על השחיטה
הנוצות המרוטות והכלובים המיותמים הם העדות היחידה שנותרה לזוועה שבוצעה בשבוע שעבר בקיבוץ חצרים, כאשר אחראי פינת החי ומספר נערים נאלצו במו ידיהם לשבור מפרקות ולרוצץ גולגלות של עשרות עופות נדירים שגידלו. בקיבוץ ובצער בעלי חיים מאשימים את השירותים הווטרינריים שנכנסו, לטענתם, להיסטריה מיותרת בעקבות כמה עופות חולים והתאכזרו גם לבעלי הכנף וגם למגדלים. במשרד החקלאות, שדרש את ההמתה, חוקרים דווקא את התנהגות הקיבוץ ומתעקשים שהשתמש בשיטות פסולות
על כל השאלות האלה ספק אם תקבלו תשובה גם אחרי שתקראו את הכתבה. יותר קל לענות על השאלות הטכניות. מי החליט להרוג את כל 200 בעלי הכנף בפינת החי של קיבוץ חצרים רק מפני שכמה פרגיות חלו, מי אולץ לבצע את המשימה הנוראה, למה נבחרו לסייע לו דווקא נערים צעירים שגידלו את בעלי החיים ולמה לא חוסנו העופות מבעוד מועד?
על מנת לחפש את התשובות יש לחזור לחודש אוקטובר האחרון, אז מתו בפינת החי של קיבוץ חצרים הסמוך לבאר שבע כמה עופות. האחראי לפינת החי דיווח על כך לווטרינר הבהמות של הקיבוץ וזה העביר את הדיווח לשירותים הווטרינריים. בבדיקת מעבדה שערכו האחרונים בדם התרנגולות נמצא שסיבת המוות היא מחלת הניוקאסל, מחלה קטלנית ומידבקת לעופות בלבד. משרד החקלאות הורה למפעילי פינת החי להשמיד, במו ידיהם, את כל בעלי הכנף שברשותם, מהתוכונים ועד ליען.
אבל הסיפור המצמרר הזה לא הסתיים בשבירת המפרקות ובריצוץ הגולגלות והוא ממשיך ומתגלגל. כעת מאשימים בקיבוץ את משרד החקלאות בשרירות לב ובחוסר רגישות, אתי אלטמן מ"תנו לחיות לחיות" הגישה תלונה במשטרה על המתה אכזרית המנוגדת לחוק צער בעלי חיים, ובמשרד החקלאות טוענים שאם היו בעלי הכנף מחוסנים נגד ניוקאסל, כל זה לא היה קורה. אבל ההתפתחות המעניינת ביותר היא שלמרות שהם עצמם קבעו שיש להמית את העופות ואף פיקחו מקרוב על ההמתה, החליטו במשרד החקלאות, בעקבות התלונה של אלטמן והפרסומים בתקשורת, לחקור חשדות שחברי הקיבוץ התעללו בעופות והמיתו אותם בדרכים פסולות.
בסוף השבוע שעבר הגענו לפינת החי של חצרים, אתר ירוק, פסטורלי ומטופח בלב המדבר. למעלה משבוע עבר מאז המקרה, והמקום עדיין סגור למבקרים. האחראי לפינת החי,רפי אוחיון, משפץ את הפינה בסיוע נערים ונערות מהקיבוץ. הכלובים של בעלי הכנף ריקים ורק השלטים המיותמים וכמה נוצות מעידים על אלה שאינם. בקרוב יאכלסו את הכלובים הללו תוכונים, פסיונים ועופות דורסים חדשים.
חסידה שהצליחה להימלט מן הטבח מקרטעת בשטח, גם האמו (קרוב משפחה של היען שמוצאו באוסטרליה - ע.כ) והאוח הצליחו להינצל, אולי בזכות ערכם הכספי הגבוה. מסביב מעופפות יונים ונוחתות בשטח לנקר גרגירים, לועגות למאמצי משרד החקלאות למגר את כל בעלי הכנף באזור.
