מכירת חיסול בבית משפחת מקסוול
14 שנה לאחר מותו המסתורי, שבעת ילדיו של רוברט מקסוול עדיין לא מצליחים להשתחרר מצלו הכבד. בתו מאשימה גם עיתונאים בריטיים: יש שם פסיכוזה רצינית
במקום זה הקימו פנדורה וקווין בשבוע שעבר אוהל ענק בחצר הבית באוקספורדשייר וניסו למכור את כל מה שיכלו, רהיטים, בגדים, ספרים וצעצועים. המעמד היה מביך. חמישה משבעת ילדיהם השתתפו במכירה, העריכו את מחירו של כל צעצוע,ארזו ארגזי ספרים ואספו פני לפני. חברים ובני משפחה נרתמו לעזרה, החתולה נעלמה, אבל בעל הבית החדש הבטיח למקסוולים שהם יוכלו לחפש אותה בכל עת.
פנדורה נעה בין תקווה לייאוש. ברגע קשה במיוחד פתחה חלון והשליכה מתוכו שלושה ספרים. אחת מבנותיה הביטה בה בפחד והיא פרצה ביבבות היסטריות. את אוסף כתבי המינגווי החליטה למסור לצדקה, במילא אף אחד לא נגע בהם למעלה מ-15 שנה . את אנציקלופדיה בריטניקה מכרה, לא לפני שהבטיחה לבני המשפחה שגם בבית החדש יהיו הרבה ספרים. אבל באירוע הטראומטי היתה גם נחמה קטנה, כי חלק לא מבוטל מהחפצים שנמכרו לא היה שייך לה. "אנשים שונים ביקשו שנאכסן עבורם חפצים בביתנו בן 35 החדרים. אף אחד לא הציע לי גרוש עבור השמירה על הזבל שלו, עכשיו הרווחתי מזה כסף".
מכירת החיסול של קווין ופנדורה מקסוול נועדה להחזיר חובות של שלושה מיליון ליש"ט, מה שנחשב לכסף כיס בימי הזוהר של המשפחה. מאימפריה של מאות מיליונים נפלו בני הדור השני לאי יכולת לשלם סכום של 2,926,242 פאונד לחברת משכנתאות. בית משפט במחוז אוקספורד חייב את המקסוולים למכור את ביתם והמכירה הזו מחקה מחובותיהם סכום של 2.5 מיליון פאונד, אבל זה לא הספיק, אז הזוג הוציא את תכולת ביתו לחצר.
כ-150 שכנים מהאזור וגם סוחרי מציאות רבים הגיעו לבית. הם יכלו לרכוש את החצאית הסקוטית, על כל אביזריה, של רוברט מקסוול (שנקנתה ב-750 פאונד בידי מוזיאון שזהותו לא פורסמה), סירת משוטים, מכונית המיני קופר האדומה של פנדורה (נקנתה ב-4,000 פאונד והלכה למכירה פומבית
בין מחפשי המציאות שהסתובבו בחצר היו גם כמה עיתונאים שצפו במחזה בתאווה גלויה. 14 שנה אחרי מותו המסתורי של רוברט מקסוול, התקשורת הבריטית לא סלחה ולא מרחמת, לא עליו ולא על צאצאיו. אף אחד לא מוכן לשכוח איך אחרי מותו של מקסוול, ב-91', התברר כי הוא לקח מאות מיליונים מקרנות הפנסיה של עובדי קבוצת המירור כהלוואה לחברות הפרטיות שלו, מה שהשאיר אלפים ללא פנסיה. הבריטים שמחו לשמוח לאידו של קווין, בנו השנוי במחלוקת של האב השנוי במחלוקת עוד יותר. "לכמה עיתונאים יש אובססיה עם המשפחה שלי", כתב השבוע קווין באי מייל ששלח מאנגליה, "בכל פעם שקורה משהו שקשור אלינו, מופיעים כל מיני מאמרים מלאים באי דיוקים, רשעות ויצר נקמה. הגשתי תלונה למועצת העיתונות כדי לסיים את זה ".
