משוחררים לרצוח
מנחם בן חושב שאסור לנו לשחרר מחבלים רוצחים עד אשר ייחתם הסכם שלום סופי
לכן צריכה ישראל לקבוע לעצמה סוף-סוף כלל ברור מאוד: אין לשחרר מחבלים בעלי פוטנציאל רצח, אלא בהסכם שלום סופי. ואם ידובר בחילופי שבויים (כלומר, כנגד שבויים ישראלים), אז רק תמורת מחבלים פלשתינים שסיימו לרצות עונש ממושך, ושצוות פסיכולוגים יקבע כי הם לא צפויים לחזור ולרצוח בנו.
אחרת, אסור לשחרר, גם לא תמורת ישראלים חיים. הרי לא ייתכן שאנחנו נשחרר רבי-מחבלים, העתידים בוודאות קרובה להתנפל עלינו כדי לקטול בנו. איך זה שהשב"כ, למשל, התיר לשחרר רוצח פוטנציאלי סדרתי מסוגו של סעדי? האם אין תיק אישי לכל אסיר פלשתיני, הקובע את דירוג הסיכון בשחרורו? כי אם אין תיק כזה, ראוי שיהיה.
בכלל, הדיבורים החוזרים ונשנים על מחוות בצורת שחרור אסירים (ברגותי כבר אמרנו?), צריכים להדאיג מאוד את כל מי ששואף להגיע להסדר שלום כולל ואמיתי. כי עשרת אלפי האסירים הם הערובה הטובה ביותר, ומקור הלחץ היעיל ביותר, להניע את הרשות הפלשתינית להגיע להסדר שלום סופי ושפוי.
רוצים שאחיכם ימשיכו להינמק בכלא? אל תחתמו. רוצים שאחיכם ישתחררו בהקדם? תחתמו על הסכם סופי וביטול התביעות ההדדיות. אחרת אנחנו לא משחררים אף מחבל פוטנציאלי.
לא משחררים מחבלים ללא הסכם חתום
זוהי מדיניות שצריכה להיקבע באמצעות חקיקה, כדי ששום ממשלה לא תוכל להפר אותה. ושני עיקריו של החוק צריכים להיות: ראשית, כל עוד אין הסכם שלום חתום בינינו לבין הפלשתינים, אין לשחרר מחבלים בעלי פוטנציאל רצח (על-פי קביעת השב"כ).
שנית, ישראל תסכים לשחרור מחבלים, אולי אפילו כל המחבלים, גם הנוראים ביותר, תמורת הסכם שלום סופי וכחלק ממנו. צריך לקוות שהלחץ אז על הרשות הפלשתינית
להגיע להסדר סופי יהיה אפקטיבי במיוחד.
אם בכל זאת, ולמרות כל האמור, תרצה ממשלת ישראל לשחרר מחבלים רוצחים (כי בנסיבות מסוימות - חטיפת בני ערובה למשל, ייתכן שאכן לא תהיה ברירה אלא לשחרר), היא תצטרך לקבל את אישור ועדת החוץ והביטחון ופורום רמטכ"לים לשעבר.
מה שחשוב הוא למנוע את קלות הדעת הבלתי נסבלת (עינינו הרואות את הדם), שהיתה כרוכה בעסקאות ג' יבריל וטננבוים.
עדכון אחרון : 6/11/2005 5:58
נא להמתין לטעינת התגובות
