10 המקומות שיובילו אתכם לחופה
מחפשת חתן? מחפש כלה? כתבי NRG יהדות הרכיבו את רשימת עשרת הלוקיישנים המעודכנים למציאת החצי השני. מסמינריון הדרכה בבני עקיבא ואוניברסיטת בר-אילן, דרך ארוחות שבת בקטמון הישנה ועד הטיש של משה להב. צאו לדרך
אזהרה: מי שבאמתחתו עבודה מסודרת וביטוח מנהלים, כנראה לא ימצא כאן את בחירת ליבו. רואי חשבון ושאר מרעין יחושו בטוחים יותר בסביבתם הטבעית באזור קטמון הישנה. אולם, אם שיערך סבוך דיו, יש לך הרכב מוסיקלי (בהקמה) או לחילופין הינך לומד את אחת מאמנויות הבמה, דווש על אופניך במהירות וסע לנחלאות.
כיצד תזהה את הבחורה המתאימה? ממש כמוך, היא עוסקת במשחק. או בריפוי בעזרת ליטוף ארנבים. או לומדת ימימה. הנה היא צועדת לקראתך, לבושה במיטב מחלצותיה (בדרך כלל כל המחלצות בו זמנית,
מאוחר יותר, אחרי שהיא תסרוג לך תיק לתפילין מצמר לא מעובד, כבר תדע שזה זה. זיווג בדיוק משורש הנשמה. ירח הדבש במעיין בוואדי קלט. מזל טוב.
לפעמים לא צריך אפילו להתאמץ, כל מה שצריך זה לעשות תואר. ואם רוצים גם זיווג הגון בדרך, פשוט נרשמים לבר-אילן. אבל איפה? מהו המיקום המדויק שבו נצפית כל חצאית, מאותרת כל כיפה וכל מכנסיים מתרחבים שווים בירור ובדיקה? (כי יש מצב שהיא דוסית - חפשו חולצה עם שרוולים מבד שונה או גרביים עד הברך ,לא מניילון כמו של סבתות, מגניבות עם פסים).
ובכן, לאלו מכם שנולדו לפני 1979 יש פינה חמה בלב ל"גבעת הלחוצות" המיתולוגית. אולם, שימו לב! דברים השתנו. המקום החם ביותר כרגע הוא רחבת 507.
מאז שבנו את הבניינים החדשים, הגבעה נותרה שוממה ואילו השביל המוביל לאזור היהדות החדש חסום כל הפסקה, ומול המזרקה עפים מספרי טלפון בקצב מסחרר. באזור זה מדובר כמובן בשידוכי דתיים בלאי, דתל"פים ובנות מפתח-תקווה. הצדיקים האמיתיים המשודכים עם בנות המדרשה, נותרו במקום המפגש הקבוע שלהם, מאז ששאול יהלום למד כאן חינוך וכלכלה (אוהו, איזה תחקיר!) – מול הכוילל. נצפו דפי מקורות פזורים ועליהם לה"ו + מספר טלפון.
אין דתי או דתייה מאזור המרכז שלא מודעים למושג "רבי עקיבא בליל שבת". את החרדים תוכלו למצוא מרחוב השומר ועד גן וורשא, ואת הדתיים-לאומיים (המתדלדלים והולכים משבת לשבת) מרחוב ירושלים ומטה, עד דובק. הגבולות ברורים. לעיתים יחצה מי מהקבוצות את המתחם המגודר שלו, ויתקבל במבטים מזהירים. עצור. כאן חרדים. עצור. יוצאי בני עקיבא לפניך.
ניתן להבדיל בקלות בין שתי הקבוצות. הבנות מאזור גן וורשא עוטות את מיטב מחלצותיהן, שברוב המקרים אסורות על פי המודעות התלויות באותו רחוב. הבנים, עוטים ג'ל אפטר שייב נדיף המריח למרחוק, הולכים בקבוצות ואינם מתערבבים עם הבנות, אבל אפשר לראות בבירור מבטים מוחלפים, ויתכן כי ביום ראשון בשבת תשאל צילה את גילה אם היא מכירה את שמואל שהלך ליד יחיאל, וטלפונים לשדכן, וכעבור חודש יחולקו הזמנות. אבל לרוב, צילה וגילה יינשאו למישהו אחר, בשידוך מוצלח, ושמואל ויחיאל ימשיכו לשוטט ברחוב ולהביט – רק להביט - בבנות החולפות.