רפי אוחיון עסוק ביציקת רצפת בטון באחד הכלובים ונחרד לגלות אותנו מאחוריו. לא מגולח, עיניו בוערות, הוא מסרב לדבר. מכריו מספרים שמאז המקרה הוא לא יודע מנוח, שהוא מתקשה לחזור למקום הדומם שפעם המה מציוצים, משריקות ומגעגוע, שהוא לא ישן בלילות.
אוחיון מזעיק את גלית ארזי, המלווה של פינת החי מטעם הקיבוץ. "אמרו לנו שהמגיפה התפשטה", היא מסבירה. "למרות שהיה ברור שזו לא שפעת העופות וזה לא מידבק לבני אדם, הבהירו לנו שהמחלה מסוכנת ושהיא עלולה להדביק את כל העופות באזור. רופא עופות מקיבוץ שכן סיפר לנו שידיעה שפירסם מרכז העופות בפריז אומרת שהזן של המחלה שהתגלה אצלנו הוא אלים במיוחד".
ובכל זאת, צו ההשמדה שהגיע לקיבוץ, חתום על ידי ד"ר שמעון פוקומולסקי הממונה על תחום העופות במשרד החקלאות, עורר סערת רוחות. "לא היינו מוכנים להשלים עם זה", מספרת ארזי. "הפכנו את העולם במשך שלושה ימים וזה עוד היה במהלך חג הסוכות, כשאי אפשר למצוא
כאן המקום להסביר כי "מחלת הניוקאסל האקזוטית", בשמה המלא, היא מחלה מוכרת התוקפת עופות בכל העולם מאז הופיעה לראשונה בקליפורניה ב-50'. היא מתפשטת דרך הפרשות נגועות, המועברות לעתים על בגדי המטפלים של העופות ונעליהם, אך אינה עוברת לבני אדם. כשהמחלה מתגלה בלולים מסחריים, מבודדים בדרך כלל את העופות הנגועים ולא נוטים להשמיד אוטומטית לול שלם. גם בקיבוץ חצרים התייעצו עם וטרינרים מומחים לעופות וביקשו ממשרד החקלאות שפינת החי תושם בהסגר עד שיתברר אם המחלה אכן התפשטה.
"התחייבנו לערוך בדיקות דם לכל העופות", אומרת ארזי, "מצאנו אפילו וטרינר שהסכים לבוא בשבת ולקחת דגימות. אבל הם לא הסכימו.
"ביום של ההשמדה, כשהגיע הווטרינר המפקח מהשירותים הווטרינריים, ד"ר יפים, חסמנו בגופנו את הכניסה לפינת החי, עד הרגע שבו איים שיזמין משטרה. כשהבנו שלא נצליח למנוע את ההמתה ביקשנו דחייה כדי לארגן לפחות דרך כמה שיותר הומנית לעשות את זה. הד"ר סירב. הוא הציג בפני דף תקנות, שבו היה כתוב שאנחנו צריכים להרוג את בעלי כנף בשחיטה או במליקה (סיבוב של הראש ושבירת המפרקת - ע.כ). רצינו שלפחות ירדימו אותם קודם בחצי הרדמה כדי שלא יסבלו, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שהנהלים לא מאפשרים את זה. לא היתה לנו שום ברירה. אנחנו אנשים פשוטים, אנשי עבודה. גרמו לנו להבין שפינת החי שלנו מסכנת את כל ענף העופות בישראל. אלכסיי שאל אותי,'מה תגידי לכל החקלאים שיצטרכו להמית בגללכם את העופות שלהם?'".
כשהגיע הרגע לביצוע גזר הדין התברר שרפי אוחיון לבדו לא יכול להשתלט על המלאכה והוחלט לגייס עזרה. "התקשרתי לסדרן העבודה, כפי שמקובל אצלנו", מספרת ארזי, "והוא בדק מי נמצא בשטח ומצא ארבעה נערים לפני גיוס. אחד מהם הסביר שהוא ממש לא מסוגל לעשות את זה. האחרים הבינו שאין ברירה, שממילא מישהו מהקיבוץ יהיה חייב לעשות את העבודה, אחרת העופות יגרמו למגיפה נוראית בכל האזור".
