אוולאד זה שמחה
אבו עראר, בדואי בן 60, חי עם 7 נשים, 63 ילדים ועשרות נכדים. לא את כל השמות הוא מצליח לזכור
האישה השמינית גורשה לבית הוריה אחרי שלא השתלבה בהרמון. 63 ילדים ילדו שמונה הנשים לאבו עראר, חלקם נישאו אבל נשארו לגור על יד אביהם עם נשותיהם וילדיהם. כ-90 ילדים גרים בבית בן ארבע קומות בפאתי קלנסוואה. כולם צאצאיו של אבו עראר.
בבית אין רגע דל. בנו הגדול של אבו עראר בן 35, הקטן בן שמונה חודשים. בשבועות הקרובים ייוולדו לו שלושה ילדים נוספים משלוש מנשותיו. אישה אחרת נמצאת בחודשי ההריון הראשונים.
דקות ספורות אחרי שהגענו לבית - "תשאלו איפה גר האיש עם הגמלים והילדים", כך הסביר לנו אבו עראר איך למצוא את ביתו - הוקפנו בעשרות ילדים רועשים. הם משחקים בחצר הגדולה, רבים ביניהם, מכים אלו את אלו, אוכלים, שותים, עוזרים לאמהותיהם לנקות את הבית שמתלכלך ללא הרף.
חלקם עובדים אחרי שעות הלימודים בעבודות מזדמנות, אחת הבנות משגיחה על עדר הגמלים הגדול של אבו עראר. המהומה אדירה. ואני חשבתי ששלושת ילדיי רעשנים.
על המרפסת של אבו עראר, מוקפת בכ-30 מילדיו, אני מרגישה פתאום הכי לא משפחתית בעולם. אבו עראר יושב בקצה המרפסת הגדולה, משתדל להתעלם מהרעש הנורא. מפעם לפעם הוא צועק על חבורת הילדים שמשחקת בסביבה, הילדים משתתקים לרגע אבל מיד חוזרים לשחק, לצחוק ולצרוח. "אין פה שקט", הוא אומר, "אולי בשעה אחת בלילה תשיגי פה קצת שקט".
לכל אורך השיחה הוא נשמע משועשע. הנשים קצת פחות. רובן נרתמו למבצע הילודה בהשלמה של מי שאין להן ברירה אחרת. הראשונות עוד ניסו להילחם ברוע הגזירה, מי רוצה להיות האישה הרביעית של אב ל-40 ילדים שמודיע לך שהוא לא יעצור שם? לאחרונות אבו עראר הוא פשוט ברירת המחדל.
אחת היתה נשואה בעבר, נישואיה לא צלחו, היה ברור שעם הגבר הבא היא תצטרך להתפשר. והיא התפשרה. במשוואה הלא שווה הזאת הוא מבוגר ממנה ב-38 שנה, גבר רב ילדים וניסיון, היא נערה שפניה מכוסות בפצעי בגרות, ביישנית, נמוכה, מבולבלת מהמהומה סביבה. בקרוב תלד את ילדה הראשון.
אני לא מכירה הרבה נשים שכך היו רוצות לגדל את בנן הבכור. את כל חייה תחיה צמודה לשש נשים אחרות, שעימן תחלוק את גופו של הגבר ואת חשבון הבנק שלו. שתי נשים אחרות מצאו את עצמן בגיל 30 ועדיין לא נשואות. בחברה הפלשתינית (חלק מנשותיו של אבו עראר פלשתיניות, חלקן בדואיות כמוהו), זהו פגם נורא. כדי לכפר עליו הן הסכימו להינשא לגבר המבוגר מהן בכ-30 שנה ומטופל בעשרות ילדים.
אבו עראר בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא גדל במשפחה קטנה בנגב. לאביו היו שתי נשים ו-24 ילדים, רובם מתו בצעירותם, נשארו רק שלושה בנים, "בנות אני לא יודע כמה". לפני 20 שנה, כשהצבא החרים את רוב שטחי המרעה של המשפחה כדי להקים את שדה התעופה בנבטים, החליט אבו עראר לפתוח דף חדש ועבר צפונה משם, לאזור קלנסוואה עם שתי נשים וכ-30 ילדים.
שבט עצום ורב, אבל לא בשביל אבו עראר. היה לו ברור שהוא ממשיך הלאה. "עברתי מהנגב. כל המשפחה שלי נשארה שם, הייתי פה לבד, באופן טבעי במצב כזה אתה חושב להגדיל את המשפחה שלך".
