ערוץ החיים ההזויים
הנה לכם הרבה יותר מ-33 סיבות שבגללן חובה לסגור את ערוץ 33. ולאלתר. אי בודד של ארכאיות, ג'ובים נוחים, מינהל לא תקין, מנחים נלעגים, תכנים מהנפטלין, נתק מוחלט מלוח המשדרים הרשמי ובעיקר - זלזול בוטה ומקומם במשלמי האגרה. שזה אתם. ומה אומר המנהל? "מטרתנו היא לשדר תכנים שאינם מושכי רייטינג". או, מי אמר שהערוץ אינו עומד במטרותיו?
איזה מזל שכמה מידידיי הטובים ביותר הם ערבים, ואני יכולה להרים טלפון ולגלות שחג הרמדאן הסתיים זה מכבר, והנה כבר נחגג ה"עיד אל-פיטר", המסמן את סוף הצום. מילא, לא נורא. יומיים קדימה, יומיים אחורה, מי סופר.
הציפייה לסרט הערבי קשה מנשוא אבל מתגמלת. אחרי דקות ארוכות זה מתחיל: הפעם הסרט הערבי דובר יידיש עסיסית. על המסך מופיע השחקן המזמר מייק בורשטיין, ושר שיר מאת המשורר היידי הידוע איציק מאנגער. למה להיות קטנוניים, אם אתה שיכור לגמרי, גם קונילמל יכול להיראות כמו עומר שריף.
והנה גם מיודענו, גדעון זינגר האלוהי, ששר בלדה יידית נודעת על אברהם אבינו ושרה אמנו ( " ברצות האל גם מטאטא ישן יכול לירות" ). רמדאן אין, וגם סרט ערבי לא. טוב, הרי אחת המטרות שערוץ 33 חרת על דגלו היא "דו-קיום ותוכניות ללא הבדלי דת או גזע". גם יידיש זה דו-קיום. אם ערביי ארצנו רוצים להתאקלם ולחוש אזרחים שווים, שומה עליהם ללמוד גם את שפת יהדות אירופה.
אבל מעבר למבוכה הנקודתית, לוח השידורים של ערוץ 33 חושף זלזול בלתי נסבל בקהל הצופים וחוסר השקעה משווע. אי שם ברוממה מתקיימת לה באין מפריע הממלכה הכי ביזארית בטלוויזיה.
ערוץ 33, מעין יצור כלאיים טלוויזיוני שהשאיר אחריו המנכ"ל לשעבר, ג'ו בראל, סובל ממחלה קשה של דיסאוריינטציה. ברגעים הטובים שלו, נדמה שמישהו פשוט רצה להקדיש ערוץ לציבור גדול הסובל מנדודי שינה כדי שיוכלו לנמנם מולו בשקט.
זה נראה כמו ערוץ הטלוויזיה בערבית מראשית שנות השמונים שפוגש את הערוץ הקהילתי של קיבוץ גדות שפוגש את ערוץ הפעוטות "בייבי". ברגעים הקשים יותר, זה נראה כמו שומר מסך קולקטיבי שמישהו התקין על הטלוויזיה שלנו, ועוד בתשלום מלא. נו, עדיין לא רצתם לשלם את האגרה?
אפשר רק לדמיין את המאורע המכונן שהוליד את הערוץ הזה. אי אז בשלהי 93', ימיו הראשונים של הערוץ, מישהו במסדרונות רוממה אמר למישהו אחר במסדרונות רוממה: "יש לנו ערוץ לגמרי מיותר, אבל אנחנו לא הולכים לוותר עליו. אז תעשה טובה מושיק/ חיימו/ יענקל'ה/ מאיר, רד שנייה לארכיון, תביא כמה סדרות משנות השמונים שנראות בסדר, תגרד כמה טלנובלות ארגנטינאיות עסיסיות. תרים טלפון לכמה חברים של ג'ו שתמיד רצו שתהיה להם תוכנית משלהם ואף פעם לא ידעו איך עושים את זה. ודחילק, אל תשכח את הערבים, בכל זאת הם איזה 20 אחוז. תביא להם את 'המסעדה הגדולה' ואת החתולה סמירה והם יהיו מבסוטים עלא כיף כיפאק".
