דוקטור צחי ומיסטר הנגבי
המעבר של צחי הנגבי לקדימה הוא לא מפץ גדול, הוא מפץ ענק * הימין האידאולוגי, המתולתל והמיליטנטי, האיש שלא ידע פשרה מהי, יחלוק מצע משותף עם דליה איציק ושמעון פרס * אבל מבחינתו זהו מעבר טבעי * בין הנגבי לשרון חברות ארוכה שידעה מבחנים רבים ותעמוד גם במבחן החקירות * עכשיו הוא מדבר על פשרה כואבת, על פינוי יישובים ויש לו בטן מלאה על המפלגה שבה גדל * "הליכוד הפסיק להיות בית חם, הוא נהרס על ידי יצרים של אנשים. אני מקווה שנדע להפיק את הלקח בקדימה" * ריאיון
"להפתעתי, הוא לא ממש הבין מה אני מציע. אולי חשב שזה טריק, או איום או משהו. ישראל מימון, שהיה בחדר, הבין מיד את המתמטיקה ושמדובר כאן בג' סטה אישית. השיחה הסתיימה בטונים לא נעימים. זה לא אופייני למפגשים שלי עם שרון. והנה, אחרי שעה הוא התקשר אליי. כנראה נפל לו האסימון. הוא אמר לי שהוא הרבה שנים בפוליטיקה, אבל הוא לא זוכר מעשה כזה אצילי, שמעיד על גדלות נפש. הוא אמר לי שלא יסכים בשום אופן שאני אעזוב את הממשלה. יש לנו עוד הרבה מה לעשות ביחד, אמר לי. אבל רציתי להודות לך, הוא אמר. זה היה מעשה של חברות אמיתית. אני חושב שראש הממשלה התרגש מהמחווה הזו. שמעתי את זה בקולו".
ישראל מימון מאשר את הסיפור הזה. אחר כך שרון פשוט פיטר את השרים ליברמן ובני אלון, השיג לעצמו רוב והעביר את ההתנתקות. כל השאר היסטוריה. עכשיו הם שוב יחד. שרון והנגבי. כנגד כל הסיכויים, החקירות והסקרים. הפעם שרון לא פעל בעצתם של מומחי דעת הקהל שלו או האסטרטגים הפוליטיים. נהפוך הוא: שרון התעקש לקיים את המהלך למחרת המלצת המשטרה על כתב אישום להנגבי. למרות שידע שהתקשורת תחתוך את שניהם. למרות שהעריך שזה עלול לגרום לסחף מסוים בין מצביעי המרכז "הרכים", השמאלנים "לייט", הקיבוצניקים שהתאהבו בו בשנה האחרונה. אף על פי כן, ולמרות הכל, שרון רצה את הנגבי. הנגבי רצה (מאוד) את שרון. והם יחד.
המעבר של הנגבי לקדימה משמעותי בהרבה מסך מרכיביו. זה לא מפץ גדול, זה מפץ ענק. שרון נחשד במפא"יניקיות כל חייו. אולמרט, לבני ושטרית מתונים כבר הרבה זמן. אבל הנגבי? צחי הנגבי? הימין האידאולוגי, הכוחני, הגולמי, המתולתל, המיליטנטי? האיש שלא ידע פשרה מהי בכל דברי ימיו כפוליטיקאי? היישב האיש הזה עם חיים רמון? הירבץ בצוותא עם דליה איציק? ושימון? ? שמעון פרס! היחלקו מצע בחירות אחד? והוא מדבר פתאום על פשרה כואבת, על פינוי יישובים, על צעדים חד-צדדיים. זו רעידת אדמה, 9 בסולם דיכטר (שיגיע ארצה, סופי, ב-12 בדצמבר , ויהיה יושב ראש מטה יום הבחירות של קדימה). בלי הגזמות. עכשיו צריך להיכנס ההקשר לחקירות. ובכן, לדעתי אין הקשר כזה. התאוריה שעל פיה נמלט הנגבי לזרועותיו של שרון כדי שלא יוגש נגדו כתב אישום לא מחזיקה מים. אם זה היה נכון, עמרי שרון היה מתרוצץ חופשי עד עצם הרגע הזה. יכול להיות שזה אפילו הפוך. הסתופפותו של הנגבי בצל השלטון הופכת אותו מטרה פגיעה יותר, קורצת יותר, פופולרית יותר.
