ליל התפוחים המעופפים
שולחן ה"טיש" נראה לרגע כמו רחבת רוגבי. האדמו"ר מצאנז זורק תפוחים, והחסידים מנסים לתפוס כדי לזכות בישועה. כשהוא מתחיל לרקוד הקהל יוצא מגדרו. וגם לצופה מהצד קשה שלא להתפעל
רגע השיא ב"טיש" של מוצאי שמחת תורההיה כשהוכנס למקום מגש ענק ועליו מסודרים התפוחים האדומים בפירמידה. השתרר שקט ומתח. חלק מהילדים, שהצליחו לתפוס מקום על ה"פארענצ'עס", מורדים בכוח למטה. החסידים מסבירים: "זו סכנת נפשות".
עוד רגע האדמו"ר יתחיל, כמנהג שושלת צאנז, לזרוק 26 תפוחים, בגימטריה אותיות "הויה" המרכיבות את שמו המפורש של האל. כל מי שיצליח לתפוס תפוח, מסבירים החסידים, מובטחת לו ישועה. השנה שעברה כנראה היתה מוצלחת במיוחד לתופסי התפוחים.
במתיבתא סיפרו ש"אישה אחת היתה עקרה 15 שנה, בעלה תפס תפוח והיא נושעה". כלומר , נכנסה להריון. והיה גם "רווק בן 28, זה מבוגר בציבור שלנו, שתפס תפוח - והתחתן" ועוד ועוד.
האדמו"ר, בפנים כואבות, מלאות כוונה, בוכיות, זורק תפוח ראשון, והשולחן הענק הופך בן רגע לרחבת מגרש רוגבי. חסידים מתעופפים באוויר ומשתטחים לעבר התפוחים, המוכשרים מצליחים לתפוס תפיסה ישירה.
כשהתפוח ה-20 בערך כבר באוויר, אחד החסידים שהשקיע מאמצים יוצאי דופן ובכל זאת נותר בידיים ריקות נוקט טקטיקה ייחודית: הוא מצמצם טווח לעבר האדמו"ר, כמו שוער כדורגל שיוצא מהשער לכיוון בועט פנדל. זינוק קטן והתפוח שלו.
בקהל שירת עידוד של "והריקותי לכם (ואשפוך עליכם) ברכה עד בלי די". לא כל החסידים מנסים לתפוס. יש שמסבירים כי פשוט יש אחרים, שזקוקים יותר מהם לתפוחי הישועות. אהדת הקהל נתונה במידה לא מועטה לאלה הנתפשים כאנדרדוג.
אחד החסידים מחייך באושר לרגל הצלחתו
אחרי הטיש נערכים ל"הקפות השניות". תהלוכת לפידים ומוזיקה יוצאת מבית האדמו"ר ועוברת בקריית צאנז בנתניה, הממלכה של החסידות החמישית בגודלה בישראל אחרי גור, בעלז, ויזניץ וגם חב"ד. התהלוכה חולפת על פני בית החולים לניאדו שהקים האדמו"ר הקודם, ומגיעה אל אולם נוסף, ענק. על הפארענצ'עס מצטופפים אלפים, שורות שורות רוקדות ונעות בקצב אחד לצלילי המוזיקה.
הסדר מופתי. הילדים ביציע נפרד עם חולצות כפתורים לבנות ועליהן וסט או אפודה בצבע כהה. הנערים מגיל בר-מצווה ומעלה מרוכזים ביציע אחר, עם לבוש חרדי-חסידי ועם מגבעות. הנשואים כבר בולטים בכובעי שטריימל העשויים מזנבות שועלים, 1,500 עד 2,000 דולר ליחידה, חלקם עם גרביים לבנים.
בניו של האדמו"ר נבדלים מיתר הנוכחים. הם לבושים קפטן, מעיל דק וארוך המכונה גם בעקיטשע או קפוטה, בגוון תכלכל, בניגוד לשחור של האחרים. נכדי האדמו"ר הקטנים נבדלים גם הם בלבושם ובמיקומם המכובד. פעם אחד מהם אולי יהיה האדמו"ר.
מול יציע הילדים מרקדים ומפזזים המורים, מלהיבים את הקטנים. אחד מהם, גדליה ארנפלד, בן 35, ה "מלמד" של כיתה א', חסיד מפוצץ בחן אישי שכאילו יצא לרגע מתוך "שבחי הבעל שם טוב", מעמיד על אפו שלושה כיסאות, רוקד עם הילדים. המורים מחלקים לילדים הרוקדים ביציעים שקיות טרופית ועוגות, מתכופפים להקשיב לכל ילד. האם יש אפשרות לשבט אותם, כדי שיהיו מורים שיעניקו יחס כזה לילדים בכל מערכת החינוך בארץ?