עד כמה להגדיל?
"אם את הולכת במים את כבר רטובה. התחלתי והמשכתי. אצלנו הבדואים מתחתנים ומחזיקים נשים וילדים עד כמה שאפשר, לא כמו אצלכם האשכנזים שמביאים ילד אחד או שניים. אצלנו זה לא הולך. יש אנשים שלא מביאים שום ילדים. זה קשה. אישה בלי ילדים חיה על עצבים, רואה את עצמה כאילו חסר לה משהו. משפחה גדולה, לעומת זאת, תשמור על עצמה גם בעוד מאה שנים. יש גם תחרות בינינו, הבדואים, מי יהיה יותר גדול ורואים את זה בעיקר כשיש סכסוכים בין משפחות. הקטנות הן כלום, הגדולות תמיד מנצחות".
ואיזה ניצחון זה, לא סתם ניצחון אלא מפעל כלכלי של ממש. לאבו עראר יש עדר גמלים גדול ועדר כבשים,
בגדים קונים בשטחים. "מחפשים איפה שיותר זול, בשטחים אפשר למצוא מכנסיים ב-50 שקל, חבל שהיום מסוכן להסתובב שם. זה לא קל", אומר אבו עראר ונאנח, "אין דבר שהוא קל, אל תחשבו, אנשים חיים על עצבים, זה לא סתם. בזמנים האלה אין שום דבר טוב בזה, המצב לא רגוע, הכל קשה".
אז למה אתה ממשיך?
"לא אני עושה את הילדים, אני מקבל אותם מאלוהים".
איך אתה מקבל? יש תור או שאתה מבלה בלילות עם מי שאתה רוצה?
"יש תור כמו באוטובוס. כל יום אישה אחרת, על פי לוח עבודה. לכל אחת יש את הלילה שלה. אי אפשר להישאר יומיים אצל אחת, האחרות מיד יעשו בלגן".
יצא לך תור מסודר. שבע נשים, שבעה לילות בשבוע.
"אני לא בא לכולן. לנשים המבוגרות שלי אני כבר לא הולך. לאישה השנייה יש 17 ילדים, היא אמרה לי: 'מה אני, מפעל? כבר עשיתי מספיק'. כבר 16 שנה אני לא הולך אליהן בלילות. אני הולך רק לארבע נשים, הצעירות יותר מתוך השבע".
אפשר לאהוב ארבע או שבע נשים בו זמנית?
"כולן נשים שלי. אני אגיד לך את האמת, אני אוהב את כולן. כמה אתה יכול להתרגז עליהן? בסופו של דבר זו אמא של הילדים שלך".
מתנות אתה קונה להן?
"לכולן אותו דבר, כל אחת מסתכלת על האחרות, חייבים להביא לכולן אותו דבר".
לאירועים משפחתיים אתה הולך עם שבע נשים ו-63 ילדים?
"לא, אי אפשר. אם אני הולך לאירועים של הבדואים אני מביא את הנשים הבדואיות, אם אני הולך לפלשתינים אני לוקח את הנשים הפלשתיניות. לפעמים אני לוקח את מה שמתאים לי, את מה שאני רוצה ולא אכפת לי אם הן מתרגזות".
על מה הן רבות?
"בעיקר על הילדים, הילד שלך זרק, הילד שלך משתולל. אני לא נותן להן לעשות מה שהן רוצות. אף אחת לא מסתכלת על השנייה, אפילו כוס מים לא נותנת לילדים של האחרת".
אתה מכיר כל ילד?
"אני זוכר את הילדים על פי כל אישה. לפעמים אני שוכח את השם וקורא לילד 'אתה'".
בוא נתחיל לספור.
"מרידה יש לה את חאלד ואטואן, את שריף, אשראף ונבהם, נעבור לדוגמה לנסרה, יש לה את עימאד וקעיד ונואף ופוראס, והקטן הזה, נו, איך קוראים לו? יאזיד".
איך אפשר להשגיח על כל כך הרבה ילדים, להיות בטוחים שהם אחר הצהריים בבית, שלא הלכו לאיבוד?