צחי הנגבי הוא אחד הפוליטיקאים המרתקים ביותר שקמו כאן. דוקטור צחי, מיסטר הנגבי. מצד אחד, הוא מוכשר כשד. תפישה מהירה, זיכרון מדהים, מחשבה חדה כתער. מכונה פוליטית. היחיד שמכיר את כל חברי מרכז הליכוד, כולל פרצופים, כולל מספרי טלפון. היחיד שיש לו תוכנת מחשב מיוחדת שבה מחוברים קלסתרי החברים לשמותיהם (טלי ויינשטיין, הדוברת שלו, בנתה אותה). נחשב לביצועיסט מבריק. שר מצטיין, כמעט בכל תפקיד. כריזמטי. אלא שיש גם צד שני. מיסטר הנגבי הוא פרחח פוליטי, אדם הגורר אחריו שק גדוש שרצים, רובם מטופשים להחריד. מותקן בו מנגנון השמדה עצמית רב עוצמה שמופעל בכל פעם שנדמה שהנה, זה עבר לו, הוא התבגר, זה כבר לא יקרה יותר. הוא יכול להיות רב קסם, משעשע, מתורבת, משתף פעולה, והנה תוך רבע שנייה הוא כוחני, על גבול האלימות (הפוליטית), חסר מעצורים או בושה. איש חזק, הנגבי. חבר טוב, בעל סוד, עקשן, לא מתכופף. אלה התכונות ששרון אוהב בו. הדיסקרטיות, כושר הביצוע, הלאומיות הטבעית, המובנית, הגאה. על הרקע הזה, בעצם, הם התחברו.
חברות ארוכה, שעמדה במבחנים לא פשוטים. כך, למשל, בניסיון הפוטש-בננה של נתניהו. עמרי שרון היה משוכנע, לאורך כל אותו יום, שצחי מחוץ לעסק. הוא צדק. הנגבי אפילו לא שקל להצטרף לשרים המורדים, המנסים לאכוף על שרון משאל עם. להפך. אהבתו לשרון אמיתית. "מה שאני אוהב אצלו", אומר הנגבי על שרון, "זו הנחישות הלאומית".
תן דוגמאות.
"קח למשל את פתיחת הר הבית ליהודים. הייתי השר לביטחון פנים. באתי אליו. המלצתי לפתוח. היו שהמליצו לא לפתוח. הוא שמע את השיקולים וחתך:'צריך פשוט לפתוח, כן? צריך פשוט לפתוח את השערים'. ופתחנו . או בסיפור התנועה האיסלאמית. השב"כ היה חד-משמעי שצריך לעבור לחקירה גלויה ולבצע מעצרים. זו גם היתה המלצתי. במשטרה לא אהבו את זה. לא שכחו את לקחי אוקטובר 2000. חששו מתרחיש קיצוני נוסף. הצגתי בפניו את עמדתי לגבי ראאד סלאח. האיש מייצר שיתוף פעולה עם החמאס, יש עדויות, יש חומרים, הכל מוכן. והוא חתך.'אין חסינות לאף אחד, כן? לא לתנועה האיסלאמית ולא לשייח'.
