אחלמה מאירה
גם אחרי שנים רבות של פעילות ציבורית לא היו רבים שהכירו את אשתו של עמיר פרץ. שבוע אחרי הניצחון היא סוגרת חשבון: עם ביבי, ברק והממסד באופן כללי
ליום עבודה במכללה היא מגיעה באיפור מינימלי, ללא עניין מיוחד בתכשיטים, בסנדלים במקום בנעלי יוקרה, וכמעט שאינה יושבת במשרד. על הבוקר הספיקה רעייתו של המיועד לקרוא את הכותרת התורנית שמספק בנימין נתניהו, שבה הוא מזהיר כי בעלה מהווה "סכנה אמיתית לחברה ולכלכלה הישראלית". "זה מעורר גיחוך, ובמחשבה שנייה רחמים", היא אומרת. "מה בדיוק הופך את עמיר למסוכן? שהוא דואג לאנשים? למדינה? לחברה? אני מתייחסת בביטול לאמירות של אדם כמו נתניהו, שבשורה התחתונה לא מחזיק היום בשום תפקיד ציבורי".
אל ההתקפות מבית כלפי בעלה היא מתייחסת בשלווה, ולא בגלל שאינה יודעת על בכירים במפלגת העבודה שעושים לו שריר ומאיימים כי לא ייצאו מהממשלה בפרינציפ. "ברור לי לגמרי מה עובר עליו. זו התמודדות לא פשוטה, אבל עמיר יכול לעמוד כמעט בכל סיטואציה, לומר בדיוק את הדברים הנכונים ולמצוא את הפתרונות המושלמים".
אל תטעו. אחלמה פרץ לא תיתן לכם את המונולוג השגרתי של האישה הקטנה שנשארה מאחור, זו שאינה מבינה בהלכות פוליטיקה. להפך: אין בה ולו טיפה של הססנות או מבוכה. היא מודעת היטב לאפשרות שחייה עשויים להשתנות לחלוטין בתוך מספר חודשים, ובכל זאת בוחרת להתבטא ולהתנהג כרגיל, עד כמה שאפשר.
רק ביום שני האחרון שבה פרץ לעבודתה, לאחר הלילה שבו הפך בעלה לראש הממשלה הבא של ישראל (בכפוף לאישור הבוחר). אם לשפוט לפי קבלת הפנים במכללה, אישור הבוחר כנראה מיותר. מקצה המסדרון מנופף לה סטודנט נמרץ, "אחלמה, תדעי לך שחמי וחמותי הם מה זה חרדים. הם הצביעו ש"ס בכל הבחירות, אבל הם החליטו שהפעם רק עמיר פרץ". מאחוריה מגיחות שתי עובדות ניקיון נרגשות. הן מלטפות, מנשקות ומחבקות. "מגיע לעמיר לנצח", הן אומרות בהתרגשות, "הוא יהיה ראש הממשלה, את תראי". על הספסל
"אחלמה, תדעי לך שברהט מאוד מרוצים", היא מודיעה ומוסיפה פרשנות כלכלית, "אנשים אצלנו אומרים שעמיר יעלה את קצבת הילדים, בגלל זה כולם יבחרו בו".
גם בתוך חדר המורים אין שקט. אלי, המורה לסטטיסטיקה, לאחר חיבוק ארוך, נותן את ההסבר המקצועי לניצחון: "הסטודנטים שאלו אותי איך יכול להיות שעמיר ניצח אם בסקרים היה פער של 11 אחוז לטובת פרס. הסברתי להם שזה לא היה פער, זו היתה פיקציה. נשארתי ער עד שלוש לפנות בוקר, ואז נרדמתי. בחמש וחצי אשתי העירה אותי בהתרגשות. היא אמרה לי: 'קום! קום! עמיר ניצח'. התחבקנו והתנשקנו מרוב שמחה. אנשים בבאר-שבע מאושרים. זו לא רק השמחה שעמיר נבחר, זה הרבה יותר מזה. הניצחון שלו מסמל את ההישג של מעמד מסוים שסוף סוף יש לו סיכוי במדינה הזאת".
אחלמה פגשה את עמיר לראשונה בשנת 1976 במסיבה לבני כיתתה במכון וינגייט, שם למדה. "הוא בכלל לא היה בכיתה שלנו, סתם הצטרף למישהו שהיה מוזמן", היא נזכרת. "במהלך המסיבה ראיתי אותו פתאום עומד מולי. מה שמשך אותי אליו היה האור בעיניים שלו. הביטחון של אחד שאומר 'אני לא שייך, אבל בכל זאת אני כאן'. זה סחף אותי". לא הפריעה לה העובדה שהוא היה אז על קביים, לאחר ששתי רגליו רוסקו כשהתהפך עליו נגמ"ש בתרגיל במעבר המתלה. כאשר הכירו, רוב תקופת השיקום היתה מאחוריו והוא אפילו חזר לשרת בצבא למשך זמן קצר.
