וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמים
פרופסור שלום רוזנברג על חיים, זקנה ומוות בפרשת חיי-שרה
לפני ימים ספורים הסתלק מאתנו פרופ' ראובן רוברט וורמן, שהקדיש להזדקנות דפים מעניינים וחשובים. את אחד מרעיונותיו רוצה אני להביא לפניכם כאן. וורמן ביטא אותו באמצעות מעשה שהתרחש באחת מהופעותיו של הכנר יצחק פרלמן. פרלמן עלה לאיטו לבמה כשהוא נשען על קביו. הניח אותם, לקח את כינורו, והתחיל לנגן עם התזמורת. באמצע הביצוע נקרע אחד ממיתרי הכינור. מה יכול היה לעשות? להביא כינור אחר? לא כך עשה פרלמן. הוא רמז למנצח, והמשיך לנגן את נגינתו המופלאה, עם מיתר אחד פחות.
פעמים רבות, לא עלינו, ניתק בחיי האדם אחד ממיתריו, ולמרות זאת, הוסיף וורמןֲ, חייב האדם להמשיך ולפעול אף במגבלותיו אלו. הוא הוכיח זאת על עצמו בשנותיו האחרונות. מיתר אחד ניתק? מספרים על ניקולו פגניני, הכנר המפורסם, שבאחד מהופעותיו נקרעו בזה אחר זה שלושה מיתרים בכנורו, והוא המשיך לנגן ולהוציא מנגינה מכושפת במיתר הבודד שנשאר לו. זאת ללא ספק אגדה, אולם היא התממשה בחיים.
אחד מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, פראנץ יהודה רוזנצווייג, סבל משיתוק פרוגרסיבי שקרע את מיתרי כינורו בזה אחד זה. הוא עסק אז בשותפות עם מרטין בובר, במפעל המונומנטלי של תרגום המקרא לגרמנית, שאמור היה להוות אלטרנטיבה יהודית לתרגומו הנוצרי של לותר. למרות נכותו האיומה, המשיך רונצווייג בעבודתו. כשכושר הדיבור נלקח ממנו, המציא שפת סימנים באמצעות עפעפיו, איברי גופו היחידים שעוד מסוגל היה להניע, והמשיך להכתיב לאשתו המסורה את דבריו עד סמוך לפטירתו. דוגמאות נוספות לא חסרות. הפיסיקאי הנודע הוקינס היא אחת מהן. בירושלים חי אתנו דוגמת מופת אחרת, ד"ר רחמים מלמד, המשותק באופן טוטלי אך ממשיך ליצור, וללמד אותנו לא להיכנע, ולהילחם בעד החיים.
המלחמה בעד החיים היא המצווה העליונה המוטלת על הזקן ועל החולה, אולם מסר אחר, תקיף יותר, צריך להיות מופנה אל העולם הסובב אותו: לא להזניח אותם, לדאוג להם, לכבד אותם. על המסר הזה עמדו חז"ל, בתלמוד הבבלי והירושלמי, בהקשר לבעיה טרגית השכיחה לדאבוננו לא מעט: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו", דהיינו בגלל מחלה שפגעה בזיכרונו. דברים אלו נאמרו על ידי התנא רבי יהודה בן בתירא מנציבין (סנהדרין צו ע"א) והאמורא הישראלי רבי יהושע בן לוי (ברכות ח ע"ב). בצורה ציורית יותר ביטא זאת האמורא הבבלי רב יוסף, שבעצמו סבל, בצורה מתונה כנראה, מאסון זה (מנחות צט ע"א). הוא השתמש באמרת החכמים שלימדו ששברי הלוחות הראשונים שמשה שבר, היו מונחים יחד עם הלוחות השניים בארון הברית. אנו חייבים לכבד אף "שברי לוחות" אנושיים, כשם שאנו מכבדים את הלוחות השלמים, את האדם המצוי במלוא אונו הרוחני והאינטלקטואלי. לפנינו סמל מוסרי לחובותינו כלפי האדם שנשבר, "שאין נוהגין בו מנהג ביזיון".
