משפט חוזר
הזמן נוגס בזיכרון הלאומי של יצחק רבין. אבל דווקא כשהפוליטיקאים שוכחים, היקף העשייה התרבותית גדל
לא מדובר בקונצרט השנתי שמתרחש מדי שנה במוזיאון תל אביב או ערבי הנצחה אלטרנטיביים בתיאטראות שוליים. "מי שחלם" ייזכר, לטוב ולרע, עוד הרבה זמן, ולא בטוח שבגלל הכבוד הגדול שעשה לראש הממשלה לשעבר.
עשור לאחר הרצח של יצחק רבין ונראה שמימדי ההנצחה הולכים ומתעצמים. מדי יום זיכרון מתאספים האלפים בכיכר, זו שהייתה פעם קשורה לאי אלו מלכי ישראל, ושרים. אולי כשמנסים לעשות סיכום להנצחה התרבותית של רבין בתחום התרבות צריך להתחיל עם השירים, אלו שמתנגנים מדי שנה בחמישה לנובמבר והפכו לחלק מפס הקול של ההיסטוריה שלנו.
המוזיקה הישראלית, באופן כמעט חשוד, הפנתה זרקור ענק של התייחסות לרצח. מגדולי האמנים ועד האיזוטריים
גם בתחום האמנות הפלסטית יד האמנים לא נחה. "יוצרים בעומס יתר" הוא ספר חדש מאת דנה אריאלי-הורוביץ שיוצא בהוצאת מאגנס ומתאר את השתלשלות ההנצחה במדיום שבו "פוליטיקה" הפכה עם הזמן למילה גסה באמת. הספר, חושף דרך יצירות האמנות והראיונות שערכה המחברת את תגובותיהם של עשרים ותשעה יוצרים ישראליים מובילים על אירוע טראומתי זה. מן המחקר עולה כי גם אמנים המקדשים את האוטונומיה של היצירה והמדגישים כי הם נמנעים מן העיסוק בפוליטי, התייחסו לרצח.
האמנים שרואיינו שונים זה מזה במוצאם, גילם, מעמדם הסוציו-אקונומי, איזור מגוריהם ועוד. העבודות שיצרו בתגובה להתנקשות ברבין מגוונות ביותר ואינן אחידות מבחינת הסגנון או התוכן כאשר המכלול העצום של יצירות האמנות העוסקות ברצח משקף איקונוגרפיה עשירה ועמדות שונות באורח מהותי כלפי האירוע וכלפי החברה והפוליטיקה בישראל.
בין האמנים המרואיינים בספר: לאה ניקל, בוקי שוורץ, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, משה גרשוני, רפי לביא, פנחס כהן-גן, דוד טרטקובר, מיכל נאמן, ציבי גבע, דויד ריב, דגנית ברסט, ניר הוד, גיא רז, גלעד אופיר, בעז ארד ועוד.
עוד מיזם מעניין שעלה בתחום האמנות הפלסטית והרצח קשור לתחרות הכרזות של שנקר. עשרות סטודנטים מבית הספר לעיצוב, נתבקשו לייצר כרזה לכבוד העשור לרצח, כשהמטרה היא לעמת את מי שהיו ילדי הנרות, עם הזיכרון והתחושות שנותרו מאז. לי שלמן. נערה דתית שלמדה בתיכון מול כיכר רבין וזכתה בתחרות, זוכרת היטב את האצבע המאשימה שהופנתה כלפי הציבור הדתי כולו מיד לאחר הרצח. עשר שנים אחרי, היא בחרה לעצב כרזה בנימה ערכית, ומעמידה במרכזה את השורה "לא תשכח" בניסיון להכניס דיבר חברתי חדש תוך שמירה על פונט וטעמי המקרא. הצבע האדום שבחרה ביקש לבטא את כתם הדם החברתי, הפוליטי ההיסטורי. התערוכה תפתח בכנסת ביום חמישי, ה- 3.11.05, בשעה 14:00.
בתחום הקולנוע עוד לא נוצר הסרט העלילתי שידון ברצח באופן ישיר, אך בטלוויזיה כבר עלתה סצינת הרצח על המסך מספר פעמים. אחת הזכורות הופיעה בסדרה "פלורנטין", ותיעדה את גיבורי הסדרה המנוכרים עם רקע הדיווח החדשותי על הרצח בערוץ שתיים.
באגף הדוקומנטרי עלתה יצירה ענפה בכל הקשור לרצח. עשרות סרטים נעשו על רבין ופועלו - מסרטי הנצחה קלאסיים ועד סרטים הקשורים בהשלכות הרצח. השנה מקדישים ב-yes ערב הקרנה מיוחד. ב-13.11 (התאריך העברי) יישודרו הסרטים הבאים: "שלושה כדורים + 119" סרטו של הבמאי יעוד לבנון, המותח קו ישיר בין הטבח במערת המכפלה אותו ביצע ברוך גולדשטיין במרץ, 94', לרצח ראש הממשלה שארע שנה וחצי אחר כך. הסרט מהווה משל על הדרך שבה אלימות מובילה לאלימות בחברה הישראלית.
