דמעות ובלונים
מרדכי חיימוביץ סבור שעצרת הזיכרון לרבין הפכה להפנינג שנועד להזכיר לנו מה איבדנו
כשנרצח רבין הייתי כתב מעריב בפריז. בלילה ההוא הלכתי לשארל דה-גול, לקבל את החבר שלי מומו. כשהגעתי לשדה, שמתי את אוזניות הווק-מן. במקום דיווח על מצבו של הנשיא הגוסס מיטראן, קיבלתי קריין המום שקרא - רבין נפצע. רצתי החוצה, כי גג בית הנתיבות שיבש את הקליטה. נהגי המוניות בחוץ דיברו על הסיכויים של פ-ס-ז', ואז האוזניות שאגו שוב: רבין אה-מור, רבין אה-מור (רבין מת, רבין מת), ושוב ושוב. המוח נכתש.
לפעמים, ברגעים קריטיים מתרוצצות בראש המחשבות הכי טיפשיות. איך אני הולך להודיע למומו? ביקור ראשון בחו"ל ואני מקבל אותו בכזו בשורה. באותו רגע נחת מטוס אל על. ראיתי את הכחול לבן על הזנב. געיתי. מומו יצא אליי, חוסך ממני את ההודעה. בהמתנה למזוודות מישהו כבר טילפן מהארץ.
נכנסנו למונית לנסוע הביתה, לכיכר הבסטיליה. שבת בלילה. הוויקאנד היה במיטבו. אנשים ועשן התערבבו בבתי הקפה בבסטיליה. לך תתאבל על רבין. הגרון היה חנוק, אבל לא היה עם מי לבכות. מאז יש בי מטען אבלות שלא מצא פורקן. ייתכן שאני נער נרות שאיחר את זמנו, מספיד שהגיע אחרי ההלוויה, אבל חשוב לי לסגור את פער האבלות בין כיכר הבסטיליה לכיכר רבין.
מאותו ליל תדהמה בכיכר לא נותרו אפילו גבות מורמות. האבל התכווץ ונוער הנרות הלך להיי-טק. רבין היה מכאב לגעגוע, מטראומה לנוסטלגיה. לא מתייפחים על הדדך שאבדה, מקוננים על האיש שאיננו, על הפלמ"חניק ללא מחר, וזה נותן לצער פרופיל רך יותר. כמהים לאותו חיוך עקמומי, למופנמות, לביישנות ההיא.
אוי, כמה שחסרה הבושה. זו לא עצרת הזכרון לרבין, זה ההפנינג לזיכרו. שרוכים אדומים של הנוער העובד, עניבות ירוקות של הצופים, עניבות כחולות של מכבי. בלונים. המון, בעיקר של שלום עכשיו. כשזה מגיע לבלונים, אין כמו שלום עכשיו. זה נובמבר אביבי ובאוויר דציבלים נעימים. סבבה בכיכר. אבא עם תינוק על הגב. מישהו לועס את הצוואר של חברתו. בדיוק כמו באותו לילה בבסטיליה. רק הכרזות זועפות כאן באמת. "עשור לרצח הנתעב. האבטלה היא אם כל חטאת".
אנשים ממשיכים לזרום. ציפייה על הפנים כמו לפני הצגה טובה. זה בילוי מוצ"ש. מתראים, מתחבקים, לוחצים ידיים, אח, פגישה שכזו.
אחר כך עלה ביל קלינטון, כמו קוזין ממשפחה פולנית, שמגיע לכל אירוע. יום הולדת לפרס, אזכרה לאחיו הבכור רבין, כי האבל הזה כבר עשר שנים עברו, זקוק בדחיפות לניצוץ, לקביים שיושיט לו סלב עולמי. זה לא רק השלום חבר, זו האמפתיה שמביא איתו קלינטון. זה החום שהוא מרעיף, שכאילו בא להזכיר לנו מה גדולה האבידה, כי בואו נודה - אחרי עשר שנים אנחנו זקוקים לתזכורת. לא במובן הטקסי, אלא במובן הפנימי-הפרטי, במובן האבל של כל אחד עם עצמו.
חזרתי לשולי הכיכר, אל הרגעים האחרונים של הוויקאנד. בקפה לנדוור האפלולי זוגות נתנו ידיים ובדבוש התחילו לפרוס שווארמה. בדיוק כמו בלילה ההוא בכיכר הבסטיליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