עם נישואיהם בשנת 1977 רכשו משק כושל במושב ניר עקיבא והחלו לגדל בו ורדים לייצוא, ירקות, ובעיקר שום. "אלו היו ארבע השנים היפות בחיי", היא אומרת. "עבדנו כתף אל כתף. שם גיליתי לראשונה את עמיר, את החריצות ואת ההתמדה. הוא לא נתן לפציעה שלו להפוך למגבלה. עם כל הקושי האדיר אני זוכרת אותו עומד בליל סערה וגשם על ראש סולם ומנסה לתקן גג של חממה שעף ברוח. זה היה רגע פרטי של שנינו. רגע של שותפות אמיתית. להכין את האדמה לחריש, להפוך אותה במתחחת ואחר כך ללכת חבוקים ולהסתכל למעלה כדי לראות אם מגיעים עננים, זה אושר בעיני. עמיר אמר לי אז: 'אחלמה, היית מעלה על דעתך אי פעם שנעשה משהו ביחד ואחר כך נסתכל לשמים כדי לראות מה יהיה?'".
גם כשנולד אוהד, הבכור, היום בן 27, המשיכה פרץ לעבוד בחממות והתינוק שבמנשא תלוי עליה. "בארבע וחצי בבוקר עמיר כבר היה בחוץ, בעבודה. היה איזה בוקר שהוא קרא לי לצאת החוצה מהר, לראות איך הבצלים נבטו. שנינו עמדנו שם והסתכלנו על האדמה, שם הבנתי לראשונה כמה חיים יש בתוך האדמה הזאת".
אלו היו ארבע השנים הראשונות וגם האחרונות של זוגיות קרובה. ב-1981 הם עזבו את האידיליה הכפרית וחזרו לשדרות. "ישבנו איזה ערב במושב עם עוד כמה זוגות חברים", היא מסבירה את המעבר, "אחד הזוגות חזר מגרמניה כמה שנים קודם לכן, שם הם היו בתקופה של מרד הסטודנטים שהתחיל מצרפת והתפשט לכל אירופה. הם סיפרו על מה שקרה שם בעקבות האירועים והתחלנו לדבר על מה שקורה פה בארץ. זאת היתה התקופה שבה הפנתרים השחורים היו מאוד פופולריים ופתאום עמיר אמר: 'אני יודע שאם לא אעשה למען הציבור משהו אז פספסתי את הדבר החשוב בחיי'".
פרץ משתדלת לנטרל את הפאתוס בגרונה. ללא הצלחה ניכרת: "זו היתה בשבילי מכת ברק. הרגשתי באותו רגע שאני לא יכולה למנוע את ההגשמה האישית שלו, למרות שאהבתי את החיים במושב אהבת נפש. האמירה שלו באותו לילה היתה מעין תמרור שסימן לי שזה לא יהיה הוגן כלפיו אם לא יוכל להגשים את משאת חייו. תוך שנה היינו בשדרות".
המעבר לשם ב-1981 לא נכפה עלייך?
"לא. לא הלכתי אחריו במדבר. שדרות לא היתה עבורי מדבר אף פעם. רציתי לקחת חלק בשינוי. היה שם גרעין אנושי מדהים, אנשים איכותיים ואכפתיים, והיתה לכולנו תחושה שאנחנו יכולים ליצור יש מאין, לבנות משהו אמיתי. אני זוכרת את העיניים של ילדי הגן בשדרות כשהכנסנו לשם מחשב בפעם הראשונה. זה היה שווה הכל".
שנתיים מיום הגיעם לשדרות נבחר פרץ לראשות העירייה. לפני כן נולדה שני, בת 24 היום, ופרץ היתה מטופלת בשניים קטנים ובבעל עסוק מאוד. לרשימת המטלות היא הוסיפה גם לימודי תקשורת קהילתית ולימודי לשון. אחד הפרויקטים הראשונים של הבעל כראש עיר היה שיתוף פעולה בין ילדי טייבה לילדי שדרות. "זה לא עבר אצלנו בקלות", אומרת אחלמה. "היו תגובות נזעמות של שכנים, הטרדות טלפוניות ופוסטרים מעליבים של עמיר. הרגשתי שאנחנו פועלים בשדה קשה מאוד". גם כהנא ולווינגר הגיעו אז כדי להפגין מול ביתם.
עברו שנים, אבל הממלכתיות המתקרבת לא משנה את דעותיה. "את מדינת ישראל הקימו כשהארץ כבר היתה מיושבת בערבים. העליות הראשונות הגיעו לארץ נושבת, לא לארץ ריקה. כבר אז היה נכון לחלק את הארץ. עובדה, היישוב היהודי לא סירב לתוכנית החלוקה, הם הבינו שזו חובה מוסרית שלנו".