תשעה ילדים נולדו לרוברט ולאליזבט מקסוול. אחד מהם, מייקל, נפצע בתאונת דרכים, היה מחוסר הכרה במשך שש שנים ונפטר בגיל 22. קארין מתה בגיל שלוש מלוקמיה. שבעת הנותרים פזורים בארצות הברית ובריטניה. אחת מהן, איזבל, נעה בין סן פרנסיסקו לתל אביב. בשבוע האחרון היא שהתה בארץ ועקבה אחרי המכירה של חפצי אחיה, כשהיא נדהמת מעוצמת השנאה שהופגנה כלפי המשפחה.
"שני אחי, קווין ואיאן, עמדו לדין על מעילה בכספי המירור. הם זוכו בבית משפט, אבל לא בעיני העיתונות הבריטית", היא אומרת, "אני לא יודעת מה האג'נדה הנסתרת של עיתונאים. תראי מה קורה כאן כשעיתונאים רוצים לפגוע באנשים מסוימים. יש אנשים שיש להם צורך לכתוב בלעג, אני לא מבינה למה, אני לא הפסיכולוגית שלהם. האנגלים כאלה, יש בהם צדדים לא נעימים ובבריטניה קיימת פסיכוזה רצינית של כמה עיתונאים שפשוט לא מוכנים לקבל את הזיכוי. אנשים ששונאים את כולם. כמו אדם שרעב כל הזמן ושום כמות של אוכל לא מספיקה לו, ככה הם, מדפיסים שוב ושוב את אותם סיפורים. יש עיתונאים שעשו קריירה על הגב של אבא שלי, הם חיים מתעשיית מקסוול. עיתונאי אחד, שלא אנקוב בשמו, כותב עליו ברשעות כבר שנים. לולא אבי הוא עוד היה נאלץ להתחיל לעבוד. הרי מה שהיה נגמר, כולם ממשיכים עם חייהם, החיים קשים לכולם, גם העשירים לא בהכרח מאושרים".
הפנסיונרים שכספי הפנסיה נלקחו מהם בוודאי לא מאושרים.
"לא רק אבי היה מעורב בזה, היו גם מוסדות בנקאיים שהחזירו חלק מהכספים".
בעקבות כל מה שנחשף אחרי מותו את יכולה להבין את השנאה המתמשכת כלפיו, במיוחד בבריטניה, שם חיים קורבנותיו?
"קודם כל אבי נפטר, הייתי עסוקה בזה. אני לא מתעלמת מהירושה המורכבת, אבל אני ממשיכה עם חיי בלי מרירות. אבי היה אדם מבריק וכריזמטי שעשה בחייו טוב, ועשה כנראה גם דברים אחרים שהיו להם השלכות קשות, אבל מבחינתי השלילה לא מבטלת את המעשים החיוביים שלו. עד היום אני פוגשת מדענים בעולם שאומרים לי שהודות לכתב העת המדעי שהוא הוציא הם יכלו לפרסם מאמרים".
למה התקשורת הבריטית רואה רק את השלילה?
"הוא היה זר ויהודי. בבריטניה, כמו ברוב אירופה, יש אנטישמיות. גם קינאו בו. מדובר באדם שהצליח מאוד, היה גדול מהחיים, אנשים לא יכלו לגעת בו, הוא היה עטוף הילה ורק אחרי שמת אפשר היה לפגוע בו. פתאום, כמו שלפעמים רואים את מדינת ישראל רק ככובשת, כך רואים רק את השלילי אצלו. אבל זה כל כך פשטני, ישראל לא רק כובשת ואבי לא היה רק שלילי, הוא היה מורכב מכל כך הרבה דברים. תראי את ריצ'רד ניקסון, לקח 25 שנה עד שהאמריקנים נזכרו שהוא לא היה רק ווטרגייט אלא גם עשה דברים גדולים בסין. מותו המסתורי של אבא בוודאי הפך את הפרשה למעניינת במיוחד. אחרי שיצחק רבין נרצח עלו פה תאוריות קונספירציה, גם המוות של הנסיכה דיאנה עורר עניין רב, כל פעם שאדם נפטר בצורה שקשה להסביר זה מעורר התעניינות מיוחדת".
