ללכת שבי אחריהם
בתוך כל הבלגן של מלחמת יום כיפור, נשלח אייבי לוי לפקד על 11 חיילים במשימת סיור של טירונים. בסוף אותו לילה היו בידיהם יותר מ-500 שבויים מצרים
מנחם שמע את חבריו קוראים בשמו מרחוק, אבל לא היה לו כוח לצעוק, מה עוד שהסורים שרצו בסביבה וניסו לאתר את הנעדר הישראלי. הוא זחל לתוך סבך שיחי הפטל הקוצניים והשתחל בין הסרפדים. בחושים חדים של חקלאי מלידה איתר מחילות זעירות שחזירי בר חפרו ונעלם בהן, קיווה שהלילה יקשה על הסורים את החיפוש, ושלמחרת בבוקר כבר יגיע למקום מבטחים.
אחרי שהתעורר מעלפונו, השחר כבר האיר, מה שרק סיבך את מצבו. רעש קל של צעדים, מטרים ספורים ממנו, האיץ את פעימות לבו. הוא זיהה נעל שחורה כבדה, לא דומה לאדומות של חבריו הצנחנים, מגששת בצמחייה. הסורים בעקבותיו. אבל הם לא ראו אותו בג'ונגל של הצפון הפראי. מנחם שכב בדממה עד שהריח שהשטח פנוי, זחל כמה מטרים קדימה והתרומם בשארית כוחותיו, מנסה לאתר את מיקומו ביחס לשטח ידידותי. הוא הבין שאם ימשיך לזחול באיטיות לא יגיע חי הביתה.
החייל בן ה-19 היה חייב לפעול במהירות ולקחת סיכון. לעבור שטח חשוף ואז לגלגל את עצמו במדרון תלול בתקווה שהמקלעים הסורים לא יחוררו אותו עד שייפול בידי חבריו.
הוא המשיך לזחול מאות מטרים בעזרת ידו השמאלית, נאנק מכאבים. כל פעם שהרגיש שהכרתו עומדת לעזוב אותו אחז בענפים הקוצניים של הפטל ונתן להם לחפור בבשרו. הכאב סייע לו לשמור על ערנות. כפי שחשש, הסורים אכן זיהו אותו כשיצא ממחבואו. מנחם מיהר למצוא סלע גדול שישמש כמסתור, אבל מקלעי הגוריאנוב החלו לחצוב בסלע ונתזים עפו עליו. הוא דירדר את עצמו במורד, אולי למרחק של 200 מטר.
הכוחות הישראלים ששמעו את הרעש הקרב מיהרו למקום ומצאו למטה את הלוחם הפצוע. תשוש, מדמם, אבל חזק כמו תמיד.
אל תקראו לו מנחם היום. אף אחד לא יענה לכם. מכיתה ג' הוא הפך לאייבי, אחרי שמישהו דאג לשבש את שם המשפחה שלו, ומתקופת הצבא אף אחד כבר לא קרא לו בשמו המקורי. הבחור הענק, בן ה-60, שישב מולי עם טי-שירט אופנתית וכובע בייסבול תואם, לא הפסיק לחייך. "זה סיפור מ-64', אתה יודע כמה דברים עברתי מאז".
יש לו שישה ילדים מאשתו הראשונה, שניים מהשנייה, הקטנה בת שלוש. עד לפני שבע שנים התגורר בקיבוץ הדתי שדה אליהו, היום הוא חי במרכז הארץ, מסורתי בלבד. הוא שר בחבורת הזמר "הטיש הגדול" ונחשב לאגדה בצנחנים. שמח, טוב לב ואמיץ. גם את הסיפור הסהרורי שקרה ממש בימים אלה, לפני 32 שנה, הוא בקושי זכר. בין היריות, הפציעות, קרבות הפנים מול פנים בעזרת סכיני מטבח, מה זו לכידת יותר מ-500 שבויים מצרים עם כוח זעיר של 11 חיילים, כולל מייקל גרינברג המורעל.
