אחוזי דיבוק
לאייל גפן נמאס מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת, שקופצים בכל פעם שאדיוט מעיר הערה גזענית
נשבר הלב לראות פוליטיקאים, שמדמים כאבים ומצלחים באופן פתולוגי להראות חבולים ומצולקים. הם מדברים על הכאבים, אבל נראה שאף פעם לא כואב להם באמת. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, משתמשים באנשים ובמשפטים ואחרי זה זורקים.
יש איזו תזמורת, שממתינה להוראה של מנצח בכל פעם שמישהו טורח להעיר הערה בקשר לשד העדתי, שכבר שנים לא בא לו לצאת מהבקבוק. יש לא מעט פוליטיקאים, שמוכנים למכור את אמא שלהם בשביל להיבהל מחדש בכל פעם שמדובר בשד.
בכל מקום שגרים יותר משני אנשים יש שד, והשד הזה לא מאוד מזיק ולא מאוד נושך, כי שדים מפחידים ונושכים רק בסיפורים.
יש פה חיים, ובתוך החיים האלה חלק מאוד אוהבים ללכת לספא ולספר על זה, וחלק עושים את זה בחאן אותנטי ולא מוכנים להחליף את ההנאה הזאת אפילו במחיר מציאה של שד.
זה קיים כמעט בכל מקום, גם אם נחשוב שאנחנו הכי מיוחדים והכי פגיעים. חלק אוהבים "להתמזרח" בכל יום חמישי במועדון לא מהודר ולעשות סימנים של שמחה. חלק אחר שמח שם באמת, וזה בסדר גמור.
חלק מוכן להישבע שיש לו את כל הדיסקים של זהר ארגוב, וחלק אוהב מאד להצהיר בשם ההבנה המוסיקלית, שיש שירים מזרחיים טובים ויש שירים מזרחיים לא טובים. וזה מבחינתו המזון שהוא מוכן להקריב למען השד. וגם זה בסדר.
גיגי פרס אמר; יגאל תומרקין אמר; חיים חפר אמר; אביהו מדינה אמר; ארז ביטון אמר; שפטל אמר; טרוצקי אמר; אתה אומר; אני אומר וכולם אומרים. כל אחד יכול וצריך כוח לומר, אבל יותר מזה כל אחד צריך כוח לשמוע. אנשים מתעסקים עם הזהות והמיקום שלהם בסביבת החיים כאן ועכשיו, וזה הכי לגיטימי.
אבל, התחרות מי ניפגע יותר שייכת לתקשורת, שיודעת להביא את זה למרכז השיח ולהוסיף פה ושם חומר דליק. אין כוח בכל פעם שמישהו משחרר נפיחה, לחזור ולשמוע את משנתם הכל כך צרובה של סילבן שלום ושל צ'רלי ביטון, ואת החרדה והאחריות שמגלה התקשורת.
אין כוח לשמוע את מנחי תוכניות הבוקר והערב מתפרקים ודואבים מול ניצולי שד, ובתחבולה נבזית מיצרים להם סביבת בכי וכולם נרתמים לנגב את הדמעות. מפה לשם נרקם לו אייטם שעוד ידובר בו רבות. מתחיל להישבר הזין כל פעם שיש פה מסיבה של שדים.
כשאנשים לא יודעים להתעסק עם הכאב הפרטי
צריך להיות. את ההבדלים מיצרים אנשים משועממים, ואנשים משועממים הם אנשים מאד מסוכנים.
אין קיפוח במקום שהוא לא מוצא שדה לחיות. אין הבדלים במקום שלא מטפח הבדלים. כמעט בכל מקום יש קיפוח ויש הבדל, ותמיד נמצא את אלה שישמחו לעשות טיפול עשרת אלפים למנועים האלה.
אי אפשר שבכל רגע נרחם על עצמנו או נזיק לבריאותנו, בגלל איזה אח דביל, משורר זקן, אומן שבא מגרמניה ומפצח כבר שנים גולגולת, או איזה טרמפיסט שממתין שנים להסעה שתכניס אותו לכנסת.
אנחנו חיים ויש לנו רצונות וצרכים, מהווים וחלומות. פעם מישהו מהצד הזה מפריע או עוזר ופעם מישהו מצד האחר מפריע או עוזר. כל אחד חי עם מה שסביבת החיים שלו מציעה לו. אם הוא רוצה לעשות מעשה, שיקום ויעשה ולא יבלבל את הביצים על שדים.
אני לא מיניסטר, אני לא האחות תרזה ואין לי פנטזיות להירשם כמושיע. אני חי בתוך התרבות כאן ועכשיו ואני תמיד אנסה לתקן אותה, לא בשם הצדק והשוויון הטוטאלי, אני אנסה בסופו של עניין לתקן אותה לנוחיות הפרטית שלי, כי זה משהו שנולד איתך. ומה שנולד איתך זה כבר לכל החיים.
כל מי שמשקיע בקמפיינים על שדים ורוחות ועל פערים עושה את הקמפיין כי הוא מצא במה דלוחה, שאולי תושיע אותו מחורבן. הגיע הזמן שקירות המדינה יפסיקו לשמש מתקן לתערוכות בכי של פוליטיקאים עם יכולות מוגבלות.
יש לי חבר ממוצא מרוקני, שהוא אחד האנשים הכי אינטליגנטים שהאזור ידע. הוא מלמד סטודנטים את מלאכת היופי, והיה ראש חוג באחד מהמוסדות הכי נחשבים בעולם. הוא ישב על תקן של פרופסור, והוא יותר חכם ויותר יעיל מהרבה פרופסורים שכולנו מכירים. למה אף אחד לא התקרב אליו כדי לשאול ולהתעניין מה יש לו להגיד על מסע הצלב שמנסים להעביר אותנו הפוליטיקאים בכל פעם שמישהו מצייר שד?
אולי חשוב לדבר פעם אחת, למרות שזה פחות חתיכי ומן הסתם מצטלם פחות טוב, איך הדור השני והשלישי האמיתי נרפא מהחולי שגזרו עליהם הסבים הפוליטיקאים שלהם.
בעידן הזה, שפרץ כבר מזמן, צריך וחשוב לתת טיפה קרדיט לאינטליגנציה ולבוא הרבה יותר מובנה, הרבה יותר מבוגר והרבה יותר אובייקטיבי. אסור לבוא באמצעות פוליטיקאים מקומטים, שמבקשים לעשות חשבון נפש מניפולטיבי.
בחומרי הנפץ שהשתמש סילבן שלום, למרות שהם מיושנים ולא ממש צמיגים, יש סיכון לפיצוץ שיעשה כוויות לכאלה שחשופים ומבקשים נקמה.
ולסיום, הערה תיירותית. לפני שבע שנים הייתי במרוקו, וזאת אחת הארצות הכי מרתקות, הכי מרגשות והכי מופלאות שהייתי בהן. ואיך שלא נסתכל על זה, במרוקו יש המון מרוקנים.
שבת שלום.
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