את ערה לכך שהדעות האלו אינן פופולריות בשדרות עד היום.
"אנשים במקומות כמו שדרות מצביעים לליכוד לא בגלל המצע הפוליטי, כמו בגלל תחושת השייכות שהמפלגה הזו נתנה להם כל השנים, בגלל 'הבית' שהיא העניקה להם. לא משנה שהליכוד הונה אותם לאורך כל הדרך".
פרץ , 51, נולדה במושב יגל שאוכלס בשנות החמישים בעולים מעיראק ומפרס. שם גם נפגשו הוריה, שעזבו מהמושב לבת ים והולידו תאומים. על גבול חולון, עם עוד ארבע משפחות בחצר משותפת, הם חיו בבית ערבי נטוש. אבא פועל בתעשייה האווירית, אמא במכבסה של בית החולים אברבנל.
"הבית שלנו נשם תודעה פועלית", היא אומרת. "לא בדיבורים על אידאולוגיות אלא בעיקר על מעשים. אם איזה פועל מהעבודה של אבא נקלע לקשיים כלכליים, היה ברור שצריך לעזור לו. בשקט, בלי הרבה רעש. הם היו אנשים מקסימים ופשוטים, בלי הרבה דרישות מהחיים. הבילוי הכי גדול שלהם היה לטייל ברגל עד הפילבוקס בחולון, לקטוף בדרך חרציות ולעשות מהן שרשראות".
בחצר הבית הזה גרה גם משפחת אבו עלי, שלא נמלטה עם כל השאר. "היו בינינו יחסים נהדרים. כתינוקת שלא ינקה שום חלב, גם לא של תנובה, הפתרון היחיד היה חלב עזים. לאבו עלי היה עדר שלם, ומהחלב של אחת העזים שלו ניזונתי כל זמן שינקתי. אם הפתילייה היתה נכבית בשבת אז הבן שלהם, יוסוף, היה בא להדליק אותה מחדש. כל הילדות שלנו היתה בפרדסים ובמטעי הזיתים של גבול חולון-בת ים, במקום שבו בנוי היום בית החולים וולפסון. הסתובבנו שם שעות יחפים, משחקים עם הכבשים של אבו עלי".
"האמנתי שהבחירה של עמיר לתפקיד אפשרית, אבל הייתי מאוד סקפטית. היינו מודעים וערים לנסיונות למנוע מעמיר את ההתמודדות, לקעקע את דמותו ולעשות לו דה-לגיטימציה", מנסחת פרץ את דבריה בקפידה, דואגת שמא תעלה על איזה מוקש.
כוונתך לאהוד ברק, למשל?
"כן. הוא בהחלט דוגמה למישהו שניסה לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את הבחירה של עמיר. אם ברק היה פוליטיקאי כל כך מוצלח הוא לא היה מוצא את עצמו במקום שבו הוא נמצא היום, מקום מאוד לא פופולרי. מבחינתי, מה שקובע זה מבחן התוצאה: תראי איפה הוא ואיפה עמיר. לא צריך לומר יותר מזה. עמיר הגיע לאן שהגיע בזכות היכולת שלו לחבר בין אנשים ולסחוף אותם אחריו. כמו שזה נראה עכשיו, ברק לא ממש הצליח בזה".
מה הרגשת לנוכח ההתנהלות של שמעון פרס, שהתעכב עוד ועוד עם שיחת הטלפון לבעלך? זה לא קומם אותך?
"לא. זו באמת שעה קשה בשביל אדם מבוגר כמוהו. הוא היה בטוח שייבחר וזה לא פשוט להתמודד עם מפלה כזו. הרגשתי אמפתיה כלפי האיש והמצב בו הוא נמצא".
את מודעת לכך שמתנגדיו של עמיר מצביעים על חוסר נסיונו המדיני, על כך שאין לו השכלה אקדמית?
"ברגע הראשון מעציב אותי שכך מודדים אותו. אבל ברגע השני אני מתעשתת ואומרת שצריך לתת לאנשים האלה פייט, להוכיח להם, שלמרות הטענות כלפיו הוא לא נופל מאף אחד אחר ואפילו עולה עליהם. תראי איזו קריירה מזהירה האיש הזה עשה: הוא נבחר לראש עיריית שדרות, אחר כך נבחר לכנסת ואז לראשות ההסתדרות. אף אחת מההצלחות האלה לא באה לו בקלות. זה איש שלא קיבל מתנות מאף אחד".
בייגה שוחט, למחרת הבחירה, אמר: "הוא צריך לשייף את עמדותיו הכלכליות ולהשלים רקע מדיני ובטחוני".