גדוד 66 של חטיבה 55 נלקח לכל משימה מיד עם תחילת מלחמת יום כיפור. הרי באותם ימים אף אחד לא ידע
הטיסו את הפלוגה לשדה התעופה בפאיד, כולם נדחסו למסוק סופר-פרלון, ואודרוב למקום הכינוס בפרברי סואץ. ממש באמצע הדרך החלו טילי סטרלה להקיף את המסוקים ולאיים על שלומם. כל מסוק נעלם למקום מסתור אחר. הטייס הודיע לאייבי שהוא חייב לנחות במקום, אין לו ברירה אחרת. כלי הטיס הענק ביצע סיבוב מהיר ובהזדמנות הראשונה הוריד את החיילים ונעלם בחשיכה. השאיר אותם באמצע השום מקום כשמסביב רק הרים וחול.
היו שם שני קצינים. אייבי, מפקד מחלקת מקלעים כבדים, וחברו עידו בן-ארי, מפקד מחלקת מרגמות, עם 18 מחייליהם. היה ברור שתוך כמה שעות, כשהמצב קצת יירגע, הם יחברו לפלוגה ויעשו איתה את ההכנות האחרונות לקראת הפריצה לסואץ. אקשן כמו שכולם אוהבים.
הם אפילו לא היו כוח הומוגני, סתם חצאי כוחות מהפלוגה. בלי ציוד מתאים, בסך הכל עם מכשיר קשר אחד, המפות לא אמרו להם כלום, השטח היה לגמרי לא מוכר. אייבי ביקש מכולם להירגע, הסתכל על הסביבה וחיפש את נקודת השליטה הכי בולטת באזור. הוא זיהה ממול גבעה שבמבט שני נראתה קצת מוזרה. חרוט ובמרכזו פתח לא טבעי.
אייבי פיזר את הכוח במגמת סריקה, שלא יפתיעו אותם ככה על הדקה הראשונה. כשהגיעו לפתח נגלה בפניהם בסיס טילים מצרי נטוש. לפי כל הסימנים האויב עזב באופן בהול, האוכל בצלחות עוד היה חם. בכניסה עמד אמבולנס מוכן לפעולה ולצדו כמה ג' ריקנים של דלק ומים. אייבי הורה לא לשתות, אולי המים מורעלים, אבל לנוכח מצב הלכלוך והסירחון המליץ לכולם על מקלחת וכמה שעות שינה,כי הימים הבאים עומדים להיות מפרכים.
בלילה נוצר קשר עם הפלוגה. המ"פ שאל את אייבי היכן הוא נמצא,אבל המ"מ לא יכול היה לזהות את המיקום.אמר שזה בסיס טילים באמצע שום מקום,אבל בבוקר ינסו לשפר עמדות ויגיעו לסואץ, שיחכו להם. למחרת, עם אור ראשון, זיהה בן-ארי, מ"מ המרגמות, ענן אבק מתקרב במהירות. רק כשכולם כבר היו מחופרים בעמדה התברר שמדובר בענן ידידותי.
מצריח הטנק המוביל צץ שועל הקרבות הוותיק, אהרון פלד, שכולם הכירו כפדל'ה, מפקד חטיבה 11, בעל הבית של הגזרה. אייבי יצא אליו בידיים פתוחות, הנה סוף סוף הקודקוד שיחבר אותם לפלוגה. סואץ, אנחנו מגיעים. פדל'ה שמע את הסיפור, שתה קפה שחור מהערכה המדוגמת של הצנחנים, עשה חישוב של שנייה ובסוף הודיע לאייבי "סופחתם".
אייבי ניסה להבין את רוע הגזרה, הרי יש לו משימה, אבל פדל'ה, בעל הבית של גזרת שום מקום, היה צריך חיילים רגליים לצדו. "סיפחתי את כל מי שעבר בגזרה, כי מי שהיה מסתכל ימינה ושמאלה לא ידע איפה הוא נמצא", מסביר היום פלד. "אף אחד לא ידע לאיזו יחידה הוא שייך והיכן היא נמצאת, אז הייתי אומר 'עכשיו היחידה שלך פה'. ככה אספתי כל מיני כוחות".
לאייבי ולעידו זו היתה מכה. החבר'ה שלהם מתעסקים באש חיה בסואץ ואילו אותם שמו לשמור על חבורת טנקים מיושנים. בתוך תוכם החלה להתגבש מזימה לאסוף כמה רכבי שלל ולברוח, הרי בבלגן הזה מי יתחיל להתעסק עם משפטים צבאיים.
