קדיש
לבקשת "רייטינג" כתב מוני ברוש, דובר טלעד, הספד לזכיינית שהיתה לו לבית במשך 12 שנים. חלקים מהטקסט מתפרסמים פה
אין יותר הודעות לעיתונות, אין הדלפות, אפשר להשאיר את הסלולרי בבית - אף עיתונאי לא מחפש אייטם וגם אף אחד לא מנסה לחפור מתחת לאדמה כדי לחפש לכלוכים. נגמרו הבקרים לאחר יום שידור שבהם אתה כוסס ציפורניים בציפייה לטבלת הרייטינג שתקבע את מצב הרוח בשעות הקרובות. אף אחד לא מתכנן את השקת עונת החורף החדשה.
בחורף הזה אף אחד לא יראה שזה טלעד, וחבל. טלעד במתכונתה הנוכחית הולכת הביתה. נגמרה תקופה בערוץ 2.
אין לי ספק שביצת התקשורת הרוויה לכלוכים, אינטריגות, השמצות והדלפות תסתדר ללא בעיות מיוחדות בלי הזכיין הירושלמי, שאמנם ידע להוריד כפפות כשהיה צריך, אך השתדל במהלך השנים לטהר את המים עם איכות ירושלמית מהולה בהגינות, ואולי גם במעט נאיביות.
הרחק מהביצה התל-אביבית התנהלה כאן תחנת טלוויזיה עם קודים משלה, עם דרך חשיבה מיוחדת, דרך שכנראה הייתה נכונה להתנהלות ולאישיות של טלעד אך לא עמדה במבחן מועצת הרשות השנייה.
ברמה האישית מסתיימת לה שנה וחצי קשה ומתישה, אולי התקופה הקשה ביותר בכל שנותיי בתפקיד - ההדחה של עוזי פלד, הנחיתה של דורית ענבר, ימי טרום המכרז הסוערים, מסמך דה-פריס, הכישלון במכרז, הפיטורים, חילופי ההאשמות, בקיצור, אפילו לשונאים שלי אני לא מאחל שנה כזו.
הכל התחיל באמצע 93' - פגישה מקרית עם איל פלד בבר ירושלמי הולידה ראיון אצל אבא עוזי, מנכ"ל טלעד, שבדיוק בתקופה זו זכתה במכרז.
עם רזומה שכולל תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון, עבודה ככתב ספורט בעיתון "חדשות" ועבודה כרשם במחלקת הספורט של ערוץ 1 התייצבתי במשרדי טלעד. לרגע לא עברה במוחי המחשבה שאבלה את 12 השנים הבאות של חיי במסדרונות הזכיינית הירושלמית. עוזי חיפש עוזר אישי ועל אף השכר הצנוע הסכמתי.
נובמבר 93' סומן כדד-ליין. לוח התוכניות נבנה, חדר השידור ממוקם ומונחים חדשים נכנסים לחיי - פלייליסט, טאלנטים, רייטינג, בטה, לוח שידורים, פרומואים, ברייקים. המדיה וקהל הצופים עדיין לא יודעים איך לעכל את היצור החדש שעתיד לשנות את פני הטלוויזיה בארץ, ואני מתקשה לעכל את מהות התפקיד.
מה בעצם עושה דובר? אין לי שמץ של מושג. דה-פריס וחיימון גולדברג ממחלקת התוכניות מעקמים קצת את האף ולא כל כך משתפים פעולה בהתחלה. הם רוצים מישהו עם ניסיון בתחום. אני קצת נפגע מהיחס שלהם, מבליג וממשיך הלאה (היום אני יכול להגיד שההתנגדות שלהם הייתה לגיטימית לחלוטין). לאט אט אני מתארגן ובונה לי תפקיד בעמל רב.
נדמה לי שלא
כניסת פורטלי האינטרנט לעניינים, שבהם מאוד אוהבים לכתוב על טלוויזיה, מכפילה את העבודה ועוזי מאשר לי להרחיב את המחלקה. רוב הזמן אני נאלץ לתמרן בין עיתונאים שרוצים סקופים, טאלנטים שרוצים יותר חשיפה, במאים ויוצרים שחושבים שהם יכולים לסדר בשיחת טלפון כתבת שער ב"7 ימים". ואם זה לא מספיק, אז בעתות משבר (וכאלו לא חסרו, במיוחד בשנים האחרונות) מצטרפת ביקורת מבית.