"אני שואל כל אימא איפה הילדים שלה. כל אמא משגיחה על הילדים שלה. מסכנה נסרה, ילד בן שש נהרג לה בתאונת דרכים. אבל בדרך כלל איפה הם נמצאים? בבית הספר או עם הכבשים. מה ילד כבר עושה?".
אתה מדבר עם כל ילד, יודע מה הוא מרגיש, מה עובר עליו?
"לא חובה שלי לדבר עם כל ילד. אין לי זמן. יש לי דברים אחרים".
נסעתם פעם לטיול משפחתי?
"לא, איפה? בשביל זה אני צריך אוטובוס. גם ככה כל יום בא לכאן אוטובוס כדי לקחת אותם לבית הספר".
אתה חוגג להם ימי הולדת?
"ימי הולדת זה בלגן. לפעמים עובר הזמן, לא תמיד יש זמן לחגוג".
איך אפשר ללכת לאסיפות הורים של 63 ילדים?
"לפעמים אני הולך".
מה קורה בחורף כשהרבה ילדים חולים?
"אני עומד בחוץ על-יד האוטו ומי שחולה עולה לאוטו ונוסעים לבית החולים".
מכות אתה נותן להם?
"חלש, כדי שלא יריבו ביניהם".
יש לי הרגשה שהם פוחדים ממך.
"לפעמים כן, קורה שילד בורח ממני באותו רגע".
אפשר באמת לאהוב 63 ילדים?
"אם אבא לא יסתכל עליהם מי יסתכל עליהם? אני מחזיק את הילדים, מגדל אותם, דואג להם שילכו לבית ספר, שיתלבשו".
בביקור של כמה שעות קשה להבחין באהבה גדולה בין האב לילדיו בהרמון הזה שהוא ספק משפחה ספק קוריוז. הילדים צייתנים מאוד, מספיקה מילה אחת של אבו עראר כדי שהם יעשו את מה שהתבקשו בלי להתווכח. נראה שהם חוששים ממנו.
הוא לא נוגע בהם, לא מלטף, לא מחבק, אפילו לא את התינוקות, גם הילדים שומרים על מרחק הולם, לא מתקרבים. האחריות לגידולם מוטלת על הנשים, אבו עראר עצמו מתייחס אל הילדים כאל ילדי האמהות. הוא נמצא שם, עושה רושם, בשביל הכבוד.
עלי, בנה של האישה השנייה, השלישי במניין הבנים, השמיני אם סופרים גם את הבנות (ובדרך כלל לא סופרים), גר בבניין הגדול עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא לא רוצה יותר מעשרה ילדים. "זה מספיק. היום הכל יקר", הוא אומר. למרות זאת, הוא לא מוצא שום דבר מוזר במשפחה שבה גדל. "מתרגלים. אבא כל הזמן בבית ולא היה חסר כלום. אני לא רואה הבדל בין ילד אחד בבית לבין 60".
הנשים הן אלה שחוות את ההבדלים. ארבע הנשים המבוגרות גרות בבניין הראשי בקומה הראשונה. לכל אחת מטבחון קטן בכניסה לדירה, שירותים קטנטנים סמוך למטבח ושני חדרים אחוריים. הסיור בהרמון של אבו עראר מכמיר לב. קשה לראות נשים שחיות כך, תלויות לחלוטין בגבר, לא מעזות להגיד מילה כשהוא נושא אישה אחרי אישה, חורקות שיניים ומגדלות ילדים רבים רק כדי להאדיר מושג ערטילאי כמו כבוד המשפחה.
הנואשת ביותר היא נסרה. דירתה צפופה, מלוכלכת. היא בת 40, בדואית, האישה הרביעית, אמא ל-12 ילדים, אחד נהרג בתאונת דרכים, נמצאת בחודשי ההריון הראשונים. אבו עראר לא מתיר לנשותיו להצטלם. חבל. בתצלום אפשר היה לראות אישה לוחמנית שההריונות המרובים והחיים במחיצת שש נשים נוספות פוררו את הנשמה החיה והתוססת והפכו אותה למכונת כביסה מהלכת. מכונות הכביסה של הנשים, אגב, הן ישנות מאוד ולכן רוב העבודה נופלת על הכובסת. המכונה היא כלי עזר בלבד.
היא היתה רוצה בעל לעצמה בלבד, היא אומרת ומביטה באבו עראר לקבל אישור שענתה את התשובה הנכונה, "כל אחד רוצה לגור לבד עם הבעל אבל לי לא הלך ככה".