והיה סיפור המסגד בנצרת. גם כאן הוא לקח את האחריות.'צאו לעבודה', אמר לנו. כל העסק ארך 25 דקות. בלי מהומות ובלי סיבוכים. וכיף לי לעבוד עם איש כזה. אדם שלא מפחד לקחת אחריות. שמשדר נחישות. שיש לו אישיות מפלדה, שיודע להדוף לחצים. אני מצטער, אבל אין לאף אחד מהחברים בליכוד שום יכולת כזו. שום אישיות כזו. איפה הם ואיפה הוא. אתה יודע מה? הנה עוד דוגמה. האסירים הפלשתינים החלו לשבות רעב. דיברו על זה שהם יתחילו למות. בפעם הקודמת,
ביום ראשון, 20 בנובמבר, היום שבו החליט שרון, נקבעה להם פגישה. הנגבי הוא השר הממונה על הדיאלוג האסטרטגי עם ארצות-הברית, והוא בא להציג בפני שרון את ההכנות למפגש השנתי בוושינגטון. אחרי הפגישה ביקש ממנו שרון להיכנס רגע לחדר הקבינט. "אני מכיר את החדר הזה היטב. ארבע שנים הייתי שם, עם שמיר. זה מעורר בי נוסטלגיה. ישבנו שם, שרון ואני, בארבע עיניים. "מה אתה מציע לי לעשות? ", הוא שאל אותי. הופתעתי. אף פעם בעבר לא עירב אותי בעניינים אישיים. חשבתי שהוא מתייעץ איתי, לא הבנתי עדיין שהוא בעצם בודק אותי. נתתי לו את כל הנימוקים בעולם נגד פרישה מהליכוד. האמנתי בזה. קיוויתי שאני משפיע עליו. הוא לא הגיב. לא אמר מילה".
באותו יום הפסידה קבוצתו של הנגבי מכבי תל-אביב 1:2 למכבי חיפה בחיפה. "הייתי בדיכאון", הוא משחזר, "סגרתי את המכשירים והלכתי לישון. הבן שלי, בן שנה וחצי, כנראה שיחק עם הטלפון בבית וניתק אותו. הייתי מנותק מהעולם כל הלילה. בדיעבד הבנתי ששרון חיפש אותי אחרי חצות. השאירו לי הודעות בכל מקום ואני ישנתי שנת ישרים ולא ידעתי כלום. רק בבוקר, כשקמתי, לפני שאני מסיע את הילדים לבית הספר, ראיתי את הכותרות בעיתונים".
הנגבי התקשר מיד לחבר הכנסת גדעון סער. "אני ואתה", אמר לו, "היחידים כרגע עם סמכויות לניהול המפלגה. בוא נכנס מיד את הסיעה ואחר כך את המרכז". הנגבי דחה את נסיעתו לארצות הברית. שרון לא הגיע באותו יום לישיבת הסיעה. הוא כינס, במקביל, את סיעת הפורשים שלו. בצהריים התקשר להנגבי. "לא הצלחתי להשיג אותך אתמול, כן? ", אמר שרון, "אני מציע לך לבוא איתי". הנגבי פחד מהרגע הזה. "אני לא יכול לענות על זה עכשיו", אמר לשרון, "אבל אתה יודע שאני איתך, גם כשאני לא איתך".
המדהים הוא שהנגבי בעצם לא דחה מעולם את הצעת שרון. "קשה לי עכשיו, נדבר", התחמק ממנו. דוקטור צחי ניהל את הליכוד ביד אחת, מיסטר הנגבי פלרטט עם שרון ביד השנייה. בערב היתה להם פגישה נוספת בענייני הדיאלוג האסטרטגי. הדיאלוג הזה, בין ארצות הברית לישראל, הפך בעצם למשא ומתן אסטרטגי בין הנגבי לשרון. "אה, לגבי מה שאמרתי לך בבוקר", אמר לו שרון בסיום הפגישה, "אני עוד מחכה, כן?".
הנגבי התלבט. מאותו יום, החלו חייו הכפולים. מנהל את הליכוד ביום, חושב על קדימה בלילה. הוא נשבע שכל פעולותיו בליכוד היו לטובת המפלגה. יכול להיות שזה נכון. זה לא ממש חשוב. המגעים בינו ובין שרון הודקו. ניצח עליהם ארז חלפון, יועצו הפוליטי של ראש הממשלה, אחד המתנגדים הבודדים לפרישה מהליכוד שרצה מאוד להביא את הנגבי. שניהם חולקים אהדה (רוויית תסכולים) למכבי תל-אביב. חלפון הפעיל חבר מרכז בולט, מקורב להנגבי, שהפעיל לחץ.