הדתיים-לאומיים מרחוב ירושלים בואכה דובק מעורבבים היטב: קבוצות בנים ובנות, שמכירים מהתנועה או כי אחותם יצאה פעם עם החבר של הבחור ההוא. מבט לכאן, מבט לשם והופ - הנה הבחורה בחולצה הלבנה עברה קבוצה והנה היא כבר מחייכת לבחור הגבוה והנה הוא כבר רוכן אליה לשאול אותה שאלה אישית והנה שניהם פוסעים ביחד, נפרדים מכל השאר, אל עבר האופק הלא נודע.
אגדה אורבנית עתיקה מספרת על ארוחת ליל השבת שארגנה א', אחת שאנשים עם כבוד יודעים לעשות לה כבוד. לאותה ארוחה, בה היו שמונה מקומות סביב השולחן, הוזמנו שישה והגיעו תשעה. כדי לשפר את משחק הכיסאות המוזיקליים הזה, ארגנה חברת החשמל האפלה של כל הרחוב. השילוב המנצח של חושך, צפיפות והיעדר מזון, הביא לכך שביום ראשון כבר למדו כולם מפי השמועה על לפחות שני זוגות חדשים שהתהוו בביצה. לא, הם לא התחתנו בסוף, בואו לא ניסחף. אחרי הכל, אף אחד לא מתחתן כאן בביצה.
אחרי שעזבנו את ההורים בנינו לנו קהילות אלטרנטיביות. ובקיבוץ העירוני הזה שלנו, יש חלוקת עבודה צודקת ושוויונית. ביום שישי הבנות משכימות עם הנץ, עושות קניות, מנקות, מבשלות, מכבסות ומגהצות. הן מסדרות את הפלטה, המיחם והשעון שבת, פותחות את השולחן ועורכות אותו, מוודאות שכל האוכל מונח על הפלטה בסידור גאוני שבו הכל מתחמם, לא נשרף ומעוצב מאוד דקורטיבי ואז דופקות הופעה וממשיכות לפיק-אפ של בתי הכנסת. במקביל, חברי הקולקטיב הזכריים מנגבים חומוס ב-"בין עזה לברלין", מתקלחים אם יוצא להם, משם היישר לתצוגת האופנה שארגנו להם הבנות ברח' שופן, ומשם ימשיכו לארוחה שווה.
ארוחה שווה היא כזו המורכבת ממספר סועדים דו-ספרתי וזוגי, שבו מספר בנים ובנות שווה (אף פעם לא קורה), לפחות סלב אחד שהוזכר בשבוע האחרון ב-NRG-יהדות (גם שותף של מישהו שכותב שם נחשב) והרבה אוכל מתוחכם ומושקע. פה אין כניסה לחריימה וגעפילטע פיש, אפילו לאבוקדו קוראים פה גואקמולי.
אז יש פה רווקים ויש פה רווקות, יש יין והרבה נשמה יתרה, אבל לפעמים נראה שהדרך היחידה שתהיה פה חתונה זה אם הרבנות תכריז על השכונה שטח צבאי סגור, ובמחסום יציבו רב, חופה ושני עדים. כמו בתיבת נוח, מכאן היציאה בזוגות זוגות בלבד.
כי איפה עוד אפשר לתפוס אותם עוד כשהם צעירים, תמימים, אידיאליסטים, מסתובבים עם כיפות שבדוגמא שלהן כתוב:"המעז מנצח", מעריצים את יוני נתניהו, משחקים כדורסל עד 4 בבוקר, ועוד קמים ב-6 לתפילה, אין להם מושג ירוק בבנות, אין להם אקסיות מיתולוגיות, אין זיכרונות טובים מידי, ולא רעים מדי?
איפה אפשר לתפוס אותן כשהן עוד פצצת פוטנציאל מתקתקת? לפני שהן נהיו עו"ד, רו"ח, עו"ס? כשהן עוד היו צוחקות מהבדיחות שלכם, מנגנות בגיטרה "אל ארץ צבי", שומרות לכם את הסווצ'ר כשאתם משחקים כדורסל בלי נקיפות מצפון מהסוג הפמיניסטי, רוצות ללמוד איתכם ביחד דף גמרא, חולמות להיות קומונרית בסניף עופרה?
מתי עוד אפשר להתאהב באינסטינקט, בבחור/ה עם הנתונים הכי לא מתאימים, ולהיות בשמיים מזה? מתי עוד אפשר לקבל מכתבים עם שורות כמו "האהבה שלנו היא כמו איילת השחר שבקע אורה, כך גם גאולתן של ישראל". מי בכלל עוד מקבל מכתבים??
הכו בברזל בעודו חם. סמינריון הדרכה של בני עקיבא הוא המקום למצוא כלה. וגם חתן. ואל תאמינו למי שאומר לכם "יש הרבה דגים בים". מגיל מסוים הם מתחלקים לשני סוגים: סרדינים וכרישים. דגי זהב הם יהיו רק פעם בחיים. בסמינריון הדרכה.