לוח השידורים בערוץ נראה כמו אסופת שאריות אקראית, חסרת יד מכונת או כוונה ברורה. זו לצד זו משודרות בו תוכניות בישול, תוכניות בערבית, טלנובלות מארגנטינה, ועוד כמה תוכניות אקטואליה, לדוגמה: דיוני אולפן דלי תקציב בנושאים כמו "הנוער לאן" או "מתי יבוא שלום".
את התוכניות הללו מגישים מיני טאלנטים מזדקנים שיש להם כנראה יותר קשרים במקומות הנכונים מאשר שארם טלוויזיוני כובש מסך. כל אלה משובצים בכמויות בלתי נדלות של שידורים חוזרים, החל בסדרה הממוחזרת "צימרים" שהפיק הערוץ הראשון, וכלה ב"שידור חוזר של מופע של מרי ג'יי בלייג'" המשודר בפריים טיים הנחשק של יום שישי בלילה לטובת כל מעריצי מרי ג'יי בלייג' בציבור הערבי.
הכל נראה כמו רצועה אחת מתמשכת שמיועדת לצופה שיצא מדעתו זה מכבר ולכן לא אכפת לו במה יצפה. אחד הגליקים הבולטים של ערוץ 33 למשל היא התוכנית "נופי ארצנו". מאחורי הארומה הפטריוטית מסתתרת אחת התוכניות התמוהות ביותר שהצליחה הטלוויזיה העברית להפיק אי פעם. ספק אם אפשר לקרוא לזה תוכנית, מדויק יותר: מריחת זמן ומילוי משבצת שידור נחשקת בלא כלום.
כדאי שנתעכב רגע על התוכנית הזאת, לא מפני שהיא מרתקת כל כך, אלא משום שהיא מיטיבה לשקף את מצבו של ערוץ 33 ואת הזלזול המשווע בקהל הצופים. תוכנית במינימום תקציב שאין בה דבר ולמרות זאת היא משודרת שלוש שעות ביום ( ! ), חמישה ימים בשבוע, ועוד שעה נוספת ביום שישי. שימו לב: 16 שעות שבועיות לתוכנית הזאת. אין ספק שמדובר בשלאגר.
ברקע נשמעת מוזיקת מעליות, ועל המסך נופים חסרי פשר המתחלפים אחת ל-15 דקות. בחמש הדקות הראשונות יש קלוז-אפ על מים מפכים. המקום: נהר כלשהו אי שם ברחבי הארץ. הצילום חדגוני ופרימיטיבי, ונראה
מדובר בעשר דקות קסומות שמסתיימות באחת בצילום של איש שרוע על דשא ירוק. האיש לא זז במשך עשר דקות, אבל רואים שהוא נהנה. אנחנו לא יודעים מי האיש כי במקום פנים רואים רק צללית כהה, אבל מה זה משנה כל עוד הדשא ירוק ואלה הם נופי ארצנו.
התוכנית הזאת ראויה להילמד בבתי ספר לתקשורת בקורס "איך תמרח 16 שעות שבועיות על שום דבר במינימום תקציב". מיותר לציין שמוטציה טלוויזיונית שכזאת לא היתה שורדת אפילו רגע דל בערוצים המסחריים או בערוצי הנישה.
היא יכולה להתקיים רק בערוץ הממומן מכספי הציבור משלם המסים ואינו מחויב לעמוד בשום סטנדרט טלוויזיוני של רייטינג, פופולריות או עניין מינימלי. אולי זו פשוט תוכנית שנועדה למשוקמי בית לוינשטיין, שכל תכליתה היא להרגיע, ואולי זו בכלל תוכנית לפעוטות שנרכשה מערוץ "בייבי". בכל מקרה, מדובר במקור לגאווה לאנשי רשות השידור, שבחרו לשדר אותה שלוש שעות ביום. מי שעייף מהנופים ורוצה קצת אקשן אגב, יכול תמיד לקנח ב"פסטיבל כישרונות צעירים - שידור חי מבית ברל".