בינתיים התכנס מרכז הליכוד. הנגבי, יושב ראש המרכז, צריך היה לשאת את הנאום היחיד. מה יגיד? איך ידבר מבלי להתחייב? איך לא יעשה שקר בנפשו? הוא נתן נאום מוטיבציה. רגשי. קרא לחברי המרכז להרים ראש, להתעודד, לא להישבר. כמו מאמן בחדר ההלבשה, במחצית המשחק, כשהקבוצה בפיגור. שהשחקנים יעלו לחצי השני עם רצח בעיניים. אלא שהנגבי עצמו לא ידע אם בכלל יגיע לחצי השני. או, אולי בעצם הוא ידע. שלא יגיע.
זמן ההחלטה התקרב. יש פריימריז. "למרות מעמדי, הייתי צריך לעשות קמפיין. ולא היה בי כוח. לא היה בי רצון להתחיל עם זה. לרוץ בין הסניפים, לתקוף את שרון. מצד שני, לא החלטתי עדיין לעזוב. מה שעזר לי היה התנהגות החברים בליכוד. האושר הזה. איך גירשנו אותו. אין חשבון נפש. אין הכאה על חטא. רוקדים בטירוף על הסיפון של הטיטאניק, מבקשים מהדי-ג' יי להגביר ווליום".
הוא נסע לוושינגטון, לדיאלוג האסטרטגי. הלחץ נמשך גם שם. היועץ המדיני של שרון שלום תורג'מן, שנלווה אליו, הקפיד לשמר את הלחץ. "אריק רוצה לראות אותך מיד כשאנחנו חוזרים", אמר לו, "הוא לא מוותר עליך". " ולי היה ברור שאני לא יכול לא להצטרף אליו. אני אוהב אותו. זה הלך והתגבש בתוכי. חזרנו ארצה במוצאי שבת. הלכתי לאמא שלי. עדכנתי אותה. היא נתנה לי גיבוי. התקשרתי לארז חלפון. הפגישה נועדה לי עם שרון ביום ראשון. ביקשתי לדחות ביממה, בגלל עניינים משפחתיים, אבל עדכנתי את ארז שהתשובה חיובית. חלפון חזר אליי אחרי כמה דקות.'אין לך מושג כמה הוא שמח', סיפר לי על שרון".
הפגישה נקבעה ליום שני בצהריים. בבוקר אירע הפיגוע בנתניה. "התקשרתי לחלפון, אמרתי לו שמצדי אפשר לדחות את הפגישה. הרי כבר החלטתי". חלפון שלל. "אין מצב. הוא רוצה לראות אותך. הוא רוצה להודות לך אישית". הפגישה התקיימה בכנסת. על שולחנו של שרון היה מונח גיליון של "הארץ" ובו הגילוי על המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד הנגבי. כותרת ראשית. "אם יש כאן בעיית תדמית", אמר הנגבי לשרון, "אין לי בעיה לרדת מזה. בוא נשכח את זה. מעמדי בליכוד חזק. אני לא רוצה לגרום לך נזק. אתה בעלייה בסקרים". שרון גיחך. "אני לא מוטרד מזה", אמר להנגבי, "אני לא מתעסק בזה. נזק, לא נזק. אתה חבר שלי, אני סומך עליך, אתה יודע כמה קשה לי לסמוך על אנשים. עליך אני סומך".