נסיבות מותו של מקסוול אכן קשות להסבר עד היום. ב-5 בנובמבר91' הוא נעלם מהיאכטה שלו, ליידי ג' יסלין, ששטה סמוך לאיים הקנריים. גופתו נמצאה כמה שעות אחר כך. חברות הביטוח טענו שהוא התאבד. "היה נוח להגיד את זה", אומרת איזבל, "ככה הם לא שילמו את דמי הביטוח. הוא לא התאבד. כולם יודעים את זה".
תאוריית ההתאבדות נשענה על עובדות כלכליות. מקסוול היה שקוע בחובות כבדים של כשני מיליארד דולרים. שישה שבועות לפני מותו פורסם בבי-בי-סי תחקיר על פגמים בניהול החברות שלו. בתגובה ירדו מיד מחירי המניות ותחקיר נוסף של "הפייננשל טיימס" היה בדרך. מקסוול, על פי התאוריה, לא יכול היה לשאת את הבושה והעדיף לשים קץ לחייו. מכריו אמרו שהוא לא היה מהמתאבדים, אבל דוח של חברת חקירות בנושאי ביטוח בריטי שפורסם בפברואר92' קבע , שבימים האחרונים לחייו מקסוול אכן התנהג בצורה חריגה. הוא יצא לשיט במפתיע, היה חביב במיוחד לאנשי הצוות, ומטוסו הפרטי חג באורח חריג מעל היאכטה. הוא אירגן לעצמו מטס הצדעה, קבע הדוח, ואז התאבד.
אלמנתו,אליזבט,טענה אחרי מותו כי בעלה נרצח.הרוצחים, על פי התקשורת הבריטית,היו ערבים שרצו להתנקם בו על קשריו עם ישראל, או אנשי הק-ג-ב הרוסי שעבדו עם מקסוול ורצו להשתיקו, או הסי-אי-איי האמריקני או אולי חייזרים שהגיעו במיוחד לשם כך. כתבת תחקיר מפורטת בעיתון הלונדוני "ביזנס אייג'" הגיעה למסקנה שמקסוול נרצח בידי אנשי מוסד ישראלים שהיו אנשי קשר בעסקאות שבהן היה מעורב, ופוטרו אחרי שאיבדו עליו שליטה. לפי הכתבה, אותם סוכנים ניסו לשכנע את ראש הממשלה, יצחק שמיר, להפסיק את הקשר עם מקסוול. הוא סירב, הם החליטו להרוג אותו. מקסוול חשד, שינה את סדר היום שלו,ביטל פגישות והפליג על היאכטה מתוך תחושה שזהו המקום הבטוח ביותר עבורו. אבל עבור סוכני המוסד זה היה המקום הכי טוב.לפנות בוקר מקסוול עלה לסיפון.הסוכנים, ששייטו בספינה קטנה, מיהרו לטפס אחריו. אחד מהם היכה את מקסוול בראשו, האחר הזריק לצווארו בועת אוויר שהיתה אמורה להגיע ללב.אחר כך העבירו אותו לספינה,שם קבע רופא את מותו, והשליכו אותו למים, לבוש בחגורת הצלה.
