להחתים את הכוכב
קשה להבין את הנימוקים של אהרן ברק נגד מינויה של פרופ' רות גביזון לעליון. בניגוד לחששותיו, האג'נדה שלה לא מסכנת את מעמדו של המוסד: היא תציל את בית המשפט מידי עצמו
האג'נדה המוסדית הזו אינה מסכנת את המוסד. להפך, היא עשויה דווקא לחזק אותו. אם תצליח לצמצם את עוצמת האקטיביזם השיפוטי, היא תציל את בית המשפט מידי עצמו. כמה דוגמאות מהעת האחרונה - למשל עמדת השופט אדמונד לוי בפסק דין ההתנתקות ועמדת ההרכב שדן בפינוי בתי הכנסת-מעידות על המחוזות ההזויים שאליהם הגיעה ההתערבות השיפוטית שממש משוועת לריסון. ברק יצר נשק יום דין שיפוטי, אבל מינה שופטים שמסוכן להפקידו בידם.
מינויה של גביזון יסייע לבית המשפט העליון גם בכך שיקטין את המוטיבציה להקים בית משפט לחוקה. גביזון היא בדיוק מי שרוצים מתנגדי ברק לראות בבית המשפט הזה. מינויה לעליון, אם וכאשר, יפעל במתכונת הרכש המסורתית של מכבי תל-אביב בכדורסל - תחליש את היריב בכך שתחתים את הכוכב שלו.
הבעיה כרגע היא שגם ברק וגם שרת המשפטים ציפי לבני התחייבו פומבית לעמדות סותרות. לבני לתמיכה, ברק להתנגדות. מצב זה יקשה על רקיחת דיל מבלי שאחד הצדדים ירשום הפסד פומבי צורב. פתרון אפשרי לתסבוכת הוא הבאת המינוי להצבעה בוועדה לבחירת שופטים.
האירוניה היא שהצבעה דמוקרטית חופשית היא חריגה בוועדה הזו שבה מינויים לעליון מוסכמים מראש, לא פעם כפשרה שמטאטאת מועמדים ראויים לטובת בינוניים. העליון במתכונתו הנוכחית משקף הרכב שכנראה מצדיק את החשש של ברק מגביזון. אם הוא חושש שהאג'נדה שלה תשתלט, אז כנראה שהוא לא נותן די קרדיט ל-12 השופטים שמכהנים היום. הם מונו לאחר שהאג'נדה שלהם נמצאה מתאימה, אבל יכולותיהם כנראה קצת פחות. ברק, אגב, נשמע לא פעם רוטן על כך, נוטה לשכוח את אחריותו למינויים.
לבני רוצה את גביזון מכמה סיבות. אחת מהן היא מטרתה להעלות את יוקרת בית המשפט בעיני הציבור. לצרף אליו כוכבים שיחזקו את דימויו ההולך ונסוג. מטרה נוספת שלה היא לגוון את מאגר המועמדים ולבחור, בנוסף לנציג אקדמיה, גם שופט שמוצאו מהשוק הפרטי. היום, כל שופטי העליון מקורם בממסד-בבתי המשפט המחוזיים ובמשרד המשפטים.
תסבוכת גביזון נגזרה במידה רבה מסיכול מועמדותה של פרופ' נילי כהן. הסיכול השרירותי ההוא, שלווה בהפצת רכילות שגבלה ברצח אופי, חשף את "השיקולים" ששופטי בית המשפט העליון מפעילים לגבי מועמדים. עכשיו קשה הרבה יותר לקנות את הסיבות להתנגדותם. ואכן, כששומעים את נימוקי ברק שוב מתקשים להאמין. צדק השופט בדימוס אליהו מצא שאמר בעקבות הסערה שפרצה: "חבל שהדברים האלה לא נסגרים בחדרי החדרים של הוועדה".
הוועדה תתכנס בינואר. עדיין לא ברור אם תבחר שופט אחד, שניים או תמלא את כל שלושת המקומות הפנויים. לוועדה זו ייבחרו שלושה חברים חדשים שיצטרפו ללבני,
לוועדה ייבחרו חבר כנסת שיחליף את בייגה שוחט שפרש ושני נציגים של לשכת עורכי הדין, אשר ייבחרו על ידי מועצת הלשכה. המועד האחרון להגשת מועמדות נציגי הלשכה הוא יום שלישי הקרוב. חבר הוועדה עורך הדין יורי גיא-רון יבקש להיבחר לקדנציה נוספת, שלישית ואחרונה מבחינתו. גיא-רון, אגב, הוא תומך נלהב במועמדותו של פרופ' מרדכי קרמניצר. ברק הסיר את התנגדותו לקרמניצר, למרות שהאג'נדה שלו על האקטיביזם השיפוטי פורסמה לצד זו של גביזון בספר משותף שכתבו השניים יחד עם פרופ' יואב דותן.
