שליפות עם גאולה כהן
שינוי? מפלגה מיותרת מלכתחילה ובדיעבד אף מזיקה. הרב כהנא? פטריוט. אינטרנט? מעדיפה עיפרון. המתנחלת הראשונה שולפת
היא הצטרפה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן ללח"י – שם שימשה כקריינית תחנת השידור, כאשר שם הכיסוי שלה היה "אילנה". במהלך שירותהּ בארגון, נעצרה באמצע השידור, על ידי הבריטים, ועונשה נגזר לתשע שנות מאסר. היא נכלאה בבית הכלא בבית-לחם, ולאחר כשנה הצליחה לברוח ממנו כשהתחפשה לערבייה.
בהמשך שמשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של הלח"י, ולימים התמנתה לחברת מערכת "מעריב", שם שימשה בתפקידה 10 שנים. לאחר מכן היתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית, חברה בתנועת "החירות", ושנה לאחר מכן נבחרה לכנסת מטעם "הליכוד". בשנת 1979 הקימה את "התחייה" אשר ייצגה את גוש אמונים, וכיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת.
כהן כתבה את ספרים: "סיפורה של לוחמת לח"י", "המפגש ההיסטורי", ומספר ספרונים אודות הלח"י, והוכתרה ככלת פרס ישראל על מפעל חיים בשל שירותה במחתרת. כיום היא מגישה תוכנית הרדיו "על ימין ועל שמאל", המשודרת מדי יום חמישי ב-19:00, ברשת ב'. תושבת ירושלים.
התחייה
המפלגה היחידה שהרימה, מיד אחרי הסכם קמפ-דיוויד של בגין, את דגל ארץ ישראל. לא ישבנו רק על הכיסאות בכנסת, אלא היינו מפלגת שטח. במסגרת המאבק כנגד הנסיגה מימית, יצאנו לראשי ההרים ביש"ע ולחולות סיני. "התחייה" אף הרימה דגל נוסף: הליכה משותפת של דתיים וחילוניים.
הלח"י
היתה לי הזכות להיות חברה במחתרת העמוקה ביותר והנרדפת ביותר. מאוד חלוצית במאבק בבריטים בזמן המנדט בהנהגתו של יאיר שטרן, שנרצח בידיהם. יאיר הוא הראשון שהגדיר את השלטון הבריטי כשלטון זר שצריך לסלקו מארץ ישראל במלחמה, ובמלחמה כמו מלחמה.
אלטלנה
הגִרסות רבות כל כך, ואין לי ספק שגם אם מדובר באי הבנה מצדו של בן-גוריון, יותר מזה כוונתו היתה להדביר את כל מה שהיה יכול להתפרש כעצמאי, בזמן הקמת המדינה. הוא רצה להפוך את אלטלנה לסמל. סמל שיש צה"ל אחד, נשק אחד וראש ממשלה אחד. בן-גוריון קרא לזה "התותח הקדוש". עֶמדתי היא שאף אם היה צורך כזה, התותח
גוש קטיף
אין מדובר בעקירה ובקריעה בלבד אשר משאירים פצע, אלא מדובר בכתם. כזה שנשאר. יחד עם חסידי ברסלב, גם אני אומרת, בנשימה אחת: "גוועלד" ו"אין ייאוש בעולם כלל".
מועצת יש"ע
ההצלחות ואי ההצלחות של מועצת יש"ע נובעות מן העובדה שמצד אחד מועצת יש"ע פועלת ב"כובע" הדאגה הפיזית ליישובים, ומן הצד השני נוהגת ב"כובע" המדיני של הנהגת ההתיישבות. אני חושבת שצריכה להיות הפרדה בין שני ה"כובעים". צריכה לקום מנהיגות מדינית-הסברתית-רוחנית, בנפרד למועצה נוספת אשר תטפל בַּיֵש הפיזי-החומרי.
הנסיגה מלבנון
בריחה, שהעצימה את האינתיפאדה השניה ביש"ע, ואשר עלולה להסתיים חלילה בנסיגה אף מיו"ש.
ארבע אימהות
לא מזמן היה יום הפטירה של רחל אמנו, שאותה כינתה רחל המשוררת כ"אֵם האֵם". ובעוד רחל מרעישה את כסא הכבוד לא רק למען בניה אלא למען בני ישראל כולם, ארבע אימהות נלחמו למען בניהן בלבד.
הרצל
הגדוּלה שלו בעיניי היא בכך שבהמשכו של אותו משפט מפורסם: "אם תרצו אין זו אגדה" הוא אף הזהיר אותנו כי: "אם לא תרצו – כל מה שאמרתי יהיה אגדה". גם את החצי הזה חשוב לזכור לא פחות מחלקו הראשון של המשפט.