שלוש נתיחות שלאחר המוות לא פיזרו את הערפל.מיד אחרי מותו קבע מכון פתולוגי בעיר הספרדית לאס פאלמאס כי מקסוול מת מהתקף לב ואז נפל למים. מרכז טוקסיקולוגי במדריד שבדק דגימות של רקמות פסק כי הוא לא הורעל כפי שהמשפחה חשדה. זמן קצר לפני שנקבר נותחה גופתו של מקסוול פעם נוספת, הפעם במכון לרפואה משפטית באבו כביר. הנתיחה היתה חלקית. הלב נשאר בספרד. המומחים הישראלים קבעו כי הוא טבע אחרי שנתלה על הסיפון ומותו נגרם מתאונה או ממעורבות של אדם אחר. בינואר92', חודשיים אחרי שמת, פורסמה ב"פארי מאץ'" הצרפתי קלטת שתיעדה את נתיחת הגופה בישראל.על פי הקלטת מקסוול ספג מהלומות רבות לפני שנפל למים.בגופתו התגלו שבר באף,קרע באוזן,מכה בעין ושטפי דם במקומות שונים בגוף. הנתיחה שלאחר המוות מצאה גם ששרירי צד ימין נקרעו והוא נשען על המעקה עם יד אחת לפני שנפל למים.במכון הישראלי סירבו להגיב בטענה של סודיות רפואית.
רוברט מקסוול נולד ב-23' תחת השם יאן לודוויג בעיירה סולוטבינו שבצ' כוסלובקיה (היום בשטח אוקראינה). מרבית בני משפחתו נספו בשואה. בגיל 16 הגיע לאנגליה, נלחם עם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושינה את שמו.ב-45' נשא את אליזבט מיינאר, צרפתייה פרוטסטנטית מלה גריב שבין ליון לגרנובל. הם נפגשו בוועדה שקישרה בין חיילים בריטים למשפחות צרפתיות. הוא בילה חופשה בפריז, היא עבדה בוועדה. כשהסכימה להינשא לו דרש שתתפטר מהעבודה. היא הסכימה. משפחתה, כותב ג'ו היינס בביוגרפיה הרשמית על מקסוול, לא אהבה את הזר ההרפתקן, אבל כשגנרל אנגלי שיבח אותו באוזני אביה הם נרגעו. הזוג הצעיר נישא ומקסוול חזר לחזית.
אחרי המלחמה נכנס מקסוול לעולם העסקים. ב-51' קנה את "פרגמון פרס", מוציאה לאור של כתבי עת מדעיים.ב-64' נבחר לפרלמנט מטעם הלייבור ונחשב לחבר נמרץ במיוחד, אבל גם וולגרי ובוטה. בבחירות הבאות, בשנת70', הגיע רק למקום השני במחוז הבחירה שלו ולא נכנס לפרלמנט. אבל ההרפתקה הפוליטית היתה אפיזודה חולפת. הוא כבר היה איש עשיר ואת כל זמנו הקדיש לעסקים. ב-80' הקים את "תאגיד התקשורת מקסוול", כשבמקביל צומח מולו יריבו הגדול, רופרט מרדוק, שמנע ממנו לרכוש את השבועון "ניוז אוף דה וורלד". ב-84' קנה מקסוול את קבוצת "מירור", המוציאה לאור של "הדיילי מירור", " סאנדיי מירור", " דיילי רקורד", " סאנדיי מייל", " ספורטינג לייף" ו"פיפל", " מדריכי מקסוול", " מקמילן" ועוד, והיה הבעלים של רשת בתי הספר ברליץ ו-MTV אירופה .
מקסוול רכש ומכר עוד עיתונים רבים, עד שב-90' השיק את הפרויקט הענק שלו: "האירופי" (The European), עיתון רב לאומי. אבל שנה אחר כך נאלץ למכור כמה מחברותיו כדי לגייס 440 מיליון פאונד לכיסוי חובות. בשלהי שנות התשעים כבר החלו תחקירני העיתונים של מרדוק לחקור את מעשיו של מקסוול. פרשיית השימוש האסור בכספי הפנסיה של העובדים נחשפה, רשויות החוק נכנסו לתמונה ואלפים מעובדי המירור איבדו את הפנסיה שלהם.