תארו לעצמכם מקום אידיאלי למצוא בן זוג. איזה מקום יצטייר בדמיונכם כמוצלח יותר מכזה שיש בו מוזיקה, חושך, המון אנשים צעירים ורווקים והרבה אלכוהול? בין האופציות המוצעות למציאת בת זוג מרבים ליישם את זו שמייעצת להתבונן על טור הבנות הארוך שמחכה בכניסה לשירותי הנשים, להינעל על אחת מהן, להמתין חצי שעה עד שהיא מסיימת לרכל ולהתאפר מול המראה ויוצאת, ולגשת אליה עם המשפט האלמותי "אני לא מכיר אותך מאיפשהו?"
במסיבות הכי פשוט להתיידד עם אנשים, גם עם כאלה שבחיי היום יום לא תפנה אליהם לעולם. אתה יודע שאתה נמצא במסיבה של דתיים וכולם כאן כאלה, גם אם הם לא תמיד נראים ככה. אתה גם יודע שרובם הגיעו לכאן על מנת לחפש בני זוג. נכון, יש את המוזרים שמגיעים רק על מנת לרקוד, אבל הרוב, ברוך השם, מגיעים כדי למצוא את בחיר ליבם.
לעומת הבנים, לבנות קשה יותר למצוא בן זוג במסיבה. רובן עומדות ומביטות בבחור בו הן חושקות המפזז בין הרוקדים ומתפעלות ממראהו הנאווה. אחר כך, כשמישהי שמתגלה כחברה שלו יוצאת מהשירותים ומצטרפת אליו, הן נאנחות והולכות הביתה לחלוץ את הנעליים המכאיבות האלה ולחלום על זמנים יפים יותר.
בניגוד לחלק מהמקומות והאירועים המוזכרים בסעיפים האחרים, לטיש של משה להב מגיעים גם חילונים, אפילו בעיקר חילונים. ולכן, ואולי דווקא בשל כך, יתכן שהטיש הוא הוא המקום למצוא כלה כשרה.
כאן לא תחולקו מראש לאחת משתי הקטגוריות - ציידים וניצודים - כמו בארוחת ערב שבת בקטמון; כאן לא תרגישו את נחת זרועה של הגיסה לעתיד כמו בחתונה; כאן לא תיאלצו להפגין בקיאות בשמות כל ראשי מחלקות המודיעין של האצ"ל והלח"י לדורותיהם רק כדי להיכנס למשפחת האדם כמו בנחלאות, וכאן לא תצטרכו להרגיש ניצבים בסרט "רובין הוד גברים בגטקעס 2" כמו שכנראה תרגישו בריקודי עם.
כאן תבואו קודם כל לשיר. אפילו לזייף מותר, ואפילו לשכוח כמה מהמילים. אחר כך, ורק אחר כך, תסתכלו ימינה ושמאלה. יש הרבה מה לראות. ואם זה לא המקום והאווירה בה תרצו לפגוש את בן/בת זוגכם לחיים, כנראה שאתם שייכים לקבוצה של עינת שרוף. אללה ירחמו.
לא פעם מתרץ הרב מרדכי אלון את איחוריו לשיעור התורה שהוא מעביר בבר אילן בכך ש"נאלץ" לקדש זוג תלמידים שזכו להיפגש באחד השיעורים שלו. ללא ספק, שיעורו של הרב אלון הוא אחד משיעורי התורה הנפוצים בקרב הציבור הדתי-לאומי. בכל יום שני בערב מגיעים אליו מאות לומדים ולומדות (המוגדרים יותר כ"צדיקים").
אבל לבד מהעניין התורני, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר במקום מפגש מצוין עבור אותם נערים ונערות צעירים שאינם נוהגים לחפש את בן או בת הזוג שלהם במסיבות קופצניות או ברחבות של בתי כנסת בקטמון.
כדי לפגוש ולהכיר, יש בערב שכזה רק שתי הזדמנויות: כמה דקות לפני שהרב מתחיל בשיעור, או מיד בסיומו, ברחבה שמחוץ לאולם. או אז מחכים הצעירים להזדמנות, ממתינים לראות אם החבר או החברה מכיר את אותה בחורה מעניינת כדי שיוכל לשדך בניהם, כי הרי לא נהוג ממש "להתחיל" אחד עם השני.