חזון ארץ ישראל השלמה
חי וקיים! החזון לא התחיל מגוש אמונים, והוא לא ימות אף אם חלילה יפנו יישובים גם ביש"ע. חזון ארץ ישראל השלמה הוא הציונות. אין הוא מטרה פוליטית, אלא חלק בלתי נפרד מן החלום והחזון הלאומי. הוא לא נולד בתנועה, לא תנועה ארגנה אותו, ולא תנועה תמית אותו. החזון אינו עניין של עכשיו או מחר, אלא של ארץ ישראל והציונות. כל עוד יהודים ימשיכו להתפלל לחזון, בוא תבוא השעה שיתממש.
גדר ההפרדה
אינני בטוחה שהגדר תגדיר את הביטחון האישי שלנו, אך אני בטוחה שכבר הגדירה את הביטחון של אויבנו, אשר רואים את חולשתנו. אני מסכימה עם הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, שאמר שעל מנת לטפל במחבל צריך להגיע למיטתו. כך שאין זו "גדר ההפרדה" אלא "גדר החולשה" שמפרידה בין ביטחוננו לחולשתנו. אני חוששת שבעתיד תקום מין וועדה, שתחקור את אלה שהטיפו להקים את מחדל הגדר, שאף עולה לנו הון תועפות.
שלום עכשיו
חזון שהתברר כהזיה משיחית. היכן השלום של היום של אתמול ושל מחר? התנועה הזו מרחיקה את השלום האמיתי, ומגדילה את מחיר השלום האפשרי. מבחינה מדינית – הגישה הזו נחלה כישלון, ואין זה פלא שכמעט ואין רואים היום את הסיסמה הזו. מדיניות העכשוויזם הזו בעלת הסיסמה "טוב שלום מארץ ישראל השלמה" – היא כשל תרבותי.
מבחינה ציונית, "שלום עכשיו" מסמלת את הנגטיב – להרוס התיישבות במקום לבנות. הם לא בנו אפילו יישוב אחד לא בנגב או בגליל. שישקעו את מרצם לדברים כאלו, ולא להפגנות מיותרות.
הסכמי אוסלו
מקומו של ההסכם הזה הוא בבית הקברות הפוליטי הקיים במזרח התיכון. בבית הקברות הזה נמצאות כל תכניות השלום שחזו האמריקאים למיניהם, ואנחנו, ועל כולם כתוב: 'ז"ל'. כך גם כתוב על מצבת הסכמי אוסלו. אמנם בית הקברות שציינתי הוא דמיוני, אך בפועל, ההסכם הזה, שבמסגרתו נתנו לאש"ף חלקים מארץ ישראל וכלי נשק, גרם לקברים אמיתיים שבהם קבורים בנינו.
תקשורת
קשה בלעדיה, וקשה עוד יותר אִתה. אני מבקרת מאוד את הגישה של מחנה הימין אודות התקשורת. במקום להתקומם כנגדה כל הזמן, למרות שברוב הפעמים הביקורת נכונה וצודקת, צריכים להיות פחות עוינים לתקשורת, אלא להשקיע, כבר לפני שנים, בהכשרת עיתונאים ואנשי רדיו וטלוויזיה בעלי תפיסה של מחנה הימין. אמנם לאחרונה מתחילים לתקן זאת במחנה הדתי לאומי, אך במחנה הימין בכללו – לא עושים דבר.
מקור ראשון
העיתון האינטליגנטי ביותר. צוות עיתונאים יצירתי ולוחם. ההתלהבות שלי מן העיתון אינה קשורה רק לתוכן ולדעות הקרובות ללבי, אלא אף לאיכותו המקצועית של העיתון. חבל לי שהעיתון מופיע רק פעם בשבוע.
בני עקיבא
אם הנוער הוא העתיד – אני רוצה להאמין שזהו הנוער העתידי שלנו. יש בהם חלוציות, אמונה והתלהבות ורצון לשנות את העולם. להיאבק ולהגשים. כיום, אין תנועה אחרת המנחילה ערכים כאלה. בעבר אלה היו "השומר הצעיר" ועוד, אך כיום אלה "בני עקיבא". אם תשאל את מפקדי החטיבות המובחרות של צה"ל, הם יאמרו לך שיוצאי בני עקיבא וישיבות ההסדר הם מטובי החיילים.