עובדיו של מקסוול העריצו או תיעבו אותו. "נדמה שיש רק שתי דעות, בעד או נגד", כותב ג' ו היינס בביוגרפיה על מקסוול. הוא היה מעסיק עריץ. כשעשרה ממנהליו הבכירים ביקשו מכוניות חדשות, פיטר שישה מהם. במשך שנה אחר כך איש מהמנהלים לא העז לבקש מכונית. מזכירתו, סנדי ווטסון, סיפרה שכשהוא היה צועק לה "תשיגי לי את האידיוט הזה בטלפון", היה עליה לנחש לאיזה אידיוט הוא מתכוון. היא התפטרה אחרי שדרש ממנה להגיע למשרד ביום חתונת אחיה,למרות שהודיעה לו שבועות רבים מראש שהיא מתכוונת לקחת חופש.
בדצמבר91' פירסם ה"סאנדיי טיימס" את סיפורה של וינסנצה אסטונה, שהיתה מזכירה באחת החברות של מקסוול. לטענתה הוא ביקש לקיים איתה יחסי מין והיא נעתרה למרות הפרשי הגילים (הוא היה בן 64, היא בת 20) אחרי שהבטיח לה מכונית ודירה. כשביקשה ממנו למלא את חלקו בהסכם הוא פיטר אותה. את בנו, איאן, פיטר אחרי שלא אסף אותו משדה התעופה מפני שבילה עם חברתו.
משפחתו היתה מעורה בעסקיו למרות שהיה אב תובעני וקשה. רק אחרי מותו חשפה אשתו עד כמה היה עריץ. בספרה "דעה משלי", שיצא לאור באוקטובר94', כתבה אליזבט מקסוול כי בעלה התעלל בה נפשית, לעג לה בנוכחות זרים והתייחס אליה כאל משרתת. הוא ליגלג על שלא ידעה לתפור כפתורים ולקפל את גרביו כפי שרצה, היה נתון למצבי רוח מפחידים, החליף מאהבות ואף רצה להיפרד ממנה פעמיים. היא סלחה לו על הכל. כדי לשמור עליו היתה מוכנה לוותר על אישיותה, אמרה בראיונות שקדמו לפרסום הספר.
יחסו לילדיו היה קשה לא פחות. הוא הודיע להם שלא יירשו אותו, ציונים גרועים גרמו לו להתקפי זעם ולעונשים קשים שכללו מכות או מאסר בית. "רק האל יכול היה לעזור לנו אם באנו הביתה עם גליון ציונים גרוע", סיפרה בתו, כריסטין.
איזבל מקסוול מעדיפה להתרכז בצדדים החיוביים. "גדלתי באוקספורד בבית שבשבילי היה נורמלי. למדתי בבית ספר רגיל, אורחים רמי מעלה ביקרו אצלנו כל הזמן, מלכים אפריקנים, ראשי ממשלות, סופרים, אסטרונאוטית רוסייה, אשתו של נהרו, ראש הממשלה ההודי. מגיל צעיר למדנו לנהל שיחות עם כל אחד, מנקה או ראש ממשלה, כולם היו בשבילנו בני אדם. אבי התעקש ללמד אותנו שאנחנו לא צריכים לפחד מהם. זה שיעור שעוזר לי עד היום. כשאת רוצה משהו, העובדה שאת מרגישה שאדם ידוע הוא בדיוק כמוך, מאפשרת לך לבקש כל דבר".
ואת מבקשת?
"יש לי רשת מאוד מיוחדת של פוליטיקאים ואנשי עסקים, לרוב בני האדם אין גישה לאנשים האלה. זה מאפשר לי לסייע לאחרים וגם לעצמי בעסקים שלי".
אמך תיארה בספר צדדים אחרים שלו.
