דמעת העשוקים

מה בין גזל לעושק? הלנת שכר. פרופסור שלום רוזנברג על פרשת "ויצא"

שלום רוזנברג | 8/12/2005 13:50

"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ... מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה... בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב - - וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי... וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא, לט-מא). כך קובל יעקב הרועה על התנאים הקשים של עבודתו כאשר שמר על צאנו של לבן, ועל עושק שכרו. אכן, מעמדו של הפועל הסובל והעשוק הטריד רבות את המקרא. מכאן התגובה (דברים כד, יד-טו): "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר... מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ... כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". התורה מזהירה אותנו על כך שוב ושוב (ויקרא יט, יג): "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל".

הרמב"ם, בעקבות חז"ל, מבחין בין גזל לבין עושק (הלכות גזלה ואבדה א, ג): "איזה הוא גוזל? זה הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מטלטלין מידו או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם... איזה הוא עושק? זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים... ואינו יכול להוציא ממנו...". בגזלה האדם לוקח את מה שאיננו שלו, בעושק אין האדם נותן מה ששייך לאחר, למשל שכרו של העובד.

התוכחה החמורה ביותר על עושק העובדים מצויה לדעתי, בדברי ירמיהו למלך יהויקים שבנה ביתו על ידי עבודת כפייה ולא שילם לפועלים (כב, יג-יז): "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט - - בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ... כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ... וְעַל הָעֹשֶׁק,,," וירמיהו קורא למלכים: "עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק... כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ".

לשאת בעול עם חבירו

חז"ל הוסיפו למאבק נגד הלנת 'פְּעֻלַּת שָׂכִיר' את הדאגה לשכר הוגן. מתוך החומר הרב רוצה אני להתעכב על המשנה הפותחת את הפרק השביעי במסכת בבא מציעא: "הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכֻפָּן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן, לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה, יְסַפֵּק. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא שְׂכֹר לָנוּ פוֹעֲלִים. הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֲפִילּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִמְלָאכָה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַת וְקִטְנִית בִּלְבָד..."

ברור ש"הכל כמנהג המדינה", אם לא הוחלט על חוזה מיוחד. אם כך, מה בא ללמדנו סיפורו של רבי יוחנן בן מתיא? את התשובה לשאלה זו מצאתי ב"יהדות ומהפכה", השיעור התלמודי שעמנואל לוינס הקדיש לסוגיה זאת (תשע קריאות תלמודיות, 117). אמנם כן, קיים מעין חוזה קיבוצי המחייב את כולנו 'הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה', אולם, מה היה קורה אילולי היה קיים חוזה זה? רבי יוחנן בן מתיא מלמד אותנו, שלפני החוזה קיימת חובה בלתי מוגבלת המוטלת עליו. מוזר! החוזה לא בא ליצור מחויבויות, אלא להיפך, להגביל אותן.

ננסה להבין את משמעות הדברים. אנו יכולים להסתכל על הצדק בשתי דרכים שונות. הדרך האחת מדריכה את התפיסה המשפטית המקובלת עלינו, וודאי את חיינו הכלכליים. השנייה

- נרמזת במשנה. הדרך הראשונה בנויה על זכויות האדם, ופעמים רבות, על האינטרסים שלו. יש להם תוקף בלתי מוגבל, אולם האינטרסים של האחד מתנגשים עם אלו של האחר. מכאן הצורך לאזן ביניהם. איזון זה הוא הצדק. הגישה השניה הפוכה, היא מתחילה מהמחויבות שיש לאדם כלפי האחר. ר' יוחנן בן מתיא מלמד אותנו שהיא בלתי מוגבלת. אלא שבעולם, לוינס נהג לומר, אין רק שניים, יש לכל הפחות שלושה. מכאן הצורך לאזן את המחויבויות. תוצאת איזון זה הוא הצדק.

ההשקפות הליברליות בנויות על הדגם הראשון. העיקרון המדריך אותם הוא שמירה קפדנית וקיצונית על זכויות האדם, ומעבר לכך, "לֹא תִגְזֹל". איסור המתפרש כשמירה קנאית על הרכוש הפרטי, ואף קידושו. גישתו של רבי יוחנן בן מתיא, לפי לוינס, מהווה אלטרנטיבה עקרונית לגישה זו. רק ממנה יכולה להיוולד הדאגה לחלשים ולנזקקים. אנו חייבים להוסיף ל"לא תִגְזל" את ה"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ". לעיקרון של הרמב"ם הוסיף רבי מרדכי יוסף מאיזביצא, בעל 'מי השילוח', תוספת מופלאה (פרשת קדושים): " לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ - היינו כל דבר טוב שיוכל האדם להמציא לחבירו ולא ימציא לו נקרא עושק אותו". ואף תפלה שיכול האדם להתפלל אל ה' בעד חבירו ולא מתפלל בעדו נקרא עושק אותו כמו שמצינו בשמואל שאמר "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" (שמואל א, יב, כג)".

בעל 'מי השילוח מסתמך כאן על הגמרא (ברכות יב ע"ב): "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא". כמו שאמר אחד מגדולי העולם המוסר, ר' שמחה זיסל זיו, הסבא מקלם, העיקרון המוסרי הגדול ביותר הוא 'לשאת בעול עם חבירו". זהו היסוד האלטרואיסטי עליו מושתתת החברה.

הקואליציה בין הצדיק והרשע

המחשבה הסוציאליסטית הפכה את המאבק נגד עושק הפועלים בפרט ואת הרעיונות החברתיים בכלל, לערכי יסוד בעולם המודרני. השחתת האידיאלים הללו בסטליניזים וקריסת האשליות הקומוניסטיות הביאו לריאקציה איומה. חברה וכלכלה הפכו כאילו תרתי דסתרי: הדאגה החברתית נתפסת כסותרת את הרווחה הכלכלית. הצדיק החברתי – בטלן הוא. רק הרשע האגואיסט, החושב רק על עצמו, טוענים כלכלנים רבים מדי, מסוגל להביא שגשוג כלכלי. אך בינתיים העוני גובר.

האם ייתכן איזון בין המטרות? איזון זה מופר וחוזר ומופר, כל פעם מהקצה האחר. הוא מטולטל בין הרס הכלכלה בשם הטבה אשליתית של חיי הסובלים לבין העשרת המעטים בשם אלילי ההפרטה.

יתירה מכך, במציאות בה אנו חיים מהדהדים דברי קהלת (ד, א): "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם..." אין להם מנחם כי אף המנחם תרם לסתירות שבחיינו, ומתוך כך אנו מטולטלים בין עושק החלשים שלא מקבלים את שכרם במשך חודשים, לבין שביתות החזקים שלא מהססים לפגוע בכלל כדי לקדם את האינטרסים שלהם, בין זכויות העובדים לבין מוסר עבודה, בין העזרה למשפחות מרובות ילדים לבין האחריות הכלכלית והחברתית שעל כולם לקחת על עצמם.

ואולי גם על כך הוסיף קהלת (ז, טז-יח): "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, ותתעלם ממנגנוני השוק, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם בשממת כלכלית, אך מצד שני אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה, ואל תעלים אזנך מצעקת העשוקים, טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ - - כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

עדכון אחרון : 8/12/2005 14:03