מלאכית בשמי ברלין
אנגלה מרקל, שצפויה להתמנות לקנצלרית הראשונה של גרמניה, נולדה במערב המדינה, אך גדלה במזרח הקומוניסטי. סיפורה יכול להיות בסיס לסרט טלוויזיה
"באחד הערבים," הוא מספר, "הופיעה אצלי צעירה, פיזיקאית, שביקשה להשתתף בדיונים והחלה להגיע בקביעות. רוב הזמן היא צפתה מהצד ולא התערבה. בהמשך, רבים מהחברים הוותיקים, אלה מתקופת המאבק המחתרתי בדיקטטורה, לא הסתגלו לפעילות במערכת פוליטית פתוחה ונשרו בזה אחר זה. היא נשארה, אספה את הסמכויות שהאחרים הותירו בשטח וצברה כוח."
הצעירה שצפתה מהצד, אנגלה מרקל שמה, מונתה לדוברת התנועה, שכעבור כמה חודשים הקימה את האגף המזרחי של המפלגה השמרנית, ה.CDU- שנה אחת בלבד אחרי שנכנסה בהססנות לפגישה הראשונה בדירתו של נוברט, היא כבר היתה חברה בבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, וחביבתו של הקנצלר רב העוצמה הלמוט קוהל.
אם לא יהיו הפתעות במהלך סיבוב הדיונים הסופי להקמת ממשלה חדשה בגרמניה, שנפתח ביום שני ואמור להסתיים באמצע נובמבר, תהיה אנגלה מרקל, בת ,51 האישה הראשונה שתכהן כקנצלר של גרמניה, המדינה החזקה ביותר באירופה. היא תיאלץ לעזוב את דירתה הצנועה שבמרכז ברלין, מול מוזיאון פרגמון, ולעבור ללשכת הקנצלר, כממשיכת דרכם של מדינאים רבי זכויות ומוניטין כמו קונרד אדנאואר, וילי ברנדט, הלמוט שמידט, הלמוט קוהל ואחרים, שעיצבו את דמותה של גרמניה החדשה באירופה המתאחדת.
"מי את, אנגלה מרקל,"? שואלים את עצמם לא מעט גרמנים, גם כאלה שהצביעו עבורה בבחירות האחרונות, שבהן ניצחה ברוב דחוק שאילץ אותה להקים קואליציה גדולה עם יריביה הסוציאליסטים. "מרקל היא זרה בארצה," נאמר בכתבת פרופיל על אודותיה, שהתפרסמה לפני כחצי שנה בעיתון "דר שפיגל," "אישה, פרוטסטנטית, מהמזרח הקומוניסטי לשעבר, נשואה פעם שנייה, בלי ילדים, שבילדותה השקיפו עליה מקירות כיתתה מרקס, אנגלס, לנין ואולבריכט (המנהיג לשעבר של גרמניה המזרחית, ג"ש,( והעומדת בראש מפלגה שמרנית, שראשיה כולם גברים, נשואים פעם ראשונה, בעלי משפחות, שילדותם עברה במדינה דמוקרטית,
"מצפים לה חיים קשים," אומר ד"ר שלמה שפירא מההמגמה לתקשורת במחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן, שלימד באוניברסיטאות בקלן ובברלין. "לא רק שהיא אישה, פרוטסטנטית ומהמזרח. העמדה שלה בנושאים רבים, בעיקר במדיניות חוץ, לא ברורה. ובמפלגה שלה אורבים לה בפינה, שכן בסופו של דבר היא הרי הפסידה בבחירות. המצב הכלכלי והחברתי בגרמניה לפני כמה חודשים הבטיח לה למעשה את הניצחון, אבל עד יום הבחירות היא הצליחה לאבד את היתרון ובקושי רב לנצח. ועכשיו היא נאלצת לחלק את עוגת השלטון עם סוציאליסטים, שמקבלים פרוסות עבות ושמנות."