לדברי מנהל הערוץ, מאיר בר, אחת ממטרותיו המוצהרות של הערוץ היא "לשדר תכנים שאינם 'מושכי רייטינג'". כמו שזה נראה, ערוץ 33 עומד במטרה הזאת בהצטיינות יתרה.
כמה מהתוכניות עושות כמעט הכל דווקא כדי להבריח כל צופה בר דעת, והתוכנית "נופי ארצנו", למשל , נראית כמו טלוויזיה אקספרימנטלית שנועדה לברר כמה זמן יכול צופה סביר להישאר מול מסך שאינו מראה לו כמעט דבר.
אנחנו ממשיכים להפליג בלוח השידורים הנדמה כעת לאוקיינוס סוער ושוצף הורמונים. השעה: 11 בלילה. התוכנית "הלילה יענקל'ה לאן", בהגשת יענקל'ה מנדל.
אתם מוזמנים למסע הזוי בעקבות הטסטוסטרון של יענקל'ה, חבר ואח של כולנו, המתנהלת באווירת רפי נלסון קשה. אלכוהול, ריקודים ואווירה זחוחה של גברים מזדקנים שתפסו את אלוהי רוממה בביצים. הפעם מארח יענקל'ה את העיתונאי ומדריך הטיולים המכנה את עצמו בשיא הרצינות "קפיטן אבי הזאב". התוכנית כולה מוקדשת לקובה, סיבה מספקת בשביל יענקל'ה להגיש אותה כשבפיו נעוץ סיגר קובני עבה, ובידו כוס משקה אלכוהולי מסוג מוחיטו.
יענקל' ה לבוש במכנסי חאקי קצרים ובחולצת כפתורים אדומה עם ציורים של דקלים, ונראה כמו תייר אמריקני שהלך לאיבוד בהוואי. "תן לספור ת'עגילים", הוא מתמוגג מאוזניו המחוררות כדבעי של אבי הזאב. יחד הם (ואנחנו) צופים בשקופיות מקובה.
אבי הזאב קופץ למראה השקופיות: "את זאתי כבר ראינו! הבמאי שלך שיכור! הוא השתכר מהמוחיטו! ". יענק'לה באטרף: "כן, דפקת' ראש טוב טוב מהמוחיטו! אתה דפקת לו ת'ראש! ". אבי הזאב: "אמרתי לך, אל תיתן לו לשתות! ". יענקל'ה: "יאללה לחיים! יאללה לחיים! ". יו , איזה כיף כאן.
כחלק מהקונספט, יש באולפן בופה עם אוכל קובני. בעל הקייטרינג מגיש לפיו של יענקל'ה תבשיל, ומסביר לו שזה אורז שבושל בבירה. "אורז עם בירה? אללה יוסטור! ", זועק יענקל' ה, ועובר להציג את הזמר האורח של התוכנית. "כאן נפגוש מדי שבוע יוצרים וזמרים. הרעיון של הפינה הזאת זה לפרגן. כן! אנחנו אוהבים לפרגן, תקפצו לנו! ".
לא ברור מי בדיוק אמור לקפוץ, אבל יענקל'ה הוא המלך. הוא מציג את הלהקה הקובנית בספרדית מאולתרת שהמציא בו במקום: "אז תספרו לנו בבקשה קה פרנדו אין לה להקהדוס? " ( כלומר, מי חברים בלהקה? ביענקלית מדוברת, "פרנדו" זה פרנדס, "להקה-דוס" זה להקה). החברים הקובנים נותנים הופעה. אחרי השיר מתארחת באולפן הרכילאית חבצלת דמרי, שמספרת לנו שהיום זה לא כמו פעם, כי היום אם רואים גבר עם עגיל כבר לא חושבים שהוא הומו. "למה? ", מזנק יענקל'ה ומצביע על אבי הזאב. "תראי כמה עגילים יש לו! אתה יכול להיות בי! ". אבי הזאב מצדו מושיט את שפתיו לנשיקה. אל תדאגו, למי שהחמיץ - יש גם שידור חוזר.
