתי כל שבוע טור בן זונה לעיתון רק משיחות עם אנשים צבעוניים שיש להם סיפורים מרתקים שתמיד יש להם זמן לספר אותם, וגבר כמו גבריאל גרסיה מארקס היה מוציא מהסיפורים הפתלתלים שלהם רומן מופת. אם לא "מאה שנים של בדידות" אז לפחות "זיכרונות מהזונות העצובות שלי".
כדי להבין כמה קשה לנתניה להגדיר את עצמה, די להסתכל בסמל העיר: חבצלת השרון, הפרח שצומח כמיטב יכולתו לאורך צוקי החופים של העיר, וברקע מגן שמסמל "את ערכה הביטחוני של נתניה". בחלק העליון של הסמל יש גם ארובות עשן שמסמלות את התעשייה המפותחת בעיר. גלי הים שבסמל, כמה אופייני, מסמלים את הים של נתניה. והיהלום שבמרכזו מסמל את תעשיית היהלומים שהיתה מאוד מפותחת בעיר.
את הסמל מלא הסמלים והמבולבל הזה עיצב יעקב צימברקנופף ב-1951, שחשב שכדאי שיהיו כמה שיותר פרטים, כי לך תדע מה יותר יצליח פה - הארובות או היהלום. בתי המלון הנושקים לים או העיר כמגן ביטחוני, שבימים ההם איש לא שיער ששאהידים יתאבדו בשעריה.
לעומת זאת, חבצלת השרון תמיד תפרח על צוקי האצות בשפת הים.
למרות שכמו לכל מקום שנראה חסר גיל ממבט ראשון, גם לנתניה יש סיפור חיים מעניין. למטייל בה נראית העיר תמיד קצת ארעית, קצת מפלסטיק. אבל לפי ספרי ההיסטוריה הרשמיים של העיר, למרות שנתניה הוכרזה בפירוש כעיר היהודית הראשונה (ב-1948), תל-אביב לקחה לה גם את זה, כמו שרק תלאביב החזירית יודעת לקחת.
בפרסומים הרשמיים שלה, בחוברות יחסי הציבור, העיר עדיין קוראת לעצמה "עיר התיירות והנופש", אבל כמה מאיתנו באמת אומרים: "בקיץ אני עוזב הכל ויוצא לנופש שחבל על הזמן עם הילדים בנתניה". וגם את המשפט "נתניה הפכה לאחת מערי הקיט המובילות באגן הים התיכון" מישהו צריך לבחון מחדש, לטובת האמת בפרסום והיחסים עם האגן.
אני כל כך אוהב את נתניה, ותמיד יהיה מישהו שילגלג עליי בגלל זה, משום שקשה מאוד להסביר אהבה. כל מה שאני יכול להגיד זה שיש לי לב חם לנתניה דווקא בגלל שהיא עיר כל כך חסרת ייחוד, ועם זאת כל כך חמה ואנושית. והיא תמיד היתה שם בשבילי, בלי לעשות עניין מעצמה.
היינו אמורים כבר להתרגל לאנשים מתפוצצים, אבל שוב ושוב זה מכה בנו, וחוץ מאלה שזה פגע ביקיריהם או בהם, אנשים למדו לשמוע כמה נהרגו וכמה נפצעו, להדחיק ולהמשיך לסחוב עד לפיגוע הבא. רק בעוד שנים רבות נוכל לחטט בתת-ההכרה הקולקטיבי שלנו ולהבין מה זה עשה לנו, מה זה עשה להם.
אבל כשזה קורה בנתניה, ובמקרה אני עומד מול הקניון העצוב, קשה לי להפנים את זה, ואין שום מאבטח בשער החרדות שלי. אני מרגיש שמישהו שוב התעקש להתאבד על חורבות הזיכרונות הכי תמימים שלי, ששוב התנפצו בתוכי חלומות יפים של איש צעיר.
בעיר שמעולם לא היללו אותה באופן מיוחד או שרו לה.
תשמרי על עצמך, נתניה, והקטע הזה שכתבתי לך הלילה הוא הניסיון הכי מוצלח שלי עד כה לכתוב לך שיר.