יושבים שבעה
אייל גפן משתף אותנו בייסורים של מורדי הליכוד, שמעכלים כעת שבמו ידיהם החריבו את המפלגה
חלפו כבר כמה ימים. אף אחד לא בא לחמול, ללטף או להגיד מילת עידוד. פניהם חוורו ועיניהם התרוצצו חסרות אונים. מישהו מהם אמר לחבריו הכפופים בקול חרישי ומרוסק: "איך זה יכול להיות, שהתום והדרך שלמענם נלחמנו בכזה חירוף נפש הושחרו והפכו לחרב הפוכה וכל כך דוקרת?".
מוביל הדרך הנהן בראשו וסטר לעצמו על הלחי. "איך זה יכול להיות, שאנחנו בעלי ותק כל כך מפואר וטוהר מידות שלא מוטל בספק, סימנו קו לבן ובוהק על הדרך ובכזאת פרעות רוח חצו אותה כל מיני ראשי ממשלות, שחושבים שהם אלוהים ושכמעט לא עשו שום דבר למען המדינה הזאת?".
הוא שילב את רגליו והדליק סיגריה אחרונה. על השולחן היו מונחות צלחות מפלסטיק עם וופלים ובקבוקי ליטר וחצי של נקטרינה.
מתוך השירותים נשמעו שברי דברים של בכיר בקבוצה, שמסתגר שם מאז יום המפץ: "אנחנו, עם רשימה עשירה של מעשים ציוניים למען המדינה. אנחנו הצעירים המבטיחים, שמסמנים את דור ההמשך, במו ידינו קרענו לחתיכות קטנות את תעודת הלידה של עצמנו".
בפינת החדר ישב מכווץ אחד מהמורדים. הוא לא היה יכול לכבוש את הצער ופרץ
בבכי קורע לב. מתוך הדמעות הוא הצליח לסנן: "איך זה יכול להיות, שאנחנו הלא חשובים, הצלחנו לפרק ולסדוק כל דבר שהצליח לעמוד על הרגלים כל כך הרבה זמן? איך זה יכול להיות, שלפני רגע היינו במרכז הסערה ובעוד רגע נמחק ממעגל החיים?".
"איפה טעינו?", מלמל חבר אחר. "למה אף אחד מהחברים הוותיקים לא בא להזהיר אותנו? למה אף אחד מהמבוגרים לא בא והפליק לנו פליק הגון, שנתעורר לתוך החיים? למה אף אחד מהחברים הקרובים לא בא להגיד לנו שיש גבול לסבלנות, ואם לא נקשיב לה היא תכה בנו מכת מוות?
"למה כל החברים ישבו מהצד ולא לקחו אותנו לאיזה פינה להסביר לנו בקול שקט ומנוקד,
לפתע נשמע צלצול טלפון. מישהו מהחברים הרים את השפופרת, נשמע ניתוק. "ככה זה בפוליטיקה", אמר המורד שישב בפינת החדר, "אין לאף אחד את הרגישות לבוא לפני ולהזהיר. הם רוצים שתתרסק, ואם זה תלוי בהם הם יעשו הכל שלא תיכשל.
אתם תראו, אני אומר לכם ושלא תגידו אחרי זה שלא אמרתי, עכשיו כולם יבואו אלינו בטענות שעשינו שטויות. עכשיו כולם יפגינו נחישות, חוכמה ואכפתיות, וישפדו אותנו בכיכר העיר. ככה זה שם, תמיד הם באים בטענות אחרי".
פתאום כולם השתתקו. מישהו הגביר את הרדיו ומתוכו בקע קול דרמטי של קריין חדשות. הוא בישר על סקר אחרון, הליכוד מרוסק ...
אף אחד מהחברים לא היה יכול להתאפק. הם פרצו בבכי קורע לב. כל אחד התכנס עמוק בתוך עצמו ויבב כמו חיה פצועה. עוזרת פיליפינית חילקה להם מטפחות נייר לנגב את הדמעות.
אחד החברים לקח לידיו גיליון של מעריב. הוא דפדף ודפדף, אבל לא מצא חצי משפט שנכתב או הזכיר מישהו מהחברים.
הוא מלמל לעצמו: "עשינו להם את השנה האחרונה. מילאנו להם דפים, הדלפנו להם חומרים, העברנו באמצעותם מסרים, ועכשיו הם זורקים אותנו לכלבים".
"אני אומר לכם", הוא הוסיף בקול רועם, "הם ממליכים מלכים רק כדי שיוכלו ליהנות מהרגע שהם נופלים. ואנחנו המטומטמים סיפקנו להם את הסחורה. מה קרה, שיכתבו איזה מילה טובה אחרי כל מה שעשינו להם".
נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד דוור ומסר מעטפה חתומה. אחד החברים פתח
בחוסר סבלנות את המעטפה ושלף מתוכה פיסת נייר, עליה נכתב:
"חברים יקרים, הצלחתם לרסק את המיתוס שהמדינה שלנו ימנית; הצלחתם לשבור את המיתוס שראש ממשלה ליכודניק יכול להיות גם ראש ממשלה לא ליכודניק; הצלחתם לשבור את המיתוס שראש ממשלה מהליכוד יוותר על שטחים למען שלום ועתיד יותר טוב ומבטיח; הצלחתם לשבור לנו את המיתוס שעם ישראל הוא עם חושב ורגיש ולא שפוט של אף אחד.
"אבל בעיקר שברתם לנו את הלב, כי הצלחתם להרעיד את האדמה, לעקוץ ולהטריד בטיפשות חסרת רסן, ולרסק את המפלגה שלכם עד אובדן.
"כן. הצלחתם לייבא כל כך הרבה חוסר רגישות , התנהלתם כמו ילדים רפי שכל , הצלחתם להנמיך עד עפר את רף האחריות. התנהלתם כמו חבורה של תולעים, שבלי להרגיש אכלה לעצמה את הבית".
עוד רגע יסתיימו ימי השבעה וכל אחד ילך לדרכו. אך הכאב והזכרון ירדפו אותו עד סוף חייו. ברוך דיין אמת.
שבת שלום
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
