בין מציאות לתדמית
אורי דן על הפער בין תדמיתו של צייד הנאצים ויזנטל בתקשורת, לבין פועלו הממשי בשטח
מותו של ויזנטל, כמו מהלכי חייו, זכו לכיסוי נרחב, כי כל מלאכתו היתה, ובצדק, פרסום, שהנה הוא עסק בחיפוש אחרי הנאצים ועוזריהם, משתתפי פשע השמדת היהודים. אבל לא היה במה שעשה כ"צייד נאצים", במשך עשרות שנים, כדי להצדיק שממשלת ישראל תתייצב ליד קברו. השתתפות הרב מלכיאור, ופרסום הודעת הצער הרשמית היו בהחלט בפרופורציה המתאימה.
סיפורו של ויזנטל הוא דוגמה לפער שבין מציאות לתדמית, שלתוכו נופלים קוראים תמימים. ציידי נאצים אמיתיים, כמו אל"מ (מיל') יוסק' ה יריב וזאבל'ה סלוצקי ז"ל, הלכו לעולמם בלי שהשתתף גם שר אחד בהלוויותיהם, למרות שהם, במו ידיהם, הוציאו להורג, במבצע מורכב של המוסד בדרום-אמריקה, את הרברט צוקורס, רוצח יהודי לטביה.
לכן, כשפרשני התקשורת התנפלו בחמת זעם על הממשלה, וגינו אותה על ששריה לא השתתפו בהלווייתו של ויזנטל, שחי ופעל בוינה, ונקבר בהרצליה - הם, בלי משים, השתתפו בשכתוב ההיסטוריה.
חלקו של ויזנטל באזכור מתמיד של השואה והחובה להביא את פושעיה לדין - הוא ייחודי. אבל בהזדמנות החגיגית הזאת, ניכס ויזנטל לעצמו מבצעים של רדיפת נאצים, שהמוסד ביצע. אבל משום שהמוסד לא יכול היה, מסיבות מובנות, לקחת לעצמו קרדיט פומבי, נכנס ויזנטל לתמונה. כלומר, ייתכן שהתקשורת העולמית והישראלית בתוכה, שחיפשו כתובת ל"ציד נאצים", סייעו לויזנטל, כשייחסו לו את המלאכה. למשל, את גילויו ולכידתו של אייכמן.
אנשי המוסד היו ציידי נאצים של ממש
איסר הראל, ראש המוסד, כעס שויזנטל לקח לעצמו אשראי כלשהו בנושא זה, שהיה כולו מבצע שיזם הראל. הראל עצמו קיבל רק בקושי אישור לפרסם את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי" על לכידת אייכמן, רק כעשר שנים לאחר המבצע. ובינתיים, במשך שנים אלה, לא הכחיש ויזנטל את מאות ואלפי הפרסומים בעיתונות, כאילו היתה לו יד כלשהי במבצע.
מפקד צוות החטיפה של אייכמן, רפי איתן, אמר לי שלויזנטל היה, בלי שידע כמובן, תפקיד אחד: הוא פרסם בעיתונות שאייכמן מסתתר כביכול במצרים או בכוויית, מה שאפשר למוסד לפעול ביתר ביטחון בארגנטינה.
צבי מלחין ז"ל, שלכד את אייכמן, לא הפסיק לרגוז בכל פעם ששמע את שמו
של ויזנטל - בהתייחסו בביקורת רבה לספרו. כלומר, באחד הספרים שפרסם ויזנטל עצמו, ולא איזה עיתונאי, מתואר כיצד עקב פיזית אחר אייכמן. "לא היה ולא נברא, סיפור מעשיות", פסק מלחין, שביצע בימי חייו כמה מהמבצעים הגדולים ביותר של המוסד.
אכן, ציידי נאצים של ממש היו בדרך כלל, ולמרבית הצער לתקופה קצרה מדי, אנשי המוסד, ששמותיהם נשארו חסויים במשך שנים. כמו משה תבור, שהכין את מקומות המסתור בבואנוס איירס לאחר חטיפת אייכמן .
ויזנטל קיבל, גם על מה שלא עשה, את מלוא הכבוד כבר בחייו - במקום שאנשי המוסד, הציידים האמיתיים, לא יכלו להופיע לאור הזרקורים. מועדון הציידים נסגר.
עדכון אחרון : 9/10/2005 3:19
נא להמתין לטעינת התגובות