"הוא היה מאוד קשוח. לא נתן לנו דמי כיס, לא חשב שצריך להיות לנו הרבה כסף. גדלנו בבית גדול, אבל לא היו מכשירי טלוויזיה בכל חדר,התחושה היתה ששום דבר לא מגיע לנו סתם כך, אנחנו צריכים לעבוד למחייתנו, להרוויח הכל לבד. הלוואי שילדים היו גדלים ככה שהוריהם יגנו עליהם לגמרי. אנחנו היינו מוגנים במובנים מסוימים, אבל גדלנו בסביבה קשה של אדם מאוד ביקורתי,שכל הזמן שאל'למה את עושה את זה' ו' מה את עושה'. לא היתה לנו אף פעם מנוחה. זה לא היה פשוט".
אמך לא היתה גורם מרכך?
"היו לה תשעה ילדים, היא היתה צריכה לעזור לאבי, לארח את האורחים שלו.היא אישה נהדרת,אבל לא היה לה זמן להכל".
זאת הסיבה שלא עבדת איתו אף פעם?
"אני הלכתי לכיוון של טלוויזיה, הוא רצה לרכוש תחנת טלוויזיה, אבל זה לא קרה. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעשות את זה לבד".
רוב ילדיו של מקסוול כן עבדו איתו. פיליפ היה כלכלן באו"ם בדרום אמריקה לפני שהצטרף לפרגמון כמנהל המחקר והפיתוח. היום הוא דוקטור, מורה פרטי למתמטיקה ופיזיקה בלונדון, רחוק מעין התקשורת. אן היתה שחקנית. אביה לא אהב את הבחירה. את מנהל בית הספר לדרמה שבו למדה שאל אם היא מתקדמת או שהיא "רק מבזבזת את זמנה ואת כספי". היא שיחקה בסרט "כופר" עם שון קונרי ובסדרת הטלוויזיה "כן אדוני השר", אחר כך עבדה כמה שנים בפרגמון ולמדה הוראה בשיטת מונטסורי, למגינת לבו של אביה. "אם זה לא יצליח", אמר לה, "לא תהיה לך ברירה אלא להיות נזירה". היום היא היפנותרפיסטית בלונדון.
כריסטין עבדה בפרגמון כעורכת ספרי לימוד. בסוף92' הקימה עם איזבל את "מקינלי גרופ", שפיתחה את מגלן, אחד ממנועי החיפוש הראשונים באינטרנט. ב-96' נמכרה החברה לאקסייט. כריסטין נשארה בתחום והקימה חברה חדשה בחוף המזרחי בארצות הברית. ג'יסלן עבדה תקופה קצרה עם אביה. היום היא מעצבת פנים בניו יורק ובלונדון.
אבל את עיקר תשומת הלב התקשורתית מעוררים קווין ואיאן. הם היו צמודים לאביהם ונחשבו ליורשיו, הרבה לפני שהתברר שאין מה לרשת. ב-92' הוכרזו כפושטי רגל עם חובות של 407 מיליון פאונד. קווין נרשם כמובטל ובניסיון לרדות דבש מהמאורעות חיבר את "המדריך לפושטי רגל". ב-95' נפתח המשפט נגד האחים ונגד עוד שני דירקטורים באשמת שותפות לתרמית קרנות הפנסיה. בינואר96' קיבל בית המשפט את טענותיהם כי אביהם אשם בכל. חמש שנים אחר כך קבע דוח של משרד התעשייה והמסחר הבריטי שקווין אשם בהתנהגות בלתי נסלחת ובאחריות כבדה לנפילת האימפריה הכלכלית של אביו. על פי הדוח, הוא הושיט לאביו עזרה מהותית והאמין שזה תקין לרכוש מניות בחברות אחרות מכספי קרנות הפנסיה. "מקסוול ובניו פעלו באופן בלתי נסלח", נכתב בדוח.