סיפור חייה ועלייתה לצמרת של אנגלה מרקל יכול לספק חומר לכמה סדרות טלוויזיה. אנגלה דורותיאה קסנר נולדה בכלל במערב, בהמבורג, ב,1954- בתם הראשונה של סטודנט לתיאולוגיה הורסט קסנר ואשתו המורה הרלינד. הורסט היה יליד המזרח, ובסיום הלימודים החליט לחזור הביתה, לברנדנבורג, באמונה שבגרמניה הקומוניסטית אכן נבנית חברה חדשה. אשתו, ילידת המערב, הלכה אחריו בעקבות האהבה.
כך הגיעה אנגלה הצעירה לברנדנבורג, שם מונה האב לתפקיד כהונה בקהילה קטנה, ועם השנים התקדם בהיררכיה הכנסייתית שהיתה נתונה לפיקוח הדוק של המשטר הקומוניסטי. "אל תגידו לי מה זה חופש או חירות," התריסה מרקל לא אחת בשנים האחרונות במהלך דיונים בצמרת ה.CDU- "אני הרי גדלתי בדיקטטורה." אבל כל מכריה מאותה תקופה מדווחים דווקא על מסלול חיים שגרתי לחלוטין בגרמניה הקומוניסטית, שהתגאתה אמנם במערכת חינוך מפותחת במיוחד, אך דאגה במקביל להרביץ בצעירי גרמניה החדשה אידאולוגיה מרקסיסטית-שמרנית.
ב,1973- בגיל ,19 התקבלה הצעירה המוכשרת ללימודי פיזיקה באוניברסיטת לייפציג. בגיל 23 נישאה לאולריך מרקל, שממנו התגרשה כעבור חמש שנים, בלי ילדים, אך שמרה על השם. "זה פשוט לא הלך יותר," הסביר אולריך בראיון שהעניק שנים אחר כך, כשרעייתו לשעבר כבר היתה בעיצומו של המרוץ לצמרת. "היא טיפוס נמרץ, מלא חיים. אני שקט יותר ומופנם. אז נפרדנו."
אנגלה המשיכה את הלימודים והתקבלה לעבודה באקדמיה למדעים בברלין המזרחית. כל בוקר, בשעה שבע ורבע, היא היתה מתייצבת במעבדה, שבה היו מלבדה היו רק מדענית אחת נוספת ו23- מדענים, ושם כנראה למדה לעבוד בחברת גברים, לא כולם מפרגנים. נציין שאת לימודיה לתואר דוקטור היא סיימה בהצטיינות.
"השקענו עצמנו בעבודה והתעלמנו מהאירועים הפוליטיים של הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (שמה הרשמי של גרמניה המזרחית, ג"ש,"( נזכר מיכאל שינדהולם, חבר קרוב, שנטש את המדע ומכהן עתה כמנהל האופרה של ברלין. "אנגלה היתה דוגמה טובה לאזרח ממוצע שמנסה לחיות במעין בועה בתוך המסגרת הקומוניסטית הלוחצת." הוא זוכר את אנגלה מרקל כאישה נמרצת, בעל חוש הומור, עם נטייה לאירוניה, שאוהבת לבשל ומתעלמת מצווי אופנה בכל הקשור לבגדים. "התרכזנו בחיינו אנו," מסכם שינדהולם את התקופה ההיא, "מקסימום דיברנו קצת על המנהיג הסובייטי החדש, מיכאיל גורבצ'וב, ועל הרפורמות שלו."
באוקטובר 1989 הגיע גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית-המועצות, לברלין המזרחית, כדי לחגוג עם מנהיגי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 40 שנה לייסודה של מדינת הפועלים והעמלים הגרמנית. מהבמה המרכזית נראתה המדינה יציבה ומשגשגת. גושי חיילים ופועלים צעדו כרגיל בסך בסדר מופתי, שיירות של טנקים חדישים וציוד צבאי משוכלל נעו באיטיות, אבל אפילו רעש מנועיהם לא הצליח להחריש את קולות המרי שבקעו מהפגנות מחאה ספונטניות של אזרחים שביקשו להשתחרר מהשיטה הפוליטית המדכאת. זה התחיל בהתוועדויות המוניות בכנסיות בלייפציג, גלש לרחובות, וכאשר אורח הכבוד גורבצ'וב רמז שהוא מבין את המפגינים, עברה התסיסה גם לערים אחרות. תוך כחודש קרסה חומת ברלין.