גם האדמו"ר מעניק יחס מיוחד לילדים. בשלב מסוים הוא מרקד רק מול יציע הילדים וכל היתר משתתקים, גם הלהקה עם 20 הזמרים. רק קולות הילדים נשמעים, שרים ביידיש: "טאטע, טאטע", " אבא, אבא, תרחם עלינו, מספיק זמן בגלות. הגיע הזמן, כי בא מועד".
במרכז הרחבה רוקד רוב הזמן רק האדמו"ר לבדו, בידיו ספר תורה קטן וכסוף. אל האדמו"ר ניגש צעיר חילוני, אורח שהגיע מבחוץ. הוא רוצה לחזור בתשובה.
האדמו"ר מבקש מספריים, הם נשלפים מתוך ערכת הציוד הרפואי והוא גוזר את שערותיו הארוכות של החוזר בתשובה הטרי. אחר כך עוטפים את הצעיר בטלית, והוא נישא על כתפיים בריקוד אל מרכז הרחבה.
האדמו"ר מצאנז, שלא מזמן עבר צנתור, מתיישב מדי פעם לנוח. אבל כשהוא חש לרגע שהריקודים ביציעים דועכים מעט, הוא קם ונושא את ידיו. האות ברור, החוויה האקסטטית מתנשאת לשיאים נדירים. כשהוא מניף את ספר התורה למעלה כמו שמניפים במקומות אחרים גביע, הקהל כבר לגמרי יוצא מגדרו.
אחד החסידים מנסה להמחיש את גודל הרגע ומספר על אביו של האדמו"ר, האדמו"ר הקודם של צאנז, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, ששיקם את החסידות והקים אותה מחדש לאחר השואה. כשהגיע יום שמחת תורה במחנה, הבהיר האדמו"ר כי "היום חג", והוא לא מתכוון לצאת לעבודה.
חסידיו חששו שאם ינסו לתרץ במחלה את היעדרו יהרגו אותו, ונותרו חסרי אונים. השומרים הנאצים פקדו עליו לצאת לעבודה והוא סירב. הם היכו אותו מכות מוות, הפשיטו אותו והצליפו בו במגלבים. כשהחסידים חזרו בערב מיום העבודה, שבורים ורצוצים, הם תכננו לאסוף את גופתו של רבם, אך כשנכנסו לביתן מצאו אותו פצוע וזב דם, מחזיק קרוב ללבו מספר דפי משניות קרועים, רוקד איתם, שר שירי שמחת תורה ועושה את הקפות החג סביב כיסא שהעמיד במרכז החדר.
הוא כלל לא הבחין בכניסת חסידיו ושר: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי".
במרומי היציע הפסיקו צעירי הצאן, חסידי צאנז בני 14, לרקוד לרגע קט, רק כדי לשאול: "תמיד אתם כותבים על החרדים רק דברים רעים, נכון? מה יהיה כתוב עלינו? שאנחנו נראים יהודים מפחידים?".
הם סירבו להאמין שתיכתב עליהם האמת הפשוטה, שהם דווקא נראים יהודים כמו בסיפורי החסידים: מתוקים, לבביים, שמחים בדרכם ומרגשים, ושזה נורא קשה שלא להתפעל מהעובדה שכל החגיגה הגדולה הזו של השמחת תורה שלהם ושל כל הדוסים האחרים היא בסופו של דבר לכבודו של ספר. ספר יהודי ישן, ספר תורה.
היה ברור שזה רק עניין של זמן ואכן זה הגיע: הגרסה החרדית ללהיט "אני שר מהלב" של שלישיית "מה קשור". הקלטה מושקעת של השיר כבר מסתובבת, לא ברור מי אחראי לה, אך לפי גיבורי התרבות הרבניים שלה, גם אם ייתכן שחלקם נכנסו לשיר מתוקף מעמדם כחרוז ראוי, נראה כי היא שייכת לחוגי בעלי התשובה הספרדים שנדלקו על רבי נחמן מברסלב.
להלן מילות השיר "אני מתפלל מהלב": אני לא רבי נחמן, אני לא רבי נתן, בטח לא הבבא סאלי, אף פעם לא יצא לי להיות חזן. אני לא הרב עובדיה, לא, אני לא חבר בש"ס, אני לא הרב כדורי ולא הרב משאש, אבל אני מתפלל מהלב, מהלב אני לא רבי עקיבא, לא הרב אלעזר, בטח לא משה רבנו, אף פעם לא עליתי על הר סיני אני לא אליהו הנביא, אני לא מבקר בחג, אני לא רבי שמעון בר-יוחאי, אף פעם לא נישקו לי את היד אבל אני מתפלל, מהלב, מהלב אני לא אריה דרעי, הוא זכאי, אני לא אמנון יצחק, לא החזרתי בתשובה, אני לא רבי גרוסמן, הוא צדיק יסוד עולם אני לא, לא יכול בלע?דיך תיתנו לו צ'אנס, הוא מתפלל מהלב, מהלב, הוא רוצה לאבא.
avishay@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