"ישראל לא מחכה" סרטה של הבימאית טל מיכאל החוזר אל הגיבורים הקטנים שסיפוריהם הזדקרו ונחשפו בתקשורת בימים שלאחר רצח רבין. מיכאל נפגשת עם הוריו של גדי גבריהו , יהודי-אורתודוקסי אשר בחר להוקיע את בית הכנסת שבו היה חבר בימים לקדמו לרצח לאחר שטען כי הרב המנהל אותו ליבה את ההסתה; מישע משכן, מתנחל מקריית ארבע שפצח בשביתת רעב לאחר הרצח בניסיון לכפר על מה שתפס כעוון אישי שלו; התינוק יצחק רבין נמסי אשר נולד להורים ירדנים שזועזעו מהרצח; השניים קראו לבנם על שם המנהיג הישראלי ובעקבות צעד זה נודו מעירם ומצאו מקלט בעיר אילת בה הם חיים עד היום בעוני ובדלות עם ילדם בן העשר.
עוד יישודר "יצאתי לחפש אהבה, תיכף אשוב", סרטו של דן קציר המציג דיוקן עצמי שלו ושל בני דורו - צעירים חילונים בני עשרים ומשהו בימים שלפני ואחרי הרצח. המצלמה של קציר עוקבת ברגישות ובעדינות אחרי היומיום התל אביבי בימים בהם נשטפה כיכר העיר בנרות, כתובות גרפיטי ומפגינים ונותרת לצלם גם כשאלו מפנים את הזירה ונעלמים.
מיד לאחר שידור סרטו של דן קציר, תשודר בערוץ הקלונוע הישראלי הדרמה "המדריך לכיסוי תחת", בכיכובו ובבימויו של אסי דיין, שמביאה את סיפורו של איש מחנה השמאל המשתמש בעצרת התמיכה בתהליך השלום כאליבי לרומן שהוא מנהל עם אשה ממחנה הימין. רצח רבין משבש את תכניותיו.
בערוץ 10 מרימים ערב מיוחד לכבוד יום הזיכרון שישודר ב-4.11 וייקרא "צלקת". דן מרגלית יגיש כתבות של אלון בן דוד, רוני קובן ועמנואל רוזן. אלון בן דוד בכתבה על סידורי האבטחה של ראשי ממשלה. מעידן התמימות בימי בן גוריון ועד להיסטרית האבטחה סביב ראש הממשלה שרון. אבי דיכטר (ראש השב"כ לשעבר), שמעון שיפר, ואנשי שירות נוספים, יספרו על האנשים שעומדים הכי קרוב לראש הממשלה, על השפל של היחידה לאבטחת אישים שאחרי הרצח, ועל השב"כ שפועל היום ללא שיקול דעת בעקבות מסקנות ועדת שמגר.
עמנואל רוזן יוצא למסע חוצה ישראל הבודק את הניסיון ללמד את מורשת רבין בבתי הספר השונים משדרות דרך ירושלים ועד כדורי ושואל את השאלה איך מתגברים על הפרדוקס - לזכור את רבין ולא לחטט בפצע הפתוח של הרצח?!
רוני קובן מגיע אל נוער הנרות. קובן ,שהיה בעצמו תלמיד תיכון בזמן הרצח, מחפש עם חבריו תשובה – לאן נעלמה ההבטחה הגדולה שתלו בצעירים שהתאבלו על רבין בכיכר? בכתבה הוא מפגיש בין היתר את ראשי תנועת "דור שלום" שהבטיחו לשנות את סדרי העדיפויות בישראל והתפזרו תוך זמן קצר והיום הם אנשי קריירה שעושים לביתם.
גם בתחום התיעוד הספרותי, לא נפקד מקומו של יצחק רבין. עשרות ספרי וחוברות הנצחה יצאו לאור עד היום. השנה, שלושה פרויקטים מוערכים. מרכז רבין והסופר רו לוי-יממורי חברו יחד והוציאו את ספר הילדים "פרחי זיכרון" (הוצאת "הר יער") הכתוב בעברית ובערבית. הספר מספר בחרוזים ובאיורים על חייו ופועלו של ראש הממשלה ושר הביטחון עד לרציחתו. ספר נוסף לילדים שנכתב על ידי סמדר שיר, מספר את סיפורה של ניבר (רבין בהיפוך אותיות), היוצאת למסע בירור על דמותו של רבין בעקבות השם שהוענק לה כסוג של אות זיכרון. ספר אחר, למבוגרים דווקא, נקרא "יד איש באחיו" העוסק במלחמת התרבויות המתקיימת בישראל, מאז הרצח עם שימת דגש על הבקיעים שנוצרו בחברה הישראלית, לאחר ההתנתקות.
ככל שמעמיקים יותר ובודקים את היקף העשייה התרבותית ביחס לרצח רבין, נראה שהזמן הנוגס בזיכרון הלאומי מדי יום, ומשאיר את החברה הישראלית על גבול הסניליות, לא הצליח לעכל גם את שדה התרבות. כפי שהדברים נראים כיום, מימדי ההנצחה רק הולכים ותופחים. יש מי שדואג שהרצח ההוא לא ישכח, וביחס לכך שיגאל עמיר בטוח שמגיע לו משפט חוזר, גם זו חצי נחמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