ככה עוברות עליי שנים מעניינות, חלקן יותר, חלקן פחות. היחסים עם עוזי קרובים, עשרות שיחות טלפון, פגישות וישיבות גרמו לי להבין כי מדובר באדם בעל שיעור קומה, ידע נרחב, יכולת התבטאות מרשימה ושליפות מהמותן (שגרמו לי ללא מעט עבודה), הרבה חזון ומעל לכל, קור הרוח המפורסם שבלט בייחוד בעתות משבר. תוסיפו לזה את ההרגשה התמידית שיש לך גיבוי אפילו אם תטעה פה ושם. אין לי ספק שעוד הרבה שנים, לא משנה באיזה תפקיד אהיה, אקח אתי את מה שלמדתי מעוזי לאורך השנים.
המכרז שבפתח הופך לשיחת היום בשוק התקשורת. אלפי אינצ'ים מוקדשים לנושא. עובדי החברה שעמלו על המכרז הקודם מכינים אותי לתקופה לחוצה במיוחד.
עוזי משדר כהרגלו ביטחון בניצחון של טלעד גם במכרז הנוכחי. לוח הקיץ של 2004 עולה לאוויר - "דייט לסטרייט", "רצים לדירה", "החיים זה לא הכל" ו"שומר מסך" מככבות בטבלאות הרייטינג, וזאת לאחר עונת חורף איומה במיוחד. המבקרים מפסיקים לחבוט בנו, סוף סוף קצת חיוכים במסדרונות, ואני, לשמחתי, עובר ממגננה להתקפה ומעביר את המדיה לצדנו.
אבל כנראה רק למראית עין הכל בסדר. הדירקטוריון מקבל החלטה לרענן את השורות בעמדת המנכ"ל.
רב סרן שמועתי עושה את שלו והסלולרי מתחיל לעבוד שעות נוספות. עוזי מסביר לי שמדובר רק בפרויקטור שיוביל את ההכנות למכרז, דוחה על הסף את השמועות על החלפתו וטס לחופשת הקיץ באירלנד. הפעם, בניגוד לאינספור פעמים בעבר, דברי ההרגעה של עוזי לא עושים את שלהם. משהו מריח לי לא טוב.
ואכן, כמה ימים לאחר נסיעתו של עוזי, עשר בלילה בערך, הסלולרי מצלצל. השם קורן-דינר מתנוסס על הצג (הכוונה, למי שלא לגמרי בעניינים, היא לרוני קורן-דינר, הסקופרית של "דה-מרקר"), ורגע לפני שאני עונה אני חש שזאת הולכת להיות שיחה משמעותית. ואכן, דינר, בקול קצת מתנצל, מספרת לי שעוזי הולך הביתה.
אני מופתע וישר אומר לה שלא נראה לי, אבל היא בשלה - "יש לי אישור מאחד מבעלי המניות שלכם", היא אומרת בהחלטיות. הקול שלה משדר ביטחון, ואני מרגיש שתקופה חדשה בפתח. אני נכנס למיטה מוקדם מהרגיל, צריך לאגור הרבה כוחות. הכותרת שתתנוסס מחר ב"הארץ" הולכת לזעזע את הזכיינית הירושלמית בפרט ואת שוק התקשורת בכלל.
למחרת מעיר אותי סמנכ"ל השיווק אילן טוביהו בשש בבוקר ומספר לי שדורית ענבר מונתה למנכ"לית החדשה. "דורית מי?", אני שואל, ואז אני נזכר שמדובר ביו"ר מועצת הכבלים והלוויין לשעבר. "איך היא?", אני שואל את טוביהו, והוא עונה "אין לי מושג". גם לי אין.
עוזי שולח אי-מייל לכולם עם עדכונים על המצב. כתבי התקשורת כותבים על זעזועים שהגברת ענבר מתכננת. לי נותר רק לצפות לנחיתתה של המנכ"לית בירושלים.
עוזי פלד חוזר לחפיפה ופניו לא כתמול שלשום. כלפי חוץ הוא משדר עסקים כרגיל, מפרגן לענבר ומספר לכולנו על יכולותיה של המנכ"לית החדשה ועל האמון שהוא נותן בה.
למרות שאני רוצה להאמין, אני לא קונה את זה. עוזי בוער מבפנים. אני מכיר אותו לא מהיום וברור לי שבזמן המתאים ישתחררו חרצובות לשונו.
אני מגיע לפגישת היכרות עם דורית. היא מדברת על תגבור המחלקה במשרד יחסי ציבור חיצוני לתקופת המכרז. אני מציע מספר רעיונות שנדחים על הסף בצורה לא נעימה. אני זז הצדה ומקבל החלטה להמשיך לעשות את עבודתי כרגיל.