רק כדי לסבר את האוזן, בהנהלת ערוץ 33 רואים בתוכנית הזאת את אחת מיצירות הפאר של הערוץ. כפי שפורסם בעבר, כל תוכנית כזאת עולה כ-7,000 שקל . בעבר היה יענקל'ה ראש אגף התרבות בעיריית תל אביב, אבל ב-2003 הוא אולץ להתפטר אחרי שיו"ר ועדת ביקורת מצא שהשתמש בכספי האגף לצרכיו הפרטיים, בין השאר לצורכי תוכניתו המדוברת. לא שזה הפריע לו להתמנות אחר כך ליו"ר אמ"י, תפקיד שבו הוא מכהן עד היום. הוא מקבל 329 אלף שקל בשנה בעבור הפקה והגשה של הפנינה הטלוויזיונית הקרויה על שמו.
והנה, חצות. עוד יום שידורים מוצלח בערוץ 33 מגיע לסיומו, צוות ההפקה של הערוץ נאנח בסיפוק, או שמא סופק כפותיו בייאוש. מה זה משנה? חצות זה הזמן האידאלי כדי לשוב ולראות מה התחדש בארצנו הקטנטונת.
אז בואו ונשוב אל מהדורת החדשות כחזור אל מכר ותיק. אלא שזו בדיוק אותה מהדורת חדשות עצמה ששודרה בתשע בלילה, שלוש שעות קודם לכן - "מבט" בהנחיית חיים יבין. מי הם אותם פריקים של חדשות, חיות אקטואליה שכמותם, שישחיתו 45 דקות יקרות מזמן חייהם המתקצר רק כדי לראות מהדורת חדשות בשידור חוזר?
חוסר הרלוונטיות של שידורי ערוץ 33 צורם לעין, במיוחד בעידן שבו ערוצי הטלוויזיה השונים מתחרים ביניהם על כל גימיק תורן, ואנשי טלוויזיה שוברים את הראש כדי לצוד את אהבת הקהל החמקמקה. מדובר בדינוזאור, שלידתו כמס שפתיים, והוא מספק בעיקר מקום עבודה.
נתונים על אחוזי הצפייה או מידת הפופולריות של השידורים השונים בערוץ לא הצלחנו להשיג, למרבה הצער. דוברת רשות השידור לינדה בר מסרה ש"הנתונים האלה קיימים, אבל נמצאים על מחשב של מישהו שנסע לירח דבש בחו"ל ואי אפשר להשיג אותו שם".
תחושת הבזבוז וחוסר התוחלת גוברת משום שמדובר בערוץ פתוח שניתן לקלוט ללא תשלום בכל בית בישראל. זהו אחד מארבעת הערוצים המשוריינים, שאסור לשנות את המספרים שלהם, נכס רב חשיבות בציבוריות הישראלית, שיכול להיות מנוצל לאינספור מטרות יצירתיות. במקום זה, הוא משדר בלופ תוכניות סרק כמו "נופי ארצנו".
אבל יש תחום אחד שבו ערוץ 33 דווקא כן מצליח להתבלט. זהו תחום המינהל התקין. ערוץ 33 אולי לא עושה טלוויזיה משובחת אבל הוא בהחלט מצטייר כגן עדן למקורבים. הערוץ זכה לככב בדוח מבקר המדינה מחודש מאי 2004, כאשר מבקר המדינה הקודם, השופט אליעזר גולדנברג, ציין אותו כאחד ממעוזי המינויים הבלתי תקינים ללא מכרז שמינה ג'ו בראל, ומתח על כך ביקורת חמורה.
בתחילת 2004 מינה בראל ללא מכרז את עוזרתו האישית, אילנה זנגילבף-רבינוביץ', אשתו של מקורבו של בראל, הצלם זליג רבינוביץ', למנהלת הערוץ. את גיסה של זנגילבף-רבינוביץ', הלוא הוא מנהל הערוץ מאיר בר, קידם בראל לתפקיד מנהל הספורט בערוץ הראשון. בעקבות דו"ח מבקר המדינה בוטלו המינויים והמצב חזר לקדמותו.