ציונות דתית. ציונות חילונית
עוד לא הגיעה העת לחלק בין ציונות כללית לדתית. הציונות הדתית טוענת שהציונות הכללית מתה, אולם כל החלוקות הללו לציונות כזו או אחרת – טרם הגיע זמנן. יותר ויותר חילוניים פותחים את ארון הספרים היהודי, ויותר ויותר דתיים לאומיים פותחים את ארון הספרים הכללי. הייתי אף מוסיפה כי אף יותר ויותר חרדים פותחים את ארון הספרים הציוני.
חרדים
מְדברים היום על שחיתות בהקשר של החרדים. אולם כבר אז, בימי ממשלת השמאל, ובימים ששולמית אלוני היתה שרת החינוך, הפכו את החרדים לתנועה המקבלת באופן לגיטימי כספים, על אף שאין היא שרה את התקווה ואין היא נושאת את דגל הציונות, וכל זאת בשל טעמים קואליציוניים. כך שהיום לא יבואו בטענות לאף אחד.
הרב קוק
משורר, הוגה דעות ומנהיג רוחני. הרב קוק בנה גשרים בין היהדות הדתית לחילונית הציונית, והיה בעל אומץ לב מהפכני. אין זה דבר קל להיות אדם כזה בתוך המעגל הרוחני והדתי, והתמודדות מהפכנית שכזו עם המציאות ראינו בזמן התנאים. אבל היום, איפה יש רבנים כאלה? אני רק אומרת "הרב קוק" ואני מרגישה חלל ריק, מן הבחינה שחסרים לנו כיום רבנים בגובה הרוחנית-מהפכני שלו. ואם הרב קוק היה ירא בלבו את האלוקים, הרבנים של היום מפחדים יותר אחד מן השני, דבר המונע מהם לשנות דברים.
פוליטיקה
המשורר אורי צבי גרינברג כתב באחד משיריו: "אני אַרְנִין את המילה פוליטיקה". כלומר הוא רצה לומר בזה, שהוא יהפוך את המילה "פוליטיקה" ממילה בזויה למילה רבת השראה. חבל שהפוליטיקאים שלנו אינם מרנינים את הפוליטיקה, אלא רק מרדידים אותה. חבל מאוד שהפוליטיקאים היום, בין מימין ובין משמאל, הם יותר ויותר טכנוקרטיים, הרואים בכהונתם משלח-יד, ופחות ופחות שליחות.
יונתן פולארד
כאב לב גדול. פצע שותת דם שהפך לכתם על המצפון שלנו. בעיני הוא אסיר ציון. יהודי נבגד בידי כל ממשלות ישראל, למרות שסיכן את עצמו למען המדינה ובטחונה, ולדעתי מדובר במחדל ובפשע שהוא טרם שוחרר. הייתי הראשונה שייסדה את הלובי בכנסת למענו, וכפיתי על יצחק שמיר והממשלה ביקור בכלאו של פולארד כנציגת המדינה. לא תאמין, אבל ירדתי חמש קומות מתחת לאדמה, עד שהגעתי לצינוק שבו היה שרוי. ראיתי שהוא כמו חייל מופקד בשטח על ידי מדינה שאומרת שאסור להפקיר פצועים בשטח.
הסכם השלום עם מצרים
כולם מברכים על ההסכם וטוענים שאין לנו מלחמה עם מצרים. אולם השלום הקר הזה והמאוד מתסכל הזה, הוא זה שהכיל בתוכו את זרע הפורענות של מדינה פלשסטינית ואת התקדים של עקירת יישובים שראינו בימית ובגוש קטיף. על ידי ההסכם הזה, אימצנו את המדיניות "שלום תמורת שטחים". מה גם, שהנורמליזציה שהבטיחו לנו מן השלום הזה אינה קיימת. הרי אנו עדים להברחות נשק המגיעות לטרוריסטים דרך המנהרות בסיני, וזאת תחת עיניהם העצומות של המצריים. אם היו רוצים הם למנוע זאת – הם היו יכולים. הם משחקים אותה "ידידת ישראל", כאשר למעשה עד היום לא הכירו בזכותה של ישראל להקים מדינה, אלא רק שהיא עובדה בשטח. לכן בעיניי: "כבדהו וחשדהו".
שינוי
מפלגה מיותרת מלכתחילה ובדיעבד אף מזיקה.
תנועת כך
הרב כהנא היה פטריוט ואוהב ישראל. כל זמן שפעל בארה"ב – תרם רבות. כשהגיע ארצה, הוא המשיך להשתמש באותן השיטות שבהן השתמש בחו"ל, אולם שיטות אלו לא תאמו לישראל, ולכן הצטייר כנטע זר. הוא לחם במדינה וגרם לעצמו ולנושא שאותו אהב – נזק.