"הם, בעלי הדעות הכלכליות המשויפות והרקע הבטחוני למכביר, על אילו תוצאות הם יכולים להצביע? להם היה חלק בהידרדרות שהמדינה הגיעה אליה. הם נתנו גיבוי לתהליכים מדיניים וזנחו לחלוטין את העניין החברתי".
כן , אבל עם כל הכבוד להצלחות הקודמות שלו, הפעם עומדת על הפרק הנהגה של מדינה שלמה, לא של סקטור כזה או אחר.
"אין לי שום ספק ביכולת של עמיר לעשות את זה. תחושה של פחד ויראה, זה כן. אני חושבת שזו תחושה טבעית, ומי שלא חש אותה אולי לא בשל לתפקיד כל כך חשוב. מי שמרגיש בטוח לגמרי למלא תפקיד כזה יעשה עבודה גרועה. תשמעי, אחרי הבחירה שלו התקשר אלי ידיד מנצרת שהכרנו אותו במהלך הקמפיין של עמיר. הוא צילצל לברך וסיפר לי שהם חגגו בנצרת את הבחירה וחילקו פיתות חינם ברחוב. הנחתי את השפופרת ואמרתי לעמיר:'אתה לא יודע איזה ציפיות יש ממך. דיר באלאק! שלא תאכזב'. והוא הינהן ואמר לי:'אל תדאגי, יש לי תוכניות'".
התאפקנו, הבלגנו, ויתרנו על עיסוק בשמה הפרטי. אבל השפם, השפם. אי אפשר להיפרד בלי לשמוע מילה מהאדם היחיד בעולם שמכיר את הסמל המסחרי באופן אינטימי. ובכן, לא ממש: פרץ מגלה שעד לאחרונה לא חזתה מעולם בשפתו העליונה של האיש שאיתה. רק לפני כמה שבועות הרימה כמה קווצות ונחשפה לראשונה לפלא.
השפם, התלתלים, הדיבור המתלהב, כל אלה הפכו ויהפכו את עמיר לחומר קל בידי בדרני הטלוויזיה. אלי יצפאן דהר על "העובדים" ("עמיר אומר שבזכות יצפאן הוא הפך למותג"), ועכשיו הצטרפו ב"ארץ נהדרת" לחגיגה. "הם פשוט גאונים", מתפעלת אחלמה, "הם לקחו את הקריאה של עמיר לפרס שיצטרף אליו, זאת קריאה שבאה מתוך משהו עוצמתי ונדיב, והפכו אותה לחוסר אונים. זה היה גאוני. ישבנו כל המשפחה בערב שבת מול הטלוויזיה ולא הפסקנו לצחוק. עמיר מת על זה".
המערכון של "ארץ נהדרת" הציג את פרץ המנצח, אבל הרגעים הדרמטיים באמת קרו הרחק מעיני המצלמות. "בליל הפריימריס הייתי בבית עם הילדים", היא משחזרת. "עמיר יצא לבדו. הוא רצה להיות לבד. בסביבות ארבע לפנות בוקר הוא חזר והקשבנו ביחד לרדיו שהתחיל להעביר דיווחים על כך שמדברים על זיופים. עמיר מיד אמר לי:'אם מדברים על זיופים, כנראה שזה הולך לקרות ואנחנו מנצחים. תתחילי להתארגן'.
"ככה בדיוק קרה. עברו כמה דקות, המזכ"ל התקשר לעמיר והודיע לו שהוא ניצח. הילדים נכנסו אלינו לחדר, הסתכלו עלינו ואחד על השני. אמרתי להם בקול שקט: 'אבא ניצח. תתארגנו, אנחנו נוסעים'. ואז מתן אמר לי: 'אמא, אני לא יכול לנסוע, יש לי מחר מבחן במתמטיקה'. עניתי: 'אין לך שום מבחן, אתה נוסע איתנו לתל אביב. זאת חוויה של פעם בחיים, אסור לך להפסיד אותה'".
הכל התרחש ביעילות שקטה, שישה אנשים מחליפים בגדים לקראת אירוע מכונן בחייהם. "לא היו קריאות שמחה", אומרת פרץ. "זה לא איזה דרבי שלקחנו בו את הניצחון. זו היתה שמחה מלאה יראה וכבוד לאחריות הגדולה שהוטלה על כתפיו של עמיר. בדרך לתל אביב התחלנו להבין את המשמעות של העניין כשבכל הצמתים זיהו אותנו אנשים משכימי קום. תארי לך, חמש בבוקר ונהגים מסמנים לנו בבוהן, בצפירות ובקריאות. זאת היתה תחושה נהדרת, מה גם שזה לא היה רק בצומת אשדוד או בצומת יבנה. גם בדרך לתל אביב עצמה קיבלו את עמיר כמו מלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