ערוץ 33 קיים כ-12 שנה , מאז 93'. בשתי שנותיו הראשונות שידר הערוץ שלושה ימים בלבד שידורים ממליאת הכנסת. כעבור שנתיים עבר לשדר שבעה ימים בשבוע, כתשע שעות שידור ליום, בעברית ובערבית. באפריל 2004 הפסיק הערוץ לשדר מהכנסת, עקב זכייתה של חטיבת החדשות של ערוץ 2 במכרז על שידורי הכנסת. מאז נשאר הערוץ ללא ייעוד מוגדר וללא מסגרת תוכן ברורה הנראית לעין.
מנהל הערוץ מאיר בר, לעומת זאת, דווקא משוכנע שיש לערוץ אג'נדה ברורה. בר מסר ל"מעריב" באמצעות דוברת רשות השידור, לינדה בר, ש"מסגרת התוכן של שידורי הערוץ נשארה כפי שהיתה מלכתחילה, כלומר, שידור תוכניות במגוון תכנים שאינם 'מושכי רייטינג'. כמו כן, מטרת הערוץ היא להעביר את מציאות החיים בישראל אל מעבר לגבולות המדינה בתחומי החברה, הכלכלה, התרבות והדו-קיום".
אכן , זוהי הגדרה של טלוויזיה בשנות האלפיים. כששאלנו את בר על אודות קיומו של חוט מקשר בין כל התוכניות בערוץ, הנראות כאנדרלמוסיה כאוטית וחסרת מטרה מוגדרת, השיבה בר כי "החוט המחבר בין כל התוכניות המשודרות בערוץ הוא הצגת פניה של החברה בישראל בכל התחומים, ללא הבדל דת או לאום".
ייעוד אחר של הערוץ הוא שידורים בשפה הערבית ל-20 האחוז של ערביי ישראל, עם פזילה מכוונת אל הצופים שבמדינות השכנות, הקולטות את הערוץ באמצעות לוויין. תוכניות כמו "הסטודיו של אמאל וכמאל" או "מטבחה של סמירה" אמורות לנסוך בתושבי ירדן ומצרים קורטוב של ציונות גאה. גם תוכניות האקטואליה ורבי השיח בשפה הערבית נועדו להסביר את הקו של ממשלת שרון לבני דודינו שמעבר לגבול.
מנהל הערוץ, מאיר בר, מוסר ש"כיום חלוקת השידור נעשית בצורה שווה לשתי השפות. שידורי הבוקר, מ-10:00 עד 16:00, נעשים בשתי השפות. שידורי אחר הצהריים והערב מ-16:00 עד 20:00 מתקיימים בשפה הערבית, ושידורי הלילה מ-20:00 עד 24:00 מתקיימים בשפה העברית, כאשר רוב התוכניות מתורגמות לערבית".
אבל בדיקה שטחית של לוח השידורים בארבע השעות היומיות בשפה הערבית, ביום רביעי בשבוע, מגלה שבדיוק כמו אותו "סרט ערבי לרמדאן" שצולם ביידיש, גם כאן המילה "ערבית" כוללת בתוכה אינספור שפות ותרבויות אחרות.
בשעה 16:00 אמנם משודר מבזק חדשות בערבית, אך כעבור חמש דקות הוא מפנה את מקומו לטלנובלה הארגנטינאית "דוגמניות 90-60-90", המשודרת מדי יום. אחריה, ב-17:00, חדשות באנגלית, עוד שפה שמית עתיקה. אחריה יהיה אפשר לצפות בתוכנית לילדים "מטבחה של סמירה", " הסטודיו של אמאל וכמאל" ובלקט "שירים מהסרטים - מיטב השירים והכוכבים של הקולנוע הערבי".
אבל הסירופ האמיתי שעל הכנאפה יהיה "המסעדה הגדולה", שידור חוזר של שידור חוזר של התוכנית ההיא מהאייטיז בהשתתפות בסאם זועמוט. רוב התוכניות בערבית הן שמרניות, מיושנות וברמה נמוכה וממילא צופים בהן אנשי הדור המבוגר יותר. הצעירים כבר מזמן נמלטו לערוץ "אל-ג'זירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