הנגבי שאל מתי להודיע. ישיבת סיעה של הליכוד היתה מיועדת להתקיים כעבור שעה. הוא רצה להודיע לחבריו בסיעה אחרי שנציגי התקשורת ייצאו מהחדר. לגלול את האבן מעל לבו. שרון שלל. "תתייעץ עם ישראל (מימון, ב"כ), זה לא דבר שעושים מהרגע להרגע". הוחלט לדחות את ההודעה. היה פיגוע, למחרת היו מיועדות לוויות ההרוגים. הוחלט לחכות ליום רביעי. ואז, בשלישי בערב, פצחו גם הטלוויזיות בהמלצת המשטרה נגד הנגבי. אנשי שרון התחננו לדחות, לבטל, למחוק, לשכוח מכל הסיפור. שרון התעקש. צריך לעשות את זה כאן, ועכשיו. ביום שני יש מרכז ליכוד, אי אפשר להמשיך להתעלל בצחי. להודיע, בבת אחת. כמו הורדת פלסטר. זה יכאב רגע, ויעבור.
בסביבתו של שרון חוששים. האפקט יכול להיות קטלני. הנה שרון מתנתק ממרכז הליכוד, מותיר מאחוריו את רודפי הג'ובים הרעבתניים, מייסד תקווה חדשה. והנה, הם באים אחריו. הנגבי, אין מה לעשות, מסמל יותר מכל אחד אחר את סיאובו של מרכז הליכוד, את המערכת המפלגתית הנרקבת. עכשיו הוא נדבק לאחוריו של שרון ככתם עקשן. מצד שני, אין אצל שרון דאגה ממשית. "בסוף", אומר מישהו, "הברירה ברורה. האנשים יגיעו לקלפי ויצטרכו לבחור. שרון או ביבי. שרון או עמיר פרץ. זו תהיה הברירה שלהם. וליד שרון יהיו ציפי ודיכטר ואולמרט ושטרית ופרס תומך מבחוץ, והפסיפס הזה ינצח ". ושרון, בינתיים, ממשיך להעמיס. קדימה נראית כבר כמו תיבת נח. הכל יש בה. אחד מכל סוג. ימין, שמאל, מרכז. השאלה היא אם הנגבי יהווה גורם "מפר איזון". האם תיווצר איזושהי מסה קריטית שתתחיל סחף הפוך. האם הציבור יגיד לעצמו בשלב מסוים, שזה עובר כל גבול. הסקרים, בינתיים, מוכיחים אחרת.
עם מי התייעצת?
"עם חברים. עם אנשים שאני יכול לשאול לדעתם בלי להסגיר את דעתי. אף אחד לא היה יכול להגיד לי שמועמד הליכוד, באשר יהיה, עדיף על שרון. הזהירו אותי שהוא יחזור לקווי 1967, שיירד מרמת הגולן. ואני לא קניתי את זה. אני מכיר אותו. את הנחישות הלאומית שלו. אני לא אומר היום שהנחישות הזו ימנית. אין קשר. אבל היא לאומית".
מרוב נחישות, הוא עשוי או עלול לבצע עוד מעט התנתקות שנייה.
"אני מודע לזה. למרות שהוא מכחיש. המצב יכול להשתנות. ואני אהיה שם. אני לא בטוח שאתמוך בהתנתקות אם לא תהיה תמורה הולמת. אבל אני סומך עליו. לגמרי. במאה אחוז. רוב עם ישראל מוכן היום לשלם מחיר משמעותי, כואב, תמורת הסדר. כולל פינוי יישובים. ואני נכלל ברוב הזה. כן, השתניתי, ואני לא אותו צחי של לפני חמש או עשר שנים. זה היה תהליך. הכרה במציאות. באילוצים. החלום של ארץ ישראל השלמה מת כבר מזמן. לא מהיום. כבר כשיצאנו מחברון אמרתי את זה לאמא שלי. אין לנו מה לעשות בקסבה של שכם".
אם שמאל קיצוני זה מספר 5 וימין קיצוני זה מספר 1, שרון ממוקם בדיוק באמצע, על 2.5. איפה אתה?
"אני איתו. באותו מקום. אולי טיפה ימינה ממנו, אם חיים רמון טיפה שמאלה. אבל בעיקרון, זה באותו המקום. המציאות נמצאת שם".
אתה נשמע כמו מעריץ. חסיד שוטה.