השמות המוזכרים כמועמדים לוועדה עשויים לחזק את מועמדותה של גביזון, אך מבשרים על אפשרות חסרת תקדים שלפיה תיבחר שופטת לבית המשפט העליון בניגוד לדעתם של שלושת השופטים החברים בוועדה. ואם נחזור לדוגמה של מכבי תל-אביב בכדורסל - כאן אי אפשר יהיה להושיב אותה על הספסל. באיזשהו הרכב היא חייבת לעלות.
סרן ר' הועמד לדין על וידוא הריגתה של הילדה אימאן אל-המס לאחר גלגולה של הפרשה בתקשורת ( "ידיעות אחרונות" ו"עובדה" ). השבוע הוא זוכה מכל חמשת סעיפי האישום, כאשר השופטים חותמים את פסק דינם בשתי נזיפות מצלצלות: למשטרה הצבאית ולתקשורת. הטרוניה המשותפת שהופנתה לשתיהן: חוסר מקצועיות שהניבה "התעללות" בקצין.
בדומה לפרשות מתוקשרות אחרות, גם כאן עולה השאלה האם ההחלטה להעמיד לדין את סרן ר' נועדה לרצות את דעת הקהל ואת התקשורת. הפרקליטות הצבאית, כמו אחותה האזרחית, קשובה היטב לרחשי הציבור.
לפעמים, במקרים גבוליים שבהם נדרשת החלטה אמיצה שלא להגיש אישום, הנטייה היא לא "להסתבך" ולגלגל את הסיפור לבית המשפט, ביחד עם הנאשם שכבר מגולגל בזפת ובנוצות תקשורתיות. באופן טבעי, כל זיכוי מחזיר את התהייה הזו חזרה לכן השיגור של התיק. במיוחד בסיפור שלפנינו, שבו הגשת האישום נגזרה מההחלטה שניתן להפריד את הרכיב הפלילי מהרכיב המבצעי.
בניגוד לנרטיב שהוצג ב"עובדה" (נורתה ילדה שהיתה בדרך ללימודים), צצה הילדה מול המוצב שמוקם בשטח "מחושף" בכיוון הפוך לחלוטין מבית הספר, בזמן רווי בהתרעות חמות ובמציאות שבה ילדים משתתפים בפעילות עוינת. כל אלו לא מצדיקים כמובן וידוא הריגה, אבל לא תמיד קל לזהות את הרגע שבו החיילים השתכנעו שהסכנה אכן חלפה, הרגע שבו התחלפה הדחיפות המבצעית בדחף הפלילי.
בפרקליטות הצבאית משוכנעים שלא היה מנוס מלהגיש אישום. העדויות, לפחות בהתחלה, נראו מהימנות. ראיות נוספות שלא הוצגו במשפט תמכו באשמתו של ר' וגרסאותיו לא עוררו אמון, במיוחד על רקע תדמית ה"רמבו" שדבקה בו. גם הארכות המעצר ודחיית טענת ה"נו קייס" הוכיחו, לדעת גורמי הפרקליטות, את צדקת כתב האישום.
אלא שבדרך קרסה התביעה, בעיקר בזכות הסנגורים אלעד אייזנברג ויואב מני, שהצליחו להציג את העדים כאינטרסנטים וכשקרנים. בפרקליטות היו שמחים למצוא בפסק הדין לפחות זיכוי מחמת הספק, אך נאלצו להסתפק בגיבוי ההחלטה לפתוח בחקירה ולברר את הסיפור.
בפרקליטות הצבאית מכבדים את ההכרעה, אבל לא בהכרח מסכימים לה. ערעור לא יוגש בגלל שמדובר בהכרעה בשאלות מהימנות, אבל התחושה דומה לזו שבמסדרונות הפרקליטות האזרחית לאחר זיכוי בתיק צווארון לבן: אנחנו שמרנו על הנורמה, בית המשפט העדיף להתעלם ממנה. ואפשר להסתכל על זה גם אחרת: אנחנו שמרנו על התחת שלנו מפני התקשורת, ובית המשפט היה אמיץ דיו כדי לפסוק נגדה.
gorali@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