איך את חיה ככה עם תשעה ילדים שלך ועוד כמה עשרות ילדים של נשים אחרות?
"אני כל היום משתגעת מהילדים".
והעובדה שבעלך כל לילה מבלה אצל אישה אחרת לא מפריעה לך?
"בהתחלה הפריע, אבל הזמנים האלה עברו. עכשיו התרגלתי".
בדירה הסמוכה גרה האישה השנייה, בדואית בת 50, תמאם, שיאנית הילודה בהרמון. יש לה 17 ילדים, הגדול בן 28, הקטן בן שבע. על אבו עראר היא יכולה רק לחלום בלילות. הוא מבלה את לילותיו אצל נשים צעירות יותר. נראה שתמאם התשושה לא ממש מתרגשת. "קשה עם הרבה ילדים", היא אומרת ולא מפרטת. אבו עראר מעדיף שנמשיך הלאה.
עידאל, פלשתינית בת 40, האישה השלישית, אם ל-11 ילדים, הגדול בן 20, הקטנה בת שבעה חודשים, לא נמצאת בדירה הקטנה. היא עובדת בשדות של חקלאי מהאזור. דירתה מבהיקה מניקיון, התינוקת זוחלת על הרצפה. תמרה בת ה-22, שומרת עליה עד שעידאל תחזור מעבודתה. תמרה נראית כמו תיכוניסטית, איפור כבד סביב העיניים, פצעי בגרות על הפנים, רק בטן של חודש חמישי מסגירה את העובדה שתמרה התבגרה מהר מדי.
אני שואלת האם זהו גבר חלומותיה? האם אישה נאה בת 22 באמת רוצה להיות אשתו השביעית של גבר בן 60? אבו עראר ממהר להשיב במקומה. "היום אנשים לא מסתכלים על גיל. יותר טוב גבר מבוגר שיודע להבדיל בין טוב לרע מאשר גבר צעיר. לצעירים לא אכפת אם האישה אכלה או לא, לא מעניין אותו כלום, הוא יכול להיות אבא לשבעה ילדים ולישון כל היום".
ותמרה , מה את אומרת? האם זה מה שרצית באמת? להינשא לגבר המבוגר ממך ב-38 שנה ולהיות אשתו השביעית?
"על הילדים של היום אי אפשר לסמוך", מדקלמת תמרה את מה שהורו לה להגיד.
לא עדיף גבר צעיר שאת אשתו היחידה, גם אם אי אפשר לסמוך עליו, מאשר גבר מבוגר שאת אשתו השביעית?
"לא אכפת לי שיש לו עוד נשים. כל אישה גרה לבד".
המאושרת ביותר, למרבה ההפתעה, היא מרידה. אבו עראר מכנה אותה האישה הגדולה. דירתה סמוכה לדירה של עידאל והיא גם הגדולה ביותר במתחם עם מטבח גדול ושני חדרים ענקיים, מסודרים מאוד. היא בדואית בת 60, הקשר בינה לבין אבו עראר, למרות שכבר אינו מבקר אותה בלילות, אינטימי וחם. הוא עומד צמוד אליה, רגוע, אינו חושש ממה שיש לה להגיד, מקשיב לה בעניין. אם רק היה עוצר אצל מרידה הם היו משפחה רגילה, נעימה.
היא בת למשפחת עזזמה הבדואית מהנגב, יש להם 15 ילדים ו-27 נכדים, כמה מבניה גרים במתחם עם נשותיהם וילדיהם, היא מטפלת בנכדיה כמו כל סבתא גאה. אבו עראר עצמו לא יודע כמה נכדים יש לו מכל ילדיו. הוא רק זוכר ש-17 ילדים התחתנו ו"אם כל אחד מהם עשה שלושה ילדים כבר עברתי את ה-50".
במתחם ההרמון מרידה נחשבת למפקדת, יד ימינו של אבו עראר. היא אחראית עם תמאם לסדר בהרמון. "כשהתחתנו לא ידעתי מה יהיה הלאה", היא מספרת. "אבל לא אכפת לי שיתחתן, אם הוא רוצה להביא ילדים שיביא. מה שהוא רוצה לעשות הוא במילא יעשה בלי לשאול אותי אז אני לא רוצה להפריע".
