על נהרות בוסטון
תקופת החגים בבוסטון חולפת בלי מוספי חג, בלי לחץ בקניונים ובלי "אחרי החגים". תהלה נחלון, ישראלית בגלות, משתדלת ליהנות מגויים ידידותיים למשתמש היהודי וגם קצת מהשלכת
החנויות אינן עמוסות, העיתונים לא מפרסמים מוספי חג המלאים בחשבונות נפש ציבוריים, בגילויים "חדשים" על מלחמת יום כיפור, ובהתבכנויות על שולחן החג המשפחתי. איש אינו דוחה דברים ל"אחרי החגים", והרחובות רחוקים מללבוש חג. החגים הם העניין הפרטי שלנו, ושל עוד חמישה מליון איש, ולא של המרחב הציבורי. ובתור שכאלה, הם אפילו קצת מטרד שצריך לתקוע בתוך החיים עם מינימום נזקים. הלימודים באוניברסיטה מתנהלים כסדרם, בעבודה צריך לקחת ימי חופש, ולחג מגיעים, כמו לשבת, דקה לפני שהוא מתחיל, עם הלשון בחוץ.
בתוך כל היום-יום הזה, אני מרגישה פתאום במלוא העוצמה עד כמה המקום הזה הוא, ותסלחו לי על הביטוי הארכאי - גלות. שבעה, מדושנת ורגועה כל כך, אבל גלות. כמה שהיהודים חזקים, עשירים בעלי עוצמה וגאווה ככל שיהיו, הם עדיין מיעוט. ומיעוט לא יוצר קיום לאומי. זו מעין רשות יחיד מורחבת. וזה לא דומה למדינה. בכלל לא.
היהודים האמריקאים מכנים את ראש השנה ויום הכיפורים -high holidays. כמה שונה הכינוי הזה מ"הימים הנוראים" שלנו. כל יראת הרוממות, חרדת הדין וחומרת הרחמים, כהגדרתו המופלאה של יהודה עמיחי, כל תחושת "המלך בשדה" נעדרת ממנו. אני לא טוענת שהאמריקני הממוצע לוקח את החג פחות ברצינות מהישראלי הממוצע (אפילו להפך, אם מכניסים לממוצע את החילונים שלנו והרפורמים והקונסרבטיבים שלהם). אבל האווירה כאמור, היא אחרת. פחות כבדה, ולטעמי פחות משמעותית.
אולי אלו התפילות בשפה שרוב האנשים מבינים באופן מוגבל, אולי זו הסתירה בין המציאות בחוץ ובין התפילה (גם לי היה מוזר להתפלל על העולם כולו שעומד לדין
אני מתה לשאול את שכנותיי לעזרת הנשים. איך זה להתפלל בשפה זרה? מה חושבים כשמתפללים בדבקות על קיבוץ גלויות ועל ציון וירושלים? ובכלל, איך מי שממש לוקח ברצינות את התפילות והחגים והיהדות בכלל - איך הוא מוותר על האפשרות לחיות במרחב ציבורי יהודי? אני מתה לשאול ובאמת להבין. אבל כבר למדתי שלשאול אמריקני שאלה אישית זו עילה לתביעה, שלא לדבר על מבטים מזועזעים והתרחקות חרישית מהאזור הבעייתי (כלומר ממני) ולכן אני מתאפקת ונשארת עם סקרנותי.
יש כמובן גם כמה יתרונות רציניים בחיים בקרב גויים שאדישים לעובדה שאנחנו מחליפים שנה. כמו למשל האפשרות הנהדרת לשלוח את גמדת הבית למטפלת הגויה שלה, או להשתמש בשירותי בית הכנסת ולהפקיד את הפעוטות לטיפולן המסור של גויות משלימות הכנסה. כל זה אומר שבית הכנסת עצמו הופך למקום מאד לא ידידותי כלפי ילדים. ואם אתם במקרה ישראלים דלפונים או שהילד שלכם מסרב להינעל בחדר עם עשרות זאטוטים הבוכים בשפה שהוא לא מבין, תזכו ללא מעט נזיפות, פומביות וקולניות. אבל אם הילד שלכם הוא אמריקני קטן וצייתן, שיחקתם אותה.
אולי בעתיד, יחד עם השלום והשקט וכל השאר תימצא הדרך גם לחיות במרחב ציבורי-יהודי שמאפשר ביטוי מלא של היהדות, וגם ליהנות מגויים ידידותיים למשתמש. בינתיים אתם תיהנו מהחופשות, מהסיכומים, מהחגיגיות ומהאווירה ואנחנו כאן נהנה מהגויים. אה כן, וגם מהשלכת.
תהלה נחלון, בת 29, ירושלמית בעבר וכנראה גם בעתיד. מגלה את אמריקה לרגל לימודי בן הזוג. סופרת NRG יהדות בתפוצות.
נא להמתין לטעינת התגובות