טרנספר
לגיטימי בעיני להעביר עם ממקום אחד לאחר, אך ללא כפייה, אלא בהסכמה, ואף גנדי ז"ל לא תמך בטרנספר שאינו במסגרת הסכם. אולם איני רואה בטרנספר, אף בהסכמה, פיתרון לסכסוך. אני חושב שעשו טעות כאשר בזמן מלחמת ששת הימים לא גירשו את כל הערבים מיהודה ושומרון, אשר רצו להשמיד את המדינה בגלוי.
דרוזים
תענוג לדבר עליהם. עדה מלאת חן, מקסימה, בעלת נאמנות לישראל, ואף עמדה במבחן הנאמנות. לצערי, ממשלות ישראל לא עמדו במבחן כלפי העדה הזו. בהשוואה למחוות שממשלות ישראל היו מוכנות לעשות לאויבי ישראל, המחוות הספורות שעשו לדרוזים הם כאין וכאפס. זאת בבחינת: "לאהבה את שונאיכם ולשנוא את אוהבכם".
חברון
חברון מסמלת עַם שבתעודת הזהות שלו כתוב מי האבא והאימא שלו. היכן יש עם נוסף כזה? כל שאר העמים הם בבחינת ממזרים. לנו ישנה זהות לאומית ומסורת, וכל העולם אימץ מאתנו את לימוד התנ"ך. לכן, לא במקרה, אמר בן-גוריון שחברון היא אחותה של ירושלים, וההיסטוריון האנגלי ג'ונסון אמר שמי שרוצה להכיר את העם היהודי, שייסע לחברון.
לצערי, היום השמאל והבוהמה – שהם עובדי עבודה זרה בדברים רבים ואחרים – לועגים לכל מה שקשור למערכת המכפלה ולקברות, וטוענים שמדובר בסך הכול באבנים. זאת בזמן שכמעט איש מהם לא ביקר שם. אבל אין זה חשוב, הרי בסופו של דבר כולנו נעבור מן העולם, אך הדברים שבתוך האתוס הרוחני-מוסרי-לאומי יישארו אחרינו. בעיניי, חברון אינה רק עיר האבות, אלא אף עיר הבנים שחזרו אליה. המתנחלים בחברון הם אלה שמגינים, מבחינה מוסרית יותר מאשר מבחינה ביטחונית, על ההתנחלות הגדולה שנקראת מדינת ישראל.
ירושלים; תל-אביב
כששאלו אותי מה ההבדל בין תל-אביב לירושלים, עניתי שבתל-אביב חיים, אבל רק בירושלים יודעים למה.
הכותל
מקום שצריך לשמש לנו כתזכורת מתמדת לשאת עיניים להר שמעליו, ולזכור שהר הבית מחכה לנו.
הר הבית
צריך להפסיק את המחדל הזה, שלמוסלמי ולנוצרי מותר להתפלל בהר, וזאת למרות שהמקום קדוש להם רק בגלל שהוא קדוש לנו, בעוד שליהודי אסור להתפלל בהר. על החרפה הזו אנו משלמים בהרבה מאוד כאב.
האומן 17
סוג של מועדון, לא? איני מכירה אותו.
מצעד הגאווה
איני אוהבת שהופכים משהו שאינו כדרך הטבע לגאווה. כמובן שאסור לפגוע במישהו כזה, אבל מדוע יש לעשות מצעדי גאווה ולנפנף בדגלים. על מה בדיוק? מי שרוצה לצאת מן הארון – שיצא, אבל מדוע צריך "להציע מיטות" ברחובה של עיר ולהתנשק בפומבי לעיני כול?
פמיניזם
גם פה איני אוהבת דגלים. אני אישה 24 שעות: בוכה כמו אישה, צוחקת כמו אישה, מדברת כמו אישה. הכול כמו אישה. אבל איני צועדת עם דגלים. אני כן דורשת צדק, כמו: שוויון במשכורות ובעבודה, אך אני שמחה לדבר 24 שעות על הייחוד של האישה. אין צורך לשאוף לשוויון מלאכותי, כי קיימים שני מינים ולכל מין יש ערך משלו.
מוזיקת היפ-הופ
מבלי לומר אם זה טוב או רע, "צינורות העיכול" המוזיקליים שלי אינם מתחברים לזה. הנכדים שלי קופצים עד לב השמים לצלילי המוזיקה הזו, אך אני מרגישה לא שייכת.
אינטרנט
אם אלוקים ברא את העולם ללא אינטרנט – כנראה שגם אני יכולה לחיות בלעדיו. אינני משתמשת באינטרנט, אלא אני מעדיפה לכתוב בעיפרון ולקרוא ספרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