הפיזיקאית אנגלה מרקל לא נטלה חלק פעיל באירועים האלה. "אחת התכונות הבולטות שלה, ולא לטובה, היא חוסר היכולת להחליט, ולגבש החלטה רק ברגע האחרון," מספר חבר ילדות. "בשיעור התעמלות, למשל, היא עמדה דקות ארוכות על המקפצה, היססה אם לקפוץ או לא. רק ממש לקראת סוף השיעור היא החליטה וקפצה למים."
ואולי זה מסביר מדוע רק בסוף דצמבר 1989 היא נקשה על דלת דירתו של ארהרט נוברט, ושאלה בנימוס אם אפשר להצטרף. אך מהרגע שקפצה, דבר לא עצר את מרקל. מתפקיד דוברת הארגון של נוברט, ה,DA- היא דילגה למשרת סגנית דוברת של הממשלה הראשונה והיחידה בגרמניה המזרחית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ושבמהרה נמוגה מבמת ההיסטוריה בתהליך האיחוד של שתי הגרמניות. אגב, ראש הממשלה הנבחר היה אז לותאר דה מזייר, שעובד היום כעורך דין ממשרד צנוע, ששוכן קומה אחת מתחת לדירתה הנוכחית של אנגלה מרקל. "לא נותר בה דבר מהעבר המזרחי," קבע השבוע דה מזייר בראיון טלוויזיוני, ומנימת קולו אפשר היה להבין שמבחינתו לא מדובר במחמאה.
ייתכן שהלמוט קוהל, קנצלר האיחוד, הבחין בזה כבר לפני 15 שנה. אחרי שהבטיח לאזרחיו החדשים מהמזרח "נופים משגשגים," חיפש קוהל בנרות פרצופים חדשים שמוצאם מהצד ההוא, שיגוונו את פני מפלגתו השמרנית ואת ממשלתו החדשה, של גרמניה המאוחדת. מרקל היתה, ולא בפעם הראשונה, במקום הנכון ובזמן הנכון. "הנערה של קוהל," הגדירו אותה הפרשנים, וב17- בינואר 1991 הושבעה הפיזיקאית הגרושה, ללא ילדים, כשרה לענייני משפחה ונוער. בצילומים של הטקס אפשר לראות שסלידתה מאופנה לא השתנתה, ושהיא מרבה לחייך גם בשלב זה של חייה.
באמצע שנות התשעים, כשהייתי שליח "מעריב" בגרמניה, פגשתי את השרה מרקל בכמה אירועים רשמיים משמימים. עמיתיי ואני זוכרים אותה כאישה חביבה, נעימה, שלא התנפלה על כל מיקרופון מזדמן. להפך, לעתים נדמה היה שהיא דווקא חיפשה פינה שקטה להעביר בה את האירוע, ושלא היתה לה, לפחות אז, האש הפנימית הנדרשת מפוליטיקאים שמבקשים לרוץ קדימה. זה היה גם הרושם שהתקבל משיחות רקע עם בכירי מפלגתה, שמעולם לא ציינו את שמה כמי שמסומנת להתקדם לראשות המפלגה, למרות שבינתיים כבר כיהנה כשרה לענייני איכות סביבה ושמירה על בטיחות כורים גרעיניים (לידיעת תושבי דימונה והסביבה: בגרמניה יש משרד כזה.(
אבל מתברר שמתחת לאדישות, כביכול, מסתתרת חיה פוליטית.
ב1998- החליפו הגרמנים את קוהל בגרהרד שרדר הסוציאליסט. בחודשיים האחרונים של אותה שנה בחרה מרקל למזכירה הכללית של הCDU- ונישאה פעם שנייה, לפרופסור לכימיה בשם יואכים זאואר. אגב, זאואר יתקשה ככל הנראה להסתגל לתואר החדש שלו, כבעלה של הקנצלרית של גרמניה. הוא שומר בקנאות על פרטיות ועד עתה נראה בחברת רעייתו רק בפתיחה של פסטיבל ואגנר בעיר ביירוט. צלמי הפפראצי ניצלו את ההזדמנות וקלטו בעדשותיהם את זאואר מלווה את מרקל, שוויתרה לשם שינוי על המכנסיים הנצחיים ולבשה שמלת ערב בגוון ורוד מזעזע.