אבל למעמדה הבכיר יש גם מחיר. "אם משהו לא בסדר אני בא אל שתי הגדולות בטענות", מסביר אבו עראר את ההיררכיה. "אישה צעירה עוד לא יודעת להתנהג, על כל מה שקורה פה אני פונה אליהן".
האישה החמישית, ארואה, בת 43, פלשתינית, גרה בבניין קטן הסמוך למבנה המרכזי. היא היפה ביותר, אבל פניה עדינות ומיוסרות והיא נראית אומללה עד בלי קץ. שבעה ילדים יש לארואה, בעוד כמה שבועות תלד את ילדה השמיני. גם הבית שלה בוהק מניקיון, בלילות נפרשים המזרנים של הילדים על הרצפה, ובפינת החדר, על מזרן זוגי, סמוך לשבעת הילדים הקטנים, ישנים ארואה ובעלה בהגיע תורה לארח אותו.
בבית ריח של תבשיל עתיר בשמן זית, ואפילו שרק שעת אחר צהריים מוקדמת, ארואה לבושה בפיג'מה. גם כאן, בשלב השאלה הזהה מדוע נישאה לגבר מבוגר ממנה, אבו עראר עונה במקומה. היא היתה בת 30 כשנישאה לו, "עד שאני הגעתי לא הגיע אליה גבר מתאים".
זה גם הסיפור של אימאן, פלשתינית בת 30, האישה הלפני אחרונה. הם נישאו לפני שנתיים. דירתה הקטנה, במבנה נפרד מכל האחרות, מושקעת מאוד, הרבה כסף שפך אבו עראר על אימאן. היא הדתייה ביותר, ראשה מכוסה במטפחת, היא לא מוכנה לענות על אף שאלה. אבו עראר עונה ברצון במקומה. מה מצאה בו? יש לו תשובה מוכנה. "אף אחד לא הסתכל עליה, רק הגעתי היא רצתה לעלות עליי עוד באותו רגע".
הבשורות הרעות הן שזה לא חלום רע, זה כאן, בלב מדינת ישראל, במאה ה-21. הבשורות הטובות הן שאין הרבה גברים כמו אבו עראר. על פי נתוני האו"ם, שיעור הילודה במאה ה-20 פחת בכ-40 אחוז.
אבו עראר משוכנע שהוא השיאן הארצי בילודה, לפחות בקרב הבדואים. קשה לבדוק את זה. במשרד הפנים, במינהל האוכלוסין ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אין נתונים על שיאנים כאלה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משפחה יהודית ממוצעת היא בת 3.13 אנשים, במשפחה ערבית יש 4.98 אנשים. במשפחה חילונית יש 2.3 ילדים בממוצע, במשפחה ערבית יש 4.7 ילדים, לפלשתינים יש 5.93 ילדים ולחרדים 7.5 ילדים בממוצע. אבו עראר עוקף את כולם בסיבוב.
מנגד, יחסית לשיאני העולם הוא נראה כמעט כמו אדם חשוך ילדים. על פי ספר השיאים של גינס לקיסר מרוקו, מולאי איסמעיל (1727-1672) היו 700 בנים ו-342 בנות . לסמואל מסט מפנסילבניה, שנפטר בשנת 1992 בגיל 96, היו 824 ילדים. בוועידה לענייני דמוגרפיה שהתכנסה באבוג'ה בקיץ הוזכרה שיאנית מודרנית יותר, אישה בריטית שילדה ב-1999 את ילדה ה-20. כסף קטן בהשוואה לאבו עראר.
שלטונות החוק והרווחה במדינת ישראל אמנם לא עושים הרבה כדי למנוע אורח חיים כמו זה של נשותיו וילדיו של אבו עראר, אבל הם גם לא עושים לו, לטענתו, חיים קלים מדי. מתוך 63 ילדיו תשעה ילדים אינם רשומים במרשם האוכלוסין. רובם נולדו לנשותיו הפלשתיניות. רק אחד נולד לאישה בדואית. אבו עראר אומר שהילדים נקלעו למצב מוזר. הם קיימים, ועוד איך קיימים, אבל לא רשומים בשום מקום.
"כשאני לוקח אותם לבית חולים שואלים אותי מיהם ולא תמיד מוכנים לטפל בהם מפני שמבחינתם הם לא קיימים אפילו שהם על-ידי, חולים וזקוקים לרופא. כשילד בלי מספר זהות חולה אני צריך לקחת לו רופא פרטי. גם בבית הספר לא רצו לקבל אותם. מזל שהמנהל מכיר אותי ולקח אותם בסוף. אם לא היה מכיר אותי הילדים לא היו לומדים".