שניים מבין הצעירים הללו, בני הקיבוץ כבני 19, שבין שנת השירות לתאריך הגיוס "סותמים פקקים", מגיעים לפינת החי ממשמרת בחדר האוכל כדי לספר על חלקם בפרשה. "סדרן העבודה הודיע לנו שיש מחלה מסוכנת אצל העופות וצריך לבוא דחוף לעזור לרפי", מספר א', שמבקש , ממש כמו חברו ק', שלא להיחשף.
בפינת החי חיכה ד"ר יפים שהאיץ בהם להתחיל במלאכה. א': "הוא כל הזמן אמר 'יאללה, קדימה, אין זמן'. כששאלנו למה לא הורגים בהרדמה, הוא אמר שמכיוון שלא התארגנו בזמן חייבים לעשות את זה עכשיו במליקה או בשחיטה".
"ניסינו להבין למה צריך להרוג את כולם", מוסיף ק', "יפים אמר שבגלל תרנגולת נגועה אחת משמידים לפעמים חמישה לולים. שהמחלה הזאת יותר גרועה משפעת העופות. שאלנו מה קורה עם כל היונים והעורבים שמתעופפים כאן מסביב והוא אמר שהם מחוסנים טבעית".
א': " זה היה נורא קשה, גדלנו כאן עם בעלי החיים. אבא שלי היה בעבר האחראי לפינת החי. תמיד חינכו פה את הילדים להומניות כלפי בעלי חיים".
כך , מבלי שהוסבר לצעירים בצורה מסודרת כיצד הורגים בעל כנף ומבלי שהתנסו בכך מעולם, החלו השלושה במלאכת ההשמדה. א': "התחלנו לתפוס תרנגולות, להחזיק להן בצוואר ולסובב. יפים עמד לידינו ולא טרח להסביר לנו מה עושים. הוא ראה שאנחנו עושים את זה בצורה לא מקצועית, אבל רק עמד והסתכל. זו היתה התאכזרות מצדו גם כלפינו. בחלק מהמקרים זה לקח זמן והעופות סבלו, אז בשלב מסוים הוא הדגים לנו איך מולקים ראש של יונה עם לולאה של מספריים. דווקא הוא, ה'מומחה', לא הצליח לעשות את זה כמו שצריך והיונה המסכנה נפלה מידיו ופרפרה עד שאני טיפלתי בה".
הטבח כולו ארך שלוש שעות. "זה לא היה פשוט", משחזר א'. "חלק מהעופות ברחו והיינו צריכים לרדוף אחריהם. על כל ציפור, כל תוכי וכל טווס, שאלנו מחדש אם באמת גם אותו חייבים להרוג והוא כל הזמן אמר 'את כולם, את כולם'. רפי כמעט לא השתתף בזה, הוא הסתובב פה בטירוף ודיבר בטלפון עם כל העולם עד הרגע האחרון, כדי לנסות להציל לפחות חלק מבעלי הכנף".
הפרסומים בעיתונות שבהם תוארו שיטות ההמתה השונות שנקטו הנערים פגעו בהם מאוד, לדבריהם. "תיארו את זה כחגיגה של הרג וזה מאוד לא נכון. עברה עלינו חוויה קשה שאנחנו ממשיכים לחשוב עליה והתמונות ממשיכות לחזור", אומר א'.
זה נכון שהרגתם חלק מהעופות במקלות?
"ניסינו להרוג תרנגולות במכה על הראש עם מקל של את חפירה, אבל למרות שהמוות היה מהיר זה נראה לנו אכזרי מדי, אז אחרי שניים כאלה הפסקנו וחזרנו למליקה".
"מזל שהילדים הקטנים היו בדיוק בחופשת סוכות", מוסיפה ארזי. "כל הסיפור מאוד קשה להם. יש ילדים שלא פותחים יום לימודים בלי לעבור פה. מאז המקרה עוד לא פתחנו את פינת החי. אנחנו רוצים לשפץ ולחדש אותה לפני שנכניס שוב מבקרים. מדובר בפנינה שקיימת כבר 40 שנה והיא חלק מרקמת החיים כאן. הכל נבנה בעשר אצבעות: המדרכות, הכלובים, אפילו המועדון של הילדים. היו לנו ברבורים סיניים בני למעלה מעשרים שנה, היה היען שהגיע הנה פצוע ורפי מאוד אהב אותו".