למרות המיקום, שיעור של הרב אלון הוא ממש לא כמו הרצאה באוניברסיטה. אי אפשר לשלוח פתקים או להתלחשש. כמעט ולא ניתן לעשות כלום, רק להקשיב או להתעפץ. אפילו די קשה להסתכל לעומק, כי פשוט לא נעים. בזכות העובדה שאין מחיצות בין הקבוצות, מבטי הבנים פוזלים למשך שניות ספורות ימינה ולמעלה. אז נתקלים במבטי הבנות שלרוב עסוקות בלסרוג כיפות או לסכם את דברי הרב.
היתרון שיש בשיעורים מסוג זה ברור לעין: מי שלא הספיק או לא אזר אומץ, יכול להיות בטוח שתהיה לו (או לה) הזדמנות גם בשבוע הבא. אותם פרצופים מגיעים למקום באופן קבוע, בניגוד למסיבות או לסתם אירועים חד פעמיים, בהם נעלמים המשתתפים במהירות, מבלי להשאיר עקבות.
אנחנו הדוסים יודעים הכי טוב לרצות להיות כמו פעם, בימים ההם שהיו שרים שירים סביב המדורה, אכלו קרטושקעס בתאווה ו...רקדו ריקודי עם.
ריקודי עם בכפר המכביה הוא תפוח האדמה הלוהט ביותר של התקופה. אלא, שלמרבה אכזבת הגברים, הבנות באות לשם בשביל אשכרה לרקוד. אחרי שהם יושבים בקור חצי שעה עם עצמם, קמים הגברים ומתחילים לעשות תנועות גוף חדות המזכירות יותר אדם המנופף לרכבת השועטת לעברו לעצור, מאשר "עוד נשובה אל ריקוד עתיק".
טיפ קטן לבנות שבאמת באות לשם בכדי למצוא חתן: הבחור המתוק, זה שיודע את כל הצעדים, לא באמת אוהב בנות, אתן יודעות.
המיתוס קובע שרווקים לא אוהבים ללכת לחתונות. יותר מדי מלח על הפצעים ועל הפולקע. אבל מכיוון שאנו מצויים בעידן של הפרכת מיתוסים, תוסיפו עוד אחד לרשימה. חתונה היא דווקא קרקע פורייה, שלא לומר הר געש רדום למאוויים כמוסים, כמיהות נשכחות לקן ובו שלוש ביצים, שנרמסו תחת שנות עצמאות מחשלות ושינה באלכסון.
איפה עוד אפשר למצוא, ביום חול, עשרות דוסים ודוסיות צעירים, מקולחים כבר משש בערב, לבושים במיטב מחלצותיהם, מריחים מאפטרשייב טוב ומבושם מעודן, כשהם לכודים במתחם צר ומתחבקים במעגל (בנים לחוד בנות לחוד) לצלילי "קח לך אישה ובנה לה בית"? כשמתחילים עם "עוד יישמע" בקצב הטראנס, כבר אי אפשר לעצור את הסחף. עשרות מבטים מלוכסנים נפגשים זה בזה, מודדים מכף רגל ועד ראש: "אני מכיר אותה? כן? אולי יצאנו פעם..לא. היא החברה של הכלה, באה לבד? עם מי היא מסתודדת שם? חבר? בעל? לחתן יש אח? כבר אחרי צבא? למה הוא מסתכל עלי ככה? יש לי משהו בשיניים?".
האווירה מחייבת. אי אפשר לברוח מזה. הרי לך הוכחה חיה לכך שהשיטה עובדת. הרגע האופטימי בו שני בני הזוג מביטים בעיניים מצועפות זה בזו, אומרים "הרי את" ומאמינים שזה יהיה בוער לנצח, עושה משהו גם לספקנים המושבעים שבינינו. וגם אם הצלחת לברוח, אוחז בידך כוס יין וצופה מהצד, פתאום תפתיע אותך בלפיתתה, דודה האוחזת במרפקך ושואלת:"סליחה, אתה פנוי? אפשר להציע לך מישהי? יעלי, בואי לאמא רגע!".
נראה אותך אומר לא. סירוב מנומס יזכה אותך בפרצוף חמוץ כל הערב ובאנרגיות שליליות מצד מעגל המבוגרים שרוקד "שאבתם מים בששון".
ואם צלחת את האירוע והגעת הביתה בשלום, למחרת בבוקר החתן יעיר אותך ב-6 בבוקר. לא הצליח להירדם, מההתרגשות כמובן. "מה קורה אח שלי, תשמע, חברה של ממי ראתה אותך אתמול בחתונה, שואלת אם יש מצב. מה אתה אומר?". בקרוב אצלכם.
השתתפו בהכנת הכתבה: שפרה ארליך, צביה בלום, עינת ברזילי, רויטל ויטלזון, אפרת ליבמן, מוטי עובדיה, אריאל שנבל, רועי שרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