"ניסיתי לרשום אותם במשרד הפנים", מוסיף אבו עראר. "אמרו לי להביא אישור מהקאדי. לקחתי את כל הנשים שלי לקאדי והבאתי אישור שהתחתנתי איתן. ואז אמרו לי במשרד הפנים: 'אנחנו צריכים לבדוק, תחכה כמה חודשים'. חיכיתי חמישה חודשים ואז אמרה לי הפקידה שעשיתי עבירה כי בישראל מותר להתחתן רק עם אישה אחת, ו'לך תביא אישור מבית משפט'. מה הם רוצים ממני? כל הילדים נולדו בבית חולים ישראלי, מי אתם שתגידו לי לא להביא ילדים?".
סבין חדד, דוברת מינהל האוכלוסין, אומרת בתגובה ש"משרד הפנים רושם אוטומטית ילדים שנולדו מאישה חוקית. לאבו עראר רשמנו 54 ילדים. הילדים שלא נרשמו הם מנשים לא חוקיות ולכן ביקשנו ממנו שיביא פסק דין הצהרתי מבית משפט שהילדים הם שלו. הילדים שנולדו לנשים פלשתיניות לא יכולים להירשם בישראל אלא רק ברשות הפלשתינית".
גם הביטוח הלאומי לא עוזר לו, טוען אבו עראר. "אנשים בטוחים שאני מיליונר עם קצבת ילדים גדולה. למעשה אני מקבל רק 3,000 שקל על כל הילדים. הילדים הלא רשומים לא מקבלים שום דבר, חלק מהילדים עברו את גיל 18 וגם עליהם אני לא מקבל. ביטוח לאומי לא עוזר לי לגדל 63 ילדים".
חיים פיטוסי, דובר הביטוח הלאומי: "המוסד לביטוח לאומי משלם קצבת ילדים לתושב ישראל שיש לו ילד אחד או יותר והילד שוהה בישראל. במקרים שבהם האב תושב ישראל אך האם אינה תושבת ישראל, משולמת קצבת הילדים עבור הילד לאב ובתנאי שהילד מתגורר בישראל ורשום במשרד הפנים.
"מר שחאדה מוכר ומטופל שנים רבות בביטוח הלאומי ומעולם לא התלונן בפנינו על הטיפול בו. אין לנו מידע על ילדיו שרשומים במשרד הפנים ושיש להם מספר זהות ישראלי שעבורם הוא אינו מקבל קצבת ילדים. הוא מוזמן להגיע אל סניף הביטוח הלאומי הקרוב למקום מגוריו, שם יסייעו ולו וידריכו אותו כיצד יוכל למצות את מלוא זכויותיו".
אחרי שהוא מסיים לשטוח את טענותיו, לוקח אותנו אבו עראר לתחנה האחרונה בהרמון: פגישה עם עסלה, אשתו של אחד מבניו. עסלה היא קרן אור קטנה בתוך משק הבית המוזר הזה, בחורה רזה ואנרגטית, רק בת 22, בת גילה של אשתו הצעירה של אבו עראר. היא מקשיבה לדבריו של אבו עראר עם חיוך רחב.
לפני כמה חודשים עברה לכאן מנתניה עם משפחתה. גם לה עצמה יש כבר שני ילדים. המשפחה המוזרה שלתוכה נקלעה משעשעת אותה. היא מבינה את נשותיו הצעירות של אבו עראר, אבל בשום פנים ואופן לא היתה מתחלפת איתן.
"זקנים מבינים יותר נשים, מפנקים. הצעירים מסתכלים החוצה. לנשים גם אין הרבה ברירות. מי שיש לו בנות רק רוצה לזרוק אותן מהבית, שיתחתנו כבר, לא משנה עם מי. אני רואה את מה שקורה, אבל אין לי מה להגיד. אבו עראר עושה מה שהוא רוצה, הוא לא שואל אף אחד. הוא מתחתן או מביא עוד ילד לעולם ואנחנו מקבלים הזמנה לבוא להשתתף בחפלה וזהו".
ואת , היית מסכימה שבעלך יישא אישה נוספת?
"אני התחתנתי מאהבה. אם בעלי יתחתן עם עוד אישה אני אהרוג אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