במשך הדורות המשיכו החכמים להרהר בקשר המטפורי שהעלה רב יוסף, בין השכחה ושבירת הלוחות. על לוחות הברית אמרו חז"ל, שנשברו רק אחרי שהכתב פרח מהם בגלל מעשה העגל. את הרעיון הזה ממשיך לטוות איש הקבלה ר' בחיי בן אשר בפירושו לספר שמות (לב, טז): "כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש... שפרח הכתב מעל הלוחות". בדומה לכך "בזקן ששכח תלמודו... שפרחה ממנו התורה". מה היא 'פריחה' זאת? לאן 'פרחה'? מה שסתם ר' בחיי פרש המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב התורה, יב). אינני מאמין שחוקרי אלצהיימר יסכימו עם דברי המהר"ל, אך הייתי מציע לקורא לא לבטלם באופן אוטומטי: "המדרגה שקנה
אני מתאר לי שרוב בני האדם מתייחסים היום לזיכרון האנושי, על פי מודל זיכרון המחשב, שעלול, חס וחלילה, להימחק. לפי המהר"ל, תכניו של הזיכרון קיימים, אך המנגנון המוחי שלנו "לשלוף" ממנו נתונים נפגם. המוח הוא אכן מחשב נפלא (דיגיטלי וגם אנלוגי), אבל כדברי ישעיהו ליבוביץ' יש גם בעל המוח. ושם, יש זיכרון אחר לא גופני, שאינו נעלם עם הרס המחשב. כך מוסיף המהר"ל: "ולעולם הבא כאשר אין מונע אליו מצד הגוף... תהיה תורתו עמו. ולפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, מפני שאף שנשברו הלוחות, דבר זה היה מצד הגוף בלבד, אבל המעלה שקנו הלוחות לא נסתלקה מהם". ואולי יש להוסיף בהקשר זה את דבריו של אחד מעשרה הרוגי מלכות, רבי חנינא בן תרדיון על הספר התורה שנשרף אתו: הגווילין נשרפים וה"אותיות פורחות". הן לא נשרפו יחד עם גווילי המחשב.
מודל קרוב היה לר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא, סז): "והשכחה הוא בחינת עננין דמכסין על עינין". "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ" נאמר על משה, אך אנו חייבים להילחם נגד העננים המכסים את העיניים ואת הזיכרון. לפי ר' נחמן, האלצהיימר והקטרקט מבנה דומה להם. עולמנו הפנימי לא נעלם. הוא רק מכוסה בעננים. עולם פנימי זה נצחי הוא. אך בינתיים תפילתנו שהקב"ה ישלח למחשבים המוחיים שלנו רפואה שלימה. הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר?
בדבריו אלה של רבי נחמן רציתי לסיים את רשימתי זאת. אולם, המציאות מתפרצת אל תוך ההגות. פרשת חיי שרה מתחילה בקניית קבר מעפרון, המניפולטור החתי. שלושת הטקסים היהודיים הגדולים, ברית המילה, הנישואים והקבורה מהווים קריאת תגר של האמונה נגד הטבע ונגד האינטרסים השפלים ביותר של האדם. אינטרסים אלה גוברים כשסוחרים בקברים.
וזה מה שבימים אלה מתרחש סביב קברו של רבי נחמן באומן, בפעולה מבישה מוצע הקבר למכירה פומבית. רבים הם הנוסעים לאומן. עבורי, החוטא, נמצאת אומן לא שם, אלא איתנו, בכתבי רבי נחמן. ולמרות זאת, חושב אני, עלינו לקנות את הקבר, יחד עם קברי קדושי אומן, על ידם דרש רבי נחמן לשכב, וזאת בתנאי שנוכל להעביר אותם ארצה. השכחה ההיסטורית היא עבירה, אך לפעמים היא דווקא חלק של תהליכי ריפוי. נעלה את הקברים ונשכח. נשכח את הסחר בשבויים ובגופות בימי חמלניצקי, ואת הסחר בקברים בימינו אנו הנעשה על ידי יורשיו האוקראינים של עפרון החתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
