לקחו לנו את רבין
חיים אסא חולק על מי שטוענים שיש דבר כזה מורשת רבין. רבין האיש הופקע מהעם, לטובת מסיבה נוצצת נוסח מנהטן. אילו רבין היה חי, הוא היה הראשון שיוצא נגד מפקיעי שמו
ואם נשנס מותניים ותוך כדי נשיכת שפתיים, שמא לא יבינו אותנו נכון, נשאל מדוע נדרשת הצרמונייה הקקופלית הזאת, יענו מייד דוברי מרכז רבין ויאמרו: מורשת רבין. ואם שוב ננשוך שפתיים, ונשאל, מהי מורשת רבין? נקבל שתיקה ארוכה, או לחילופין, בליל של מילים סובבות סביב מילת המפתח - שלום. חבל.
רבין היה אסטרטג מעולה, שהכיר את המזרחהתיכון על בוריו, וקיבל החלטות מהותיות מתוך שיקולים הנוגעים לשרידותה של ישראל. הוא לא היה משיח שלום, לא רצה להיות כזה, ולא היתה לו שום מורשת בהקשר הזה. רבין היה פרקטיקן, עם כושר ניתוח נהדר, וככזה, יכול היה להכריז מלחמה על מדינת אויב שכנה, או להכריז על תהליך שלום עם אויב, ללא כל אידיאולוגיה. "עושים מה שצריך." זו לא מורשת. אבל היא גם לא דבר פשוט כל-כך. הרבה ראשי ממשלה אינם עושים "מה שצריך." יש כאלה שמגדילים לעשות, ועושים "מה שלא צריך."
ולמה צריך בכלל שתהיה מורשת?הרי לכל מורשת הולכת ומתפתחת אנטי מורשת, שמפילה לבסוף את פסלי האלילים. ואם אין מורשת, אז יצחק רבין פחות חשוב בהקשר ההיסטורי? לדעתי, קרה דבר בנאלי לחלוטין. מישהו מסביבתו החליט שהיתה מורשת, וכל השאר, שאינם יודעים במה עסק ואיך, לקחו את זה עד הסוף. זה נשמע טוב, "מורשת." מישהו מכיר את מורשת צ'רצ'יל? מורשת דה-גול? מורשת אשכול?
על-פי מתודת צ'אושסקו
הקקופוניה הרעשנית סביב מרכז רבין ומורשתו מרחיקה את רבין מהעם. מאיתנו. ככל שהמסיבה נוצצת יותר, המרחק יגדל. ככל שספר המורשת הפיקטיבית יוסיף דפים, יתעבה החיץ בין רבין האיש לציבור שכה אהב אותו. רבין היה מנהיג של כולנו. הוא לא היה של קלינטון והילארי - עם כל הכבוד. הוא יותר "של" יחזקאל הנהג, ושל השכנה שלי, שעד היום לא מפסיקה לבכות על מותו. היא לא מתרגשת מקלינטון. היא רק חוששת שלרבין תדבק התדמית שיוצר מרכז רבין. מנותק. שחצן. מתנשא. עשיר. פומפוזי. והיא אהבה את רבין הביישן. החכם. המנטש. זה שהאדים במבוכה בכל פעם שאמרו עליו משהו טוב.
כל בלטת שיש שמועמסת על-פי מתודת צ'אושסקו על רצפת מרכז רבין, וכל סלבריטאי שיעטר את המסיבה המנהטנית, יאיץ את טביעתה של דמותו האמיתית של רבין. בעוד דור אחד, ואולי כבר עכשיו, הרבין ההוא כבר לא יהיה איתנו. לא יהיה לנו אל מי להתגעגע. הוא חלילה וחס כבר לא יחסר לנו. ואין נורא מזה.
ואולי זה קורה מפני שאיש אינו מעז לדבר. לבקר. לגנות. הפחד הנורא שמטילים אותם שליחים לכאורה, משתק את הביקורת, את פיותיהם של אלה שהיו איתו באמת, בשנים הקריטיות, וידעו עד כמה הוא אסטרטג ולא אידיאולוג. איש מעשה ולא חלומות. איש ולא בן אלוהים.
הכותב היה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל
עדכון אחרון : 14/11/2005 13:29
נא להמתין לטעינת התגובות