אבל נחזור לפוליטיקה.
אחרי המפלה של 1998 הסתובבה מרקל בסניפים ושיקמה את המפלגה, ובדצמבר 1999 הפתיעה את חברי מפלגתה כאשר התייצבה על הבמה וקראה להלמוט קוהל, האיש שסלל את דרכה לבמת הפוליטיקה, להתפטר בגלל הסתבכותו בפרשת גיוס תרומות. היא נבחרה למשרת יושבת ראש המפלגה ומהשלב הזה כבר לא הסתירה את כוונתה להתיישב באחד הימים על כס הקנצלר. בבחירות 2002 היא עוד נאלצה לנגן כינור שני לאדמונד שטויבר, מנהיג המפלגה האחות מבוואריה, שרץ מול שרדר, והפסיד. ב2005- היא כבר עמדה בראש הרשימה, עם שטויבר כסגן.
את הבחירות יזם דווקא הקנצלר שרדר, במהלך שהוגדר כהתאבדות פוליטית, ובניסיון נואש לקדם רפורמות כלכליות וחברתיות. בגרמניה השבעה והדשנה, נושבות בקרב לא מעט אזרחים רוחות של אומללות ומסכנות. רבים מתגעגעים למארק החזק, שפינה מקומו למטבע היורו היקר. האיחוד עם המזרח ממשיך כבר 15 שנה להקיז מיליארדי יורו, ללא תוצאות נראות לעין. האבטלה ממשיכה לגאות, הכלכלה מקרטעת, מקומות עבודה נעלמים באירופה המזרחית ובאסיה, והגרמנים מייחלים לשינוי כלשהו.
וכך, לצלילי השיר "אנג'י" של האבנים המתגלגלות, עברה מרקל בסערה בערי גרמניה והבטיחה שינוי, שהרי הסקרים הבטיחו לה ניצחון סוחף. אבל דווקא בשבוע האחרון למערכת הבחירות הצליח שרדר להתאושש, ובתום ספירת הקולות התברר כי למעשה אין מנצחים. השבוע אמנם הוכרע שמרקל תכהן כקנצלר, אך היא תשב בראש ממשלה בעלת גוון אדמדם, בגין שמונה שרים סוציאליסטים, חלקם בתפקידי מפתח. זה מחירה של "הקואליציה הגדולה" עם מפלגתו של שרדר. אם היו מי שראו בה מרגרט תאצ'ר חדשה, נוסח גרמניה, שתבצע מהפך כלכלי וחברתי, מבנה הממשלה לא יאפשר לה לממש זאת.
במצב עניינים כזה לא מפליא שבברלין כבר חוששים בקול שהרפורמות שכיכבו במסע הבחירות של שתי המפלגות יישכחו וייעלמו. "מה שבגרמניה נקרא רפורמות מוגדר אצלנו כשינויים קטנים," מדגיש ד"ר שלמה שפירא. "בגלל המבנה הפוליטי של גרמניה, אין שם ממש רפורמות. מה שנראה זה את אותה גברת בשינוי אדרת. במדיניות חוץ כן צפויים שינויים, שהרי דווקא מרקל שבאה מהמזרח, ושבנעוריה ספגה תעמולה אנטי-אמריקנית ואנטי-ישראלית, לא מסתירה את תמיכתה בג'ורג' בוש, כולל תמיכה במלחמה בעיראק."
ומכיוון שבלי נקודה ישראלית אי אפשר, נציין שכניסתה של מרקל ללשכת הקנצלר נושאת עימה, אולי, בשורה טובה. ישראל מבקשת לרכוש מגרמניה שתי צוללות נוספות מסוג דולפין, כתגבור לשלוש שכבר משרתות בחיל הים, אבל הקנצלר הקודם, שרדר, לא היה מוכן לשמוע על כך. "יש מקום לקוות שממשלה חדשה בראשות מרקל תביט בעין יותר חיובית על בקשת ישראל לצוללות," מסכם שפירא. "תהיה שם יותר הבנה לכך שמדובר בנשק הגנתי, ולא בגחמה של ממסד ביטחוני."
נא להמתין לטעינת התגובות