ולמה בעצם בעלי הכנף לא היו מחוסנים?
"יש לנו ביטוח וטרינרי (ארזי מסרבת לחשוף את שם חברת הביטוח - ע.כ) ופעלנו לפי הנחיותיו. אחת לחודש מגיע לכאן וטרינר מטעם החברה ומפקח על מה שקורה. לתדהמתנו, רק כשהתפרצה המחלה, התברר לנו שבעלי הכנף לא מחוסנים. כששאלנו את חברת הביטוח מה קורה, הם אמרו שהביטוח לא מכסה בעלי כנף. שילמנו לביטוח רפואי וישנו בשקט ופתאום אנחנו מגלים שאנחנו לא מכוסים. עכשיו אנחנו שוקלים להגיש תביעה נגדם. לצערנו, רק אחרי ההשמדה נודע לנו ממקור מוסמך, שכנראה יוזמן להעיד בבוא היום, שחובת השירותים הווטרינריים להודיע לנו לחסן את כל העופות".
מרכז המשק, רן קליינהאוז, היה בחופשה בימים שבהם התנהל המאבק על חיי בעלי הכנף. קליינהאוז סירב להיפגש עימנו. "לדעתי, אנחנו נופלים באמצע במאבק בין 'תנו לחיות לחיות' לבין השירותים הווטרינריים", ניאות לומר בשיחת טלפון. "עברנו טראומה מעצם זה שהיינו צריכים לעשות את ההמתה בעצמנו ועכשיו משתמשים בנו ככלי במאבק הזה".
קליינהאוז סירב אפילו לאשר או להכחיש את העובדה שהעופות לא היו מחוסנים. "אנחנו לא מנהלים את עניינינו מעל דפי העיתונות. מבחינתנו, עשינו מאמצים עילאיים למנוע את ההשמדה או לפחות להוריד את מספר ההמתות. אני הייתי מעורב במאמצים האלה עוד לפני שיצאתי לחופשה, וגם כשלא הייתי כאן לא נוצר חלל כי יש אצלנו חלוקת סמכויות מסודרת".
אתם מבררים לפחות אם הנערים שנאלצו לבצע את ההמתה סובלים ממשקעים נפשיים?
"אנחנו משוחחים איתם, ואם יהיה צורך נלווה אותם גם הלאה. ככל הידוע לי, אף אחד מהם לא סובל מטראומה".
וילדים אחרים בקיבוץ, שהכירו את החיות וטיפלו בהן?
"אני לא אספק לך סיפור עסיסי. מה שעברנו הוא מספיק ואני לא מעוניין שיציקו לנו".
בצד הדאגה לילדים, כל הנוגעים בדבר מסכימים שהדמות הטראגית האמיתית בסיפור הוא רפי אוחיון, מי שהציל כמה מבעלי הכנף כשהיו פצועים, נתן להם בית בפינת החי וטיפל בהם במסירות במשך שנים. "אני מלווה את רפי מאז שהוא התחיל לנהל את פינת החי לפני חמש שנים", מספרת ארזי. "זה איש שחי את המקום".
היען היה בבת עינו של אוחיון. הוא אסף אותו אל פינת החי כשהוא פצוע ברגלו, טיפל בו ונקשר אליו מאוד. כשהבין שלא יוכל להציל אותו העדיף להרוג אותו במו ידיו. הוא התיז עליו מים מהצינור, טיפול שהיה אהוב עליו וגרם לו תמיד להתיישב ולהתענג על הזרם. הפעם היה התענוג קצר. אוחיון אחז במוט עץ גדול ובשתי מכות חזקות רוצץ את גולגלתו.
הווטרינר, ד"ר איתמר צור, בעבר כירורג ראשי בבית החולים הווטרינרי בבית דגן וכיום מנתח במרפאתו של ד"ר יוני פרס, מכיר את אוחיון מקרוב זה שנים. צור מכנה את מה שעשו לחברו "עקידת יצחק". "ביקשו ממנו לקחת את היצורים שהיו הכי יקרים לו ולשחוט אותם", הוא אומר, "ממש כמו שאברהם הצטווה לשחוט את יצחק".