פדל'ה קרא לאייבי לתדריך ראשון כדי להסביר לו מי נגד מי ולתת מסלול משימות לימים הקרובים. המח"ט הצביע על נקודה במפה, מרחק 30 קילומטר מהם. הוא סיפר שכוח שריון ראה שם הרבה חיילים מצרים, אבל בגלל מחסור בזמן לא התעסק איתם ביסודיות. פדל'ה ביקש מאייבי שיקח 11 מאנשיו ויעשה שם סריקה.
אייבי נשך שפתיים. אלה משימות של טירונים שהרגע יצאו מהבקו"ם, לא של פייטרים כמוהם, מה עוד שמכשיר הקשר פלט ידיעות קשות על הנעשה בסואץ. הכוח הישראלי שנכנס לעיר ספג מכות אש כואבות,יש נפגעים,הרוגים. הוא לא צריך להיות כאן. אייבי נכנס לג'יפ הסיור שנתן לו המח"ט. בן-ארי נהג באמבולנס המצרי ויואב קמיר ניסה את מזלו על משאית קלה שנמצאה בסביבה. אייבי ועידו הורו לחיילים לאסוף כמה שיותר כלי רכב. לפחות יהיה שלל להתפאר בו.
לא היה קשה לזהות את המתחם המצרי שעליו דיווחו השריונרים. הוא היה עמוס במחפורות, שוחות, בונקרים קטנים ועשרות כלי רכב נטושים. המקום נראה כמו עמק רפאים. החבר' ה הניעו רכבים מחיבור חוטים בעזרת נייר כסף של חפיסת סיגריה עם מדיד שמן. חיילים מיומנים. תוך שעה עמדו בשורה מספר נאה של כלי רכב. רק שאז, מתוך כל השקט, הגיע אחד החיילים בריצה. הוא נכנס להציץ באחד הבונקרים ולהפתעתו ראה שם עשרה מצרים חמושים.
צרור קצר הספיק. תוך דקות החלו לצאת מכל חור חיילים מצרים, ללא קרב. התחננו לקצת מים, לחם. לאט לאט התקבצו כמאה שבויים במתחם. אייבי ביקש מחייליו לשים לב, אולי יש עוד, ואז שמע: "אייבי, עשיתי טיהור כמו שצריך, אני נכנס". הוא זיהה היטב את המבטא הקנדי ושיחרר צרור יריות מעל ראשו של החייל שעמד להשתלט על הבונקר הקטן מימין.
זה היה מייקל גרינברג. בחור מצוין, אבל עושה צרות עם דיפלומה. הוא ואייבי כמעט אחים. מייקל נולד בקנדה, עשה צבא בישראל כשהמשפחה של אייבי בשדה אליהו דאגה לאמץ אותו, והפך לציוני שרוף, חייל מורעל. כשפרצה המלחמה גרינברג נחת בארץ, אפילו שסגרו את השמים להמראות ולנחיתות. הוא הגיע לבסיס בכפר סירקין ושאל איפה אייבי. אמרו לו שירד לסיני. הגיע לרפידים ושאל איפה אייבי, אמרו לו שהוא נמצא בבלוזה.
"שתיים בלילה, אני מנסה לאסוף כמה שעות שינה", אייבי נזכר. "פתאום אני שומע את הקול שלו מתנגן מעלי, 'אייבי, מה אתה ישן? בוא נלך להילחם'. תפסתי את הראש בידיים, כי הבנתי שחוץ מלהילחם אני אצטרך לשמור עליו. הוא היה צמא קרב שחבל לך על הזמן. מה שעברתי איתו במלחמה היה תופת. הוא רק חיפש להרוג". למייקל לא היה ציוד, אז אייבי נתן לו קלצ'ניקוב חלוד שתפסו ערב קודם במוצב בודפשט. בבוקר התת-מקלע כבר היה מצוחצח כאילו הרגע יצא מהחנות. גרינברג עמד עם בנדנה על הראש, מוכן ומזומן למשימה הקרובה.
באותו לילה היתה המחלקה של אייבי אמורה לצאת לפעולה אגרסיבית.מגיעים קרוב לכוח מצרי,נותנים מכת אש אימתנית ולפקודת המ"מ נוצרים נשקים ובורחים. המטרה היא לזרוע אימה ופחד בצד השני. אייבי אמר למייקל שאין סיכוי שהוא יוצא למשימה הזו כי הוא עלול לחרבש את המבצע. מייקל התחיל לבכות, אמר שהוא לא עשה דרך כל כך ארוכה מקנדה כדי להישאר בבסיס.