גם קווין ואיאן סבלו מהתנהגותו הבוטה של אביהם. "הייתי שמח אם היית מתנהג יותר על פי המשפט שאתה נוהג לצטט, שאומר שטפיחה אחת על השכם שווה יותר מ-50 בעיטות בתחת", כתב איאן למקסוול ביום הולדתו ה-60. " כשקוראים לאבי נוכל זו הגדרה הולמת", אמר קווין זמן קצר אחרי מותו. במהלך המשפט תיאר קווין מסכת של התעללויות. "פחדתי עד מוות מאבי. כשהייתי ילד הוא כלא אותי במשך יומיים בחדר אחרי שלא אכלתי את מנת השעועית שלי. הוא העליב אותי בנוכחות זרים. גם אם רציתי לחלוק עליו לא יכולתי לעשות זאת". קווין סיפר גם שב-83' פיטר אותו אביו מפני שלא אהב את כלתו לעתיד, פנדורה. "מה שהניע אותו היה רק רצון לצבור כוח. לא כסף. רק כוח ואפשרות להשפיע על מהלכים בבריטניה ובעולם".
ב-99' הקימו קווין ואיאן את טלמונד, חברה שעסקה בבניית רשתות תקשורת להעברת תמסורת קול ומידע. "אם אצליח בעסקים אפצה את עובדי המירור", הבטיח קווין. הוא לא הצליח. טלמונד התמוטטה ב-2002 וגם חברת הפיננסים שלו, מיינרד פררס, הוכרזה כפושטת רגל. "מאז שאביו נפטר קווין צריך לעבוד כמו עשרה גברים כדי לצוף על פני המים", סיפרה פנדורה. היא עצמה צפה בעזרת כמה טריקים פשוטים. את הבית הגדול הם לא חיממו מתחילת האביב. "אם למישהו קר אני ממליצה לו ללבוש סוודר", אמרה . לילדיה רצתה להעניק שמות פרטיים שמתחילים באותה אות, כדי שאפשר יהיה להעביר את מדי בית הספר מילד לילד. כשבתה ביקשה ללמוד בבית ספר פרטי יקר, היא הודיעה לה שיהיה עליה להשיג מלגה. הילדים הגדולים עובדים במשרות חלקיות, "חשבתי אפילו על השכרת הילדים לעבודות שונות". תומס , ילד בן תשע, יודע להכין חביתות. קלואי, 15, מנקה מצוין. הם השכירו את הבית לצילומי סדרת טלוויזיה לשבוע, 1,500 לירות שטרלינג לכל יום צילום בתוספת ארוחות לילדים. כל בוקר הם אוכלים דגנים, פתאום הם קיבלו ארוחת בוקר אנגלית מלאה, התפעמה פנדורה, שאף המליצה לעקרות בית עניות ונואשות לא להקפיד על נקיון הבית, כי זה חוסך הרבה כסף.
"הזמנים היו קשים לכולם", אומרת איזבל מקסוול, "חברות היי-טק רבות נפגעו, אין לזה קשר למה שקרה לפני 14 שנה. כולנו חיינו עם בעיות כלכליות אחרי מותו של אבי. היה איזשהו מיתוס שיש לנו מיליוני דולרים מוחבאים בברזיל. הלוואי, הייתי יודעת מה לעשות עם הכסף הזה".
הירושה שהשאיר מקסוול לילדיו לא פשוטה. כל אחד מהם מתמודד איתה בצורה אחרת. כריסטין לא מזכירה באתר האינטרנט שלה את ייחוסה המשפחתי ומתעלמת מאביה. גם פנדורה אומרת לכל מי שמוכן לשמוע שהיא לא מקסוולית. "הם בני המשפחה שלי ואני מאוד מחבבת אותם", אמרה בראיון ל"גארדיאן" בחודש יוני, "אבל אני לא מקסוול, בסך הכל נישאתי למקסוול. מעצבן שכל הזבל הזה ממשיך עד עכשיו ומשפיע על החיים של קווין".