"זה לא נכון. כשאתה חסיד שוטה, אתה הולך אחרי הרבי בלי קשר למעשיו. כאן ההליכה שלנו אחריו נובעת מההתבוננות בו, במעשיו, באישיות שלו. זו החלטה מודעת. תראה, האיש הזה חי את השטח, מכיר כל גבעה. הוא מצהיר שלא יעשה שום דבר שיפגע בביטחון היהודים בארץ ישראל. ואתה יודע מה? מי שעוד משתמש במושג ארץ ישראל, אני איתו. הרי אני כבר לא משתמש בזה. תראה, אני מודה. זה לא קרה לי אף פעם, שאני אגיע ליחס כזה אל מנהיג. יחס שמנטרל את כל השאר. שמאפשר לי ללכת אחריו במלוא הכוח, למרות שזה מסוכן, ואולי לא כדאי. כי אני לא יודע אם עשיתי מעשה כדאי באופן אישי. זה לא קרה לי עם בגין, לא עם שמיר, לא עם ביבי. וזה, היחס הזה, הוא שהיטה בסופו של דבר את הכף".
חלמת שתשב עם חיים רמון באותה מפלגה?
"לא. אבל זו המציאות. ואני מודע לכך שאני קרוב הרבה יותר לרמון היום מאשר לעוזי לנדאו. שנינו מאמינים בשרון. וזה מה שמייחד את המפלגה הזו. האמונה באיש ובדרכו. ביכולת שלו לעשות כאן משהו שישנה את המצב".
אתה מאמין שיש עתיד לקדימה?
"תראה, גם לי יש חששות שלקדימה אין עתיד, שהעסק יתפרק. זה טבעי. מצד שני, יש תקווה. כי אם נלמד את הלקח של מה שקורה בליכוד, אם תיווצר חברות בין האנשים וקצת פרגון, יכול להיות שזה יצליח. גם בקדימה יש אנשים. אם זה יהפוך למה שהיה במפלגת המרכז וכל אחד ירצה להיות מנהיג ולהימשח בשמן המלכות וניגרר למאבקים, אז נאבד את הציבור. אבל אני מאמין שהאנשים בקדימה יידעו ללמוד מניסיונם של אחרים".
לא כואב לך על הליכוד? הבית שלך עשרות שנים?
"כואב. אבל הליכוד מבחינתי הפסיק להיות בית חם. לא חם, לא מפנק. יכול להיות שדווקא לליכוד אין עתיד. משתלטים עליו כוחות יצריים, לא הגיוניים, לא רציונליים. זה עצוב. הליכוד נהרס על ידי יצרים של אנשים. אני מקווה שנדע להפיק את הלקח בקדימה. הרי אם הליכוד היה מתאחד עכשיו מאחורי שרון, הציבור היה מעריך את זה. למה זה לא קרה? בגלל יצרים, אגו, חלומות שדרוג של כל מיני אנשים מהספסלים האחוריים שהריחו פתאום כתר מלכות בזכות ההתנכלות לשרון".
הריאיון עם הנגבי התקיים לאחר מסיבת העיתונאים. בכניסה בדק הנגבי את הטלפון הנייד שלו. 52 הודעות המתינו לו שם. בסיום, בדק שוב. 92 הודעות, ועוד 12 הודעות כתובות. "בית משוגעים", אמר לעצמו.
הוא נסע הביתה, להכין את ילדיו ולדבר איתם על הפרסומים. בעיקר על ענייני כתב האישום המתגבש נגדו. הוא השאיר מאחוריו מפלגה מרוסקת ולא מעט פעילים מבולבלים. הנהג שלו, שעובד איתו למעלה מעשור, הסתובב באותו בוקר אחורנית ובחיוך מאיר אמר לו: "אתה יודע מה, צחי, אם אתה יכול לעבור לקדימה, אז אתה גם יכול לבוא אלינו לבית"ר." אבל הנגבי מכביסט, ולא מחליפים שני בתים בשבוע אחד.