במסדר היציאה, כשכולם מדוגמים ומשופצרים, מייקל עמד כפוף. משקל הנשק שנשא על צווארו היה עצום. "הלו, זו רק מכת אש", נבח עליו אייבי. המחלקה הגיעה למקום המיועד, נתנה מכה רועשת, אייבי צעק לנצור והחיילים התחילו לרוץ בחזרה לבסיס. תוך שניות, אחרי התפקדות ראשונית, גילו שחייל אחד חסר. ברקע מאחור אייבי שמע קרב יריות עצבני. הוא חזר וראה שמייקל לא עוזב את המאג ושהמצרים מתקדמים במהירות. הוא משך את גרינברג מהצוואר ולקח אותו איתו.
לכן, כשמייקל רצה להשתלט לבדו על הבונקר, אייבי ידע שמדובר בעוד ניסיון התאבדות, שבסוף יצליח. הוא לקח את הרובה וירה למייקל סנטימטר מעל האוזן כדי לעצור לו את הטראנס." טיהרת את הבונקר? ", צעק עליו תוך כדי ריצה," בוא תעמוד בצד ותסתכל". אייבי לקח רימון רסס וזרק פנימה, ומיד אחריו רימון עשן. השניים עמדו בחוץ וחיכו. לא עברו חמש שניות ומהבונקר יצאו שלושה חיילים סודנים בגודל של מקרר אמקור אופנתי. "אתה רואה את אלה? ", שאל אייבי את גרינברג. "כמו שהם נראים, הם לא היו יורים בך, הם היו בולעים אותך. שלושה ימים הם כבר לא אכלו".
הכוח הקטן החל לקלוט את גודל המתחם. רשתות הסוואה ותחמושת, לא סתם עוד התחפרות, זה היה הרבה מעבר. מישהו צעק שכדאי שיבואו לראות תגלית חדשה. ממול, כמעט בהיחבא, עמדה גבעה שנראתה מיד כמלאכותית. חמישה מטרים גובהה, במרכזה דלת פלדה ומעליה ארובות אוורור. בונקר כמוהו הם אף פעם לא ראו, מה עוד שלידו עמדה לימוזינה כחולה מתוצרת רוסיה.
הידית שעל הדלת הסתובבה על ריק. אייבי ועידו דפקו, ביקשו מדניס כדורי, חייל דובר ערבית, שיצעק פנימה וישאל אם יש מישהו בבית. אף אחד לא ענה. אייבי הורה לכולם להתרחק כמה מאות מטרים ולהתחבא. עברה חצי שעה והמשקפת קלטה חייל מצרי מגיע לבונקר. הוא צעק משהו פנימה. הדלת נפתחה והוא נעלם. אייבי אמר לעידו שיש אנשים וכדאי להוציא אותם החוצה.
הם השליכו דרך הארובות רימוני רסס ונר עשן וחיכו בחוץ עם רובים שלופים. הדלת נפתחה מהר מאוד ומתוכה החלו להישפך חיילים בכמויות. אייבי הבין שיש פה עסק עם המונים, פקד על כולם להיכנס פנימה ולצאת עשרה-עשרה. הם אכן יצאו עשרה-עשרה ונשכבו מיד על הרצפה. למעלה מ-500. בסיום יצא גבר לבוש במדים מהודרים, דובר אנגלית. לפי הדרגות שעל כתפיו והמשרת האישי שנשא את מזוודתו היה ברור שמדובר בגנרל בכיר. הוא ביקש לדבר עם הדרגה הכי גבוהה בכוח הישראלי.
אייבי, סגן בן 28, הציג את עצמו. המצרי אמר שהוא סגן מפקד הארמיה השלישית ושהוא רוצה להיכנע. כשאחד מהמצרים ניסה לברוח צרור ישראלי קטע את ריצתו. הגנרל המצרי שאל את המפקד הישראלי למה נוהגים בהם ככה, ואייבי הסביר לו שיותר אף אחד לא זז ומעכשיו יהיה סדר.