איזבל מקסוול, 54, גרושה פעמיים. בעלה הראשון, דייל, הוא בנו של קרל ג'ראסי, ממציא הגלולה נגד הריון. בנה, אלכסנדר, סטודנט למדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון. היא הבת החמישית של המקסוולים. קדמה לה אחותה התאומה, כריסטין, שנולדה דקות ספורות לפניה. "אתמול בלילה הייתי בירושלים. ראיתי שם משפחות חרדיות גדולות מאוד. לי זה אף פעם לא נראה משונה שיש לי כל כך הרבה אחים ואחיות".
איזבל מדריכה חברות ישראליות שמנסות לחדור לשוק האמריקני וחברות אמריקניות שעובדות בישראל, היתה הנשיאה של חברת קומטאץ' שעוסקת באבטחת דואר אלקטרוני והמנכ"לית של אינקוגניטו. היום היא חברה במועצת המנהלים של מרכז פרס לשלום, פעילה באיי.וי.אן, יוזמה של אנשי עסקים ישראלים ואמריקנים לטיפוח קהילתי וחברה במועצת המנהלים של israel21c, אתר אינטרנט שמלקט סיפורים חיוביים על מדינת ישראל ומפיץ אותם בעולם. השבוע, למשל, תיאר האתר בהרחבה את הרופא הישראלי שפיתח חיסון נגד סרטן צוואר הרחם.
על הקשרים שלה עם ישראל היא שמחה לדבר. "המקום הזה גלובלי. ישראל היא חלק חשוב של העולם, אומה מאוד תורמת, ברפואה, בחקלאות, בהיי-טק, בתרבות. בגלל שזו מדינה קטנה אפשר להשיג כאן השפעה די מהר, הרבה יותר מהר מאשר בהודו או בארצות הברית. החשיבות של עוצמה כלכלית היא בידיעה איך להשתמש בה. הרבה אנשים לא יודעים. אם יש לך הרבה כסף ואת רק בונה עם זה בתים, זה אורח חיים שלא מתאים למאה ה-21. אנחנו חיים בתקופה מורכבת, חשוב לתרום לחברה בתחומים שהממשלות לא מטפלות. אני רוצה לעשות את זה כאן. למרות הקשיים, יש משהו במדינה הזאת.
"כמו בגירושים גרועים, גם בישראל אתה לא יכול להגשים את כל החלומות שלך. לא פשוט כאן, כשאני בקליפורניה אני מרגישה כאילו נחתתי על מרס, הכל כל כך שקט, פה אפילו הנהיגה מסובכת. אתם חיים על הקצה, בתוך חמש דקות כל העולם משתנה מקצה לקצה. החברה הישראלית מורכבת מאוד, אני מכירה אותה די טוב, אבל לא יודעת הכל".
גם עברית את לא יודעת.
"אף חברה לא משלמת למנהלים שלה כדי שילמדו עברית באולפן במשך חצי שנה. זו שפה קשה ובמילא כולם פה מדברים אנגלית, במיוחד בהיי-טק. את יכולה לעבור פה את כל החיים בלי לדבר עברית".
רוברט מקסוול נקבר בהר הזיתים. הוא היה קשור לישראל, קנה מניות של טבע וסאיטקס, היה בעל השליטה ב"מעריב" ובהוצאת כתר וניהל משא ומתן על רכישת כלל. "הוא עשה למען ישראל הרבה יותר ממה שנוכל לומר כעת", ספד לו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. "לי אין שום בעיה עם הירושה שלו", אומרת היום איזבל, "התקשורת עלי בדרך כלל חיובית, אני לא מרירה. קיבלתי ירושה מורכבת, אבי הוא חלק ממני, אבל הוא לא הדבר היחיד שמגדיר אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