דורית מבינה לאט, אך בסוף מפנימה שמחלקת היח"צ מתפקדת כמו שצריך. היא מנסה להשתלט על העניינים, בהחלט משימה בלתי אפשרית - גם לנהל חברה מורכבת כמו טלעד וגם לכתוב את ספר המכרז. למרות הכל היא בטוחה בנצחוננו במכרז.
אנחנו משיקים חורף מוצלח - קשת, רשת וכאן משקיפות בדאגה. ואז מגיע הטלפון של ענת באלינט.
באלינט, כתבת התקשורת החרוצה של "הארץ", תמיד נשמעת נחמדה ומנומסת, וגם באותו בוקר היא נשמעה כך. "שמעתי שדה-פריס לכלך קצת על הדתיים ועל שקלאר", היא אומרת לי בנונשלנטיות. אני עונה לה, "מה שמעת בדיוק, וממי?". היא אומרת לי, "תכין תגובה, אני מכינה כתבה על ההשקעה של הזכיינים בנושא דת ויהדות לקראת המכרז". אני עונה לה, "אני מסיים ישיבה וכבר חוזר אלייך".
לא דמיינתי אפילו לשנייה ששיחת הטלפון הזאת היא האות הראשון המבשר על תחילת המפולת. הישיבה מסתיימת, אני מתקשר לבאלינט ומברר באריכות מה היא בדיוק שמעה וממי.
"יש ברשותי מסמך פנימי שדה-פריס שלח באי-מייל שבו הוא יורד על הדתיים ועל שקלאר". "אין מצב", אני אומר לה. "עזוב", היא עונה לי, "המסמך אצלי. תכין תגובה".
אני מיד מעדכן את דורית, שכמעט נופלת מהכיסא. איפה קור הרוח של עוזי פלד, חולפת מחשבה בראשי. השאר כבר ייכנס לספרי ההיסטוריה. המסמך התנוסס בתור כותרת ראשית בעיתון "הארץ". טלעד שוב בכותרות. הסלולרי לא מפסיק לטרטר וכולם רוצים לחגוג על התחת שלנו.
הביטחון מתערער - אני משדר החוצה אופטימיות לאורך כל הדרך, אך בתוך תוכי אני מרגיש שהפור נפל. ההדלפות ל"גלובס" על ההשקעה בביד ובתוכן רק מחזקות את הרגשתי. נוסף לכל הצרות גם הצעת המכרז שלנו (שלא ראיתי עמוד ממנה) לא מבריקה בלשון המעטה.
לאירוע "החגיגי", שבו נתבשר על הזוכות במכרז, אני מגיע, כמה סמלי, לבוש בשחור.
רבע שעה לפני שיחת הטלפון של שקלאר לענבר אני מקבל ב- sms דיווח שהפסדנו. אני שומר אותו לעצמי. בשביל מה להרוס את המסיבה, אני חושב לעצמי, תן להם עוד רבע שעה של אופוריה. ששקלאר יקלקל את המסיבה.
מיד כל העיתונאים רוצים תגובה. כבר אין לי כוח. תקבלו עוד מעט באי-מייל, אני עונה באי-חשק, ומתלווה לחברי הדירקטוריון ולדורית ענבר לישיבה שבה תנוסח התגובה הרשמית.
אני לוקח את התגובה, יורד לחדר, משחרר אותה באי-מייל לתפוצת נאט"ו וחותך הביתה.
לוזרים, ירושלמים, נאיבים, רואים שזה טלעד - הכל חוזר אלינו כבומרנג. העטים נשלפים וכולם חוגגים. עוזי ודורית פוצחים במלחמה תחת כל עץ רענן, ואני כבר די אדיש. לך תאסוף עכשיו כוחות.
וכאילו שהשנה האחרונה לא הייתה מספיק מעניינת, בשביל הפינאלה אני צריך לדברר את ההתפטרות של דורית, את המינוי של טוביהו ואת סבב הפיטורים הראשון שנעשה בטלעד. קשים הם חייו של דובר.
באורח פלא, למרות שאנחנו חיים על זמן שאול, חדוות היצירה שבה למסדרונות והכל עובד כמכונה משומנת.
טלעד מככבת בטבלאות הרייטינג השבועיות, מסיימת שני רבעונים עם מאזנים מצוינים ופתאום הכל נראה פשוט. איפה היינו, אני שואל את עצמי, איפה טעינו, מי היה צריך את המכרז המזופת הזה. אבל התשובות כבר לא מעניינות אפילו אותי. אני מתנחם בעובדה שאנחנו מסיימים 12 שנה של יצירה טלוויזיונית בראש מורם.
"ההספד" של מוני ברוש מופיע בגרסתו המלאה בלעדית ל"רייטינג" בגיליון 332.
נא להמתין לטעינת התגובות