אוחיון , לדבריו, הוא אדם צדיק ותמים ואוהב חיות מושבע. "אני יודע איך הוא אסף את כל הציפורים האלה במו ידיו, איך טיפל בהן, כמו בתינוקות. כשהסיפור התחיל הוא התקשר אלי בהיסטריה. הוא סיפר שהווטרינר של משרד החקלאות איים שאם הוא לא הורג את העופות בעצמו הם יקברו אותם חיים ויחייבו את הקיבוץ במחיר של הדחפור. רפי התחנן על נפשו והצליח להציל רק שני עופות שהיו הכי יקרים לו. הבנתי שעכשיו בקיבוץ יש כאלה שמאשימים אותו, משרד החקלאות מאשים אותו, אבל הוא היה במצב בלתי אפשרי. הכי קל זה להאשים את הש"ג".
הטרגדיה של אוחיון רק מתעצמת, לדברי ד"ר צור, לנוכח הקביעה שגם צור שותף לה, שלפיה ניתן היה לבודד את העופות ולבדוק האם נדבקו גם מבלי לחסל את כולם. "רפי הסכים לעשות את זה בידיעה שאחרת ישחטו לו אותם מול העיניים. הוא חשב שזה ימנע מהעופות סבל. לבוא עכשיו ולטפול עליו את כל הסיפור זה עוול נוראי".
לאחר שכבר הסתיים, הגיע סיפור הטבח בפינת החי לעמותת "תנו לחיות לחיות". אתי אלטמן הוציאה מכתב נזעם לראש הממשלה, לשרים, ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה, ובמקביל הגישה תלונה במשטרה, הנחקרת עכשיו על ידי רב פקד שאול מימון מהמשטרה הירוקה.
במכתב נטען שהאפשרות לבידוד פינת החי, תוך ביצוע בדיקות וחיסונים כפי שנהוג במקרים של משקים מסחריים, לא נשקלה אפילו. "חמור מזאת, גם אם היתה קיימת חובה להשמיד את כלל בעלי הכנף בפינת החי (וחובה כזאת, למיטב ידיעתנו, אינה קיימת), היה על השירותים הווטרינריים להשמיד את בעלי הכנף באופן ההמתה המאושר על פי טיוטת תקנות ההמתה שהוציא משרד החקלאות, לפי חוק צער בעלי חיים (תקנות שאושרו בוועדת החינוך של הכנסת, אך טרם נכנסו לתוקף בגלל מחלוקת על המתת אפרוחים במדגרות) ולא באופן האכזרי והמאולתר שבו הומתו", כותבת אלטמן.
אופני ההמתה המאושרים להמתת בעלי כנף הם, על פי הטיוטה, זריקת פנטוברביטול לווריד או לחלל הבטן, המתה בפחמן דו-חמצני או המתה בזרם חשמלי במתקנים מאושרים. נקיעת צוואר מאושרת רק בעופות שמשקלם אינו עולה על שלושה קילוגרם, שחיטה אפשרית רק בלית ברירה וגם אז רק באישור מנהל השירותים הווטרינריים.
במכתב נטען עוד, שלמרות שההמתה בוצעה בפיקוח צמוד של נציג השירותים הווטרינריים, לא הונחה מנהל פינת החי בדבר אופני ההמתה המאושרים, והונח לו להמית את בני טיפוחיו באמצעים אכזריים הגורמים סבל שלא לצורך. לפיכך, אלטמן מפנה את האחריות להמתה האכזרית והבלתי חוקית, לטענתה, אל השירותים הווטרינריים, הגוף האמון על חוק צער בעלי חיים, ומאשימה אותם בחוסר רגישות משווע משום שהטילו את מלאכת ההמתה על מנהל פינת החי שהיה קשור לבעלי הכנף.