"לא היו לי זמן להתעסק איתו", נזכר אייבי, "היו מאות שבויים. לא היה מתי לפחד, היה צריך לדאוג שכולם ישכבו על הרצפה ואם מישהו זז טיפה ישר צרור באוויר, בלי חוכמות, שיראו שיש בעל בית. יותר מאוחר הקצין אמר לי שאם הוא היה יודע שאנחנו כוח כל כך קטן הוא לא היה נכנע בכזו קלות".
אייבי ועידו בן-ארי נכנסו לבונקר כדי לראות מה הסתתר במעמקי האדמה. "בור של נאט"ו כמו סרט של ג'יימס בונד", עידו מספר. "מדרגות הובילו לאולם ענק עם חדרים ומבוכים ופינות עבודה, הכל מואר על ידי גנרטורים. על הקירות היו מפות אסטרטגיות של ישראל. הם גרסו, השמידו, לא מצאנו שום דבר. הכל היה שרוף על הרצפה, סלילי הקלטה באורך קילומטרים. נעלנו את המקום והודענו למודיעין".
אייבי התקשר לפדל'ה לספר לו על הדגים השמנים שעלו ברשת, רצה לדעת מה לעשות איתם. המח"ט אמר לו שאת הקצין הבכיר יביאו אליו מיד למפקדה ואילו את היתר יסגרו בגדר תיל ולמחרת בבוקר יובילו אותם לנמל עדביה, ליד סואץ, שם כבר ידאגו להם.
אייבי סיים את השיחה, הסתכל על ערימת השבויים הענקית ששכבה על האדמה תחת אחריותו והחליט שהוא פועל אחרת. "אמרתי לחיילים,'חבר'ה, קיבלתי הוראה לשמור עליהם עד הבוקר, ואני נותן הוראה שאנחנו נוסעים עד עדביה עוד הלילה'", הוא מחייך. "רק עם הרוק שלהם הם היו יכולים להטביע אותנו, מי יישאר איתם לילה שלם?".
אייבי ביקש מכל המומחים לסחיבת רכבים שהיו לצדו להתרכז מעכשיו רק במשאיות תובלה, כי יצטרכו להעמיס עליהן שבויים והרבה. תוך זמן קצר חנו לידו 15 משאיות להעברת תחמושת. הוא מילא משאית ושלח אותה מאה מטר קדימה, כדי שלא ייווצר בלגן. כיוון שלא היו לו מספיק חיילים נהגים, בחלק מהמשאיות נהגו שבויים, שאותם הזהיר אייבי מכל תזוזה ימינה או שמאלה.
הלילה ירד ועל כביש קהיר-סואץ נסעה לה שיירה מוזרה ובראשה אמבולנס מצרי עם צ' קלאקה כחולה, שבו נהג סגן בן ארי. מאחוריו 15 משאיות תובלה עמוסות בשבויים ומסביב כל הזמן פיטרל ג'יפ הסיור של אייבי.
"זה היה מחזה סופר סהרורי", הוא צוחק, "כשניסינו להתקדם יותר מהר התחילו הבעיות במשאיות כי המצרים גרמו לתקלות בחלק מהן. שמו סוכר בדלק, השאירו אורות דלוקים. אז כל כמה זמן נתקענו והיינו צריכים לעצור, להוריד את השבויים ולצופף אותם במשאיות שנותרו. סיימנו עם שמונה משאיות ובגלל הצפיפות שבויים עמדו בקומות, בקושי נשמו. אחד הרכבים התהפך אחרי שעלה על מכתש שיצרה פצצת 160 מילימטר.אף אחד לא נשרט בגלל שהם היו כל כך דחוסים.אז הורדנו אותם והכנסנו לסרדין הבא".
איך השתלטת על השיירה?
"בקושי. חלק מהנהגים שלי בחיים לא נהגו על משאיות, בקושי על מכוניות פרטיות. השיירה נסעה לאט, אבל משאית אחת כל הזמן השתרכה עוד יותר מאחור. נסעתי אליה ואני רואה בפנים את מייקל מזיע וצועק'אני לוחץ על הגז והיא לא זזה'. נו , בטח. משאית עם הנעה קדמית והוא נוסע על לואו".
יותר מ-500 שבויים והם לא ניסו לעשות כלום?