וטרינר עופות המצוי בפרשה מחזק את דבריה. "נעשה שם טבח אכזרי", הוא אומר, "מחלת הניוקאסל מסתובבת בישראל כבר שנים, ולפעמים בעלי הלולים פותרים את זה בעצמם ואף אחד לא יודע. כאן הסיפור נולד, ללא ספק, מההיסטריה של שפעת העופות, למרות שאין שום קשר בין שתי המחלות. אלה וירוסים שונים לגמרי, אבל אנשים שלא מצויים בזה לא מבינים את ההבדל".
\לדברי אותו וטרינר, שסירב להיחשף מחשש שהשירותים הווטרינריים ירדפו אותו, "לאלץ אדם שטיפל בבעלי חיים להרוג אותם במו ידיו זה דבר מזעזע. סיפרתי על המקרה לקולגות שלי וגם הם היו בשוק, אבל אף אחד לא היה מוכן לצאת נגד השירותים הווטרינריים. אם הייתי עד ראייה לדברים האלה, הייתי מדווח למשטרה".
הוא גם משוכנע שאם היתה מתגלה מחלת הניוקאסל במקום גדול וממוסד כמו הספארי או גן החיות התנ"כי, לא היו משמידים מסה כזאת של בעלי כנף, חלקם נדירים ויקרי ערך. "ניצלו את העובדה שאלה קיבוצניקים. יכלו לעשות שם הסגר ולפתור את הבעיה. היישוב הזה מבודד, אין סביבו יישובים קרובים, אפשר היה לסגור רדיוס של שלושה קילומטרים מסביב בלי שום בעיה".
גם חגי אילן, האחראי להחזקת חיות בר בשבייה ברשות הטבע והגנים, חושב שההחלטה על ההשמדה ההמונית היתה שגויה: "כמה ימים לפני החג השני של סוכות רפי אוחיון התקשר אלי. הוא אמר שהגיעו תוצאות של בדיקות של כמה פרגיות חולות ושמחייבים אותם להשמיד את כל בעלי הכנף. אמרתי לו שלא זכור לי מקרה אחד בארץ שבו ניוקאסל התגלתה אצל בעל כנף שאיננו תרנגולת. לא ידוע לי על הדבקה של עופות מים, פסיונים, תוכים ובטח שלא יענים.
"הבטחתי לו לבדוק את הנושא בשירותים הווטרינריים והופניתי לד"ר שמעון פוקומולסקי. הסברתי לו שעל פי חוק הגנת חיות הבר אסור לפגוע בחלק גדול מבעלי הכנף בחצרים, אבל הוא טען שהחוק שלהם יותר חזק. אמר שאם יש חשד לניוקאסל, משמידים. ניסיתי להסביר שפינת חי זה לא כמו לול צפוף שבו כולם אוכלים מאותו כלי, פה הכלובים מאווררים ונפרדים והמחלה לא יכולה לעבור באותה קלות, אבל זה לא שיכנע אותו וחבל שכך. היו פה ציפורים יקרות ערך. דורסי יום ודורסי לילה, עופות מים כמו ברבורים. עד שמשיגים עוף כזה, עד שמגדלים אותו, לוקח המון זמן ועבודה ואני כבר לא מדבר על השווי הכספי".
כשראה שבמשרד החקלאות אין נכונות לסגת, הרים אילן ידיים. "אחרי שהכל נגמר התקשרתי לרפי. הוא נשמע נורא. הוא סיפר שהוא לא ישן, שיש לו סיוטים. שאלתי אותו מתי בפעם האחרונה הרג עופות ביד, הוא אמר לי 'אף פעם לא'. לא היה צריך להשמיד את העופות האלה, ואם כן, יש דרכים אחרות. אפשר להרוג בגז, אפשר בזריקה, אבל זה כנראה כבר עולה יותר מדי כסף".
למרות ההאשמות החוזרות ונשנות כלפיהם על ההתאכזרות לבעלי החיים ולרפי אוחיון, במשרד החקלאות מפנים את האצבע המאשימה דווקא לכיוונו של אוחיון עצמו.