"הם ידעו מה קורה במלחמה. הצבא המצרי בורח והצבא הישראלי כובש. תחשוב עלינו. אתה נמצא עם כוח קטן, יש לך לשמור על 500 חיילים שבויים, ביניהם 36 קצינים. נניח והם בורחים, כל אחד לכיוון אחר, מה אתה עושה? עם מי אתה מדבר? תהרוג חמישה, בסדר, אבל עוד 400 יעופו. הם לא האמינו שאנחנו כל כך מעט ובאותו זמן הם סבלו מחוסר ודאות. מה קורה, מי נגד מי, איפה צה"ל, איפה הם נמצאים? זה חוסר האונים של המלחמה".
הסיפורים מאותו ערב כמעט לא עלו מעולם בשיחות בין אייבי לבן-ארי. "החבר'ה בסואץ נלחמים ואנחנו מקבלים עבודה של משטרה צבאית", מנתח עידו היום, "הרי מי מוביל שבויים? זו עבודה לוגיסטית. זה היה לילה אידיוטי לחלוטין, תלוש מהמציאות. בלי אבטחה, בלי אנשים. אמרו לי'תיסע לפה', אז נסעתי. זה סיפור שאם יקרה לך עוד פעם בחיים אתה לא תעשה אותו. ערטילאי לגמרי, לא שייך למלחמה".
בשולי הדרך נראו לעתים חיילים מצרים בודדים, לא מוצאים את מקומם, אבל השיירה המשיכה, גם ככה המחלקה הראשונה היתה מלאה. "אנחנו מגיעים לא רחוק מסואץ ואני רואה שהשמים מוארים מארטילריה", מספר בן-ארי. "אמרתי,'אייבי, אנחנו נוסעים לתוך מטווח, משהו רע קורה שם'. הגענו למחסום של הצבא ואמרו לנו שאי אפשר להמשיך. אמרתי לו, 'יורים פה מכל הכיוונים, הכל מתפוצץ'. היתה התלבטות אם לחזור, הרי יש לנו מטען כבד. ביקשתי מאייבי שיתקשר לפדל'ה'".
המח "ט היה המום מההחלטה של הקצין להעביר את השבויים עוד באותו לילה, אבל מהר מאוד התעשת וביקש מאייבי שימשיך, יפלס דרך לעדביה. השיירה המוזרה עצרה לבחון את המצב. אייבי הביט במפות ולקח ימינה לשבילי עפר לא מוכרים. לפנות בוקר הגיע לנמל בעדביה.
החייל בשער עמד בפה פעור כשהבין את גודל המשלוח, אבל במקום היו האנגרים גדולים שהיו מוכנים לקליטת שבויים. "זו היתה תפיסת השבויים הגדולה ביותר במלחמת יום כיפור", אייבי משוכנע. "אני לא חושב שהיו תפיסות דומות במלחמות אחרות, אבל לא התעניינתי, לא שאלתי, לא תיחקרו אותי. זו מלחמה, ממשיכים הלאה. באותו ערב חזרנו לבסיס וחיכינו למשימה הבאה".
האירוע הזה השפיע על החיילים?
"אני לא יודע אם דווקא הפעולה הזו, אבל אחרי שחברנו לפלוגה, לילה אחד אני ומייקל היינו בתורנות שמירה ופתאום הבן אדם התחיל לשיר לי: 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה'. אמרתי לו,'מייקל, מה קרה, דווקא אתה?', והוא בכה, 'לא רוצה דם, לא רוצה לירות. כשזה ייגמר תבטיח לי שאני נוסע הביתה'. אני זוכר שחייכתי ואמרתי 'הצליח לי'".
מייקל חי היום בפלורידה, מנהל סניף גדול של חברת הבנייה הנמצאת בבעלות משפחתית. הוא עדיין מגיע כל שנה לארץ. עידו בן-ארי הוא מהנדס מכונות, שבגיל 58 וחצי לא עוסק במקצוע אלא נוהג לעתים במונית.
ואייבי מחייך, מבסוט. חקלאי למעלה מ-40 שנה , מתמסר במיוחד לייצוא תבלינים טריים. ביום הולדתו ה-60, בחודש מאי,היו אלף מוזמנים.בכל צומת בחיים הוא השאיר חברים.גם בגילו הוא ממשיך להתנדב למילואים כשצריך. במפקדת החטיבה השאיר הוראה ברורה: "תקראו לי רק כשיש מלחמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