בתגובה הרשמית שהועברה מהמשרד נטען כי מחלת הניוקאסל שהתגלתה בפינת החי של חצרים היא מסוכנת לעופות ומידבקת ואין נגדה טיפול מלבד החיסון המקדים המתחייב מהנחיות השירותים הווטרינריים. "בעל פינת החי נהג בניגוד גמור להנחיות ולא חיסן את העופות נגד המחלה", טוענים במשרד, "דבר שהיה יכול למנוע את כל הפרשה. הוא הונחה להשמיד את העופות ומפקח של השירותים הווטרינריים שהה במקום כדי להבטיח שהדבר מתבצע בצורה הומנית ומהירה, שתמנע סבל מיותר מהעופות.
"בדיעבד הסתבר למפקח, שייתכן שכאשר פיקח על השמדת קבוצה אחת של עופות, בקבוצה לידה נהגו בניגוד גמור להנחיותיו ובניגוד לחוק צער בעלי חיים. מדובר בלמעלה מ-200 עופות ממינים שונים שהושמדו בו זמנית, ועל כן המפקח לא ראה בעיניו את אופן ההשמדה של כולם, אלא עבר ממוקד אחד למשנהו. מדובר בחשדות שנבדקים עתה בשירותים הווטרינריים. במקביל פתחו השירותים הווטרינריים בחקירה נגד האחראי לפינת החי, שלנגד עיני המפקח היכה את היען בטורייה בניגוד להנחיותיו ובקשותיו. חשוב לזכור שמחלת הניוקאסל גבתה חיי עופות רבים בעולם וגילויה במדינה מסוימת עלול להביא לאיסור ייצוא של בשר מאותה מדינה".
דוברת משרד החקלאות, דפנה יוריסטה, ביקשה להוסיף כמה דברים בעל פה. לדבריה, כל מי שמקים לול או פינת חי יודע שצריך לחסן את כל העופות נגד מחלת הניוקאסל ויש הנחיות ברורות בנושא. את הטענה שלפיה קיבוץ חצרים הוא מקום מבודד יחסית, שאין בסביבתו לולי תרנגולות או ריכוז עופות אחרים שעלולים להידבק, דוחה יוריסטה בטענה שהמחלה מתפשטת "תוך שניות". זו גם הסיבה שסגר אינו יכול להיות יעיל.
ועדיין, למה צריך להטיל את מלאכת ההשמדה על האדם שגידל ואהב את בעלי הכנף?
"על פי החוק משימת ההשמדה מוטלת על מגדל העופות. הוא יכול, כמובן, להביא כל אדם אחר לעשות את זה במקומו. אין לי מושג למה גייסו למשימה הזאת נערים בני 18".
אין שיטות הומניות יותר להמתת עופות משחיטה וממליקה?
"אלה שתי הדרכים המקובלות בעולם. הן מהירות ולא גורמות סבל, למרות שאני מסכימה שמהצד זה נראה מזעזע ודוחה. דווקא זריקה היא איטית יותר והעלות של זריקות ל-200 עופות היא מטורפת. הבעלים הם אלה שצריכים לממן את זה, ועוד לא ידוע לי על מגדל עופות שהסכים עד היום להוציא את הסכומים האלה".
כך או כך, בעקבות פנייתה של אתי אלטמן, הוחלט במשרד החקלאות לפתוח בחקירה נגד מפעילי פינת החי בחצרים. "הבנו שאת הברווזים סקלו באבנים ובמקלות", אומרת הדוברת, "מבלי שהמפקח שלנו ראה. אנחנו חוקרים גם את הרג היען בטורייה, המהווה הפרה בוטה של חוק צער בעלי חיים. נכון שהמפקח היה עד לכך, אבל הדבר נעשה לפני שהוא הספיק לומר מילה".
בקיבוץ , מנגד, ממהרים לדחות על הסף את כל הטענות. כך למשל, טוענת גלית ארזי, על פי סעיף 18 לחוק צער בעלי חיים, מי שמבצע הוראות רופא וטרינר ממשלתי לא יראוהו כעובר על ההוראות בדבר היחס וההתנהגות לבעלי חיים. "לבעלי הכנף שלנו זה אולי כבר לא יעזור", היא מוסיפה, "אבל אני מקווה מאוד שהנהלים והתקנות ישתנו, ובעלי חיים יומתו על ידי אנשי מקצוע בלבד, ורק אחרי הסגר, בדיקות חוזרות וכמובן מתן חומרי הרדמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
