אנשי השנה
פעם בשנה תיבת הדואר שלי מפוצצת במעטפות מבוילות היטב מארצות שונות, וכמה חבל שהפסקתי לאסוף בולים בגיל תשע.
אנשי השנה שלי ממש משתמשים בשירותי הדואר!
בקרוב מאוד, הדואר יהיה מוזיאון. ילדים יבואו לבית עם הדלת האדומה והמורה יראה להם מעטפות ובולים ויגיד: "אתם רואים, ילדים, ככה שלחו פעם אי-מיילים". ערימת מעטפות וגלויות על שולחן האוכל. אם מישהו ייכנס אליי פתאום, הוא יחשוב ש א נ י סניף דואר. כל כך הרבה ברכות בבת אחת! אני בטוח שאיזה יער גשם קטן בברזיל נגדע רק כדי להיות נייר לשנות טובות שנשלחו אליי.
ואני לא מדבר על הגלויה מהבנק שחפץ ביקרי ואולי לוקח עמלה גם על הגלויה, לא על מערכת העיתון ששלחה לי ברכת "חג שמח לך ולבני ביתך" (אני גר לבד, ולרגע חששתי שאולי מסתובב לי איזה בן בית בבית ולא משתתף בשכר דירה). אני גם יכול להבין את הוצאות הספרים שמפרסמות את ספריי ומהן אני מקבל "שנת יצירה ופריון" כאילו שאני איזו אלה כנענית.
אבל רוב הברכות, כמעט מאתיים שכאלה, הן מאנשים טובים שלא ראיתי אותם כבר חצי מילניום, שפתאום הפכו ליהודים חובבי מסורת, ושולחים גלויות מעוטרות שכתוב עליהן בעברית "שנת שלום, שגשוג וביטחון" או ברכה כללית אחרת.
לעתים מעל הברכה מופיעות האותיות ב"ה, התאריך הוא פתאום א' תשרי תשס"ו, ופה ושם גם משתרבב פסוק קדוש מהמקורות: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ספר שמות". רוב החבר' ה האלה, אלה שאני זוכר אותם, היו כופרים גמורים ואוכלי שרצים, ואין לי מושג איך פתאום הם הפכו ליראי שמים. כנראה שככל שאתה מזדקן יותר, אתה מתקרב לאלוהים, אולי בגלל שאף אחד חוץ ממנו כבר לא ממש בקשר איתך.
רוב הגלויות הן מחוץ לארץ.
בכל עיר בעולם יש איזו חנות של יהודי שמוכר כרטיסי ברכות בחגים העבריים וקרמבואים עם עובש מארץ הקודש בימי חול.
ואלה הם אנשי השנה שלי, אנשים שממש מביילים ומלקקים מעטפות ביום מסוים בשנה ומשגרים את זה אליי:
שמיל מפלורידה, שעל הכרטיס שלו כתוב "ריל אסטייט", אבל אני ואלוהים יודעים שהוא שיפוצניק מובטל. אורי מלוס-אנג'לס שכבר 40 שנה הולך עם תסריט על סיפורו של יורד ומנסה למכור אותו למפיק שהוא גם סיפורו של יורד, וכבר שנים הוא לא מפיק שום דבר מלבד שנות טובות (קיבלתי אחת גם ממנו).
ורד מאמסטרדם, שלפני 20 שנה ראיתי אותה גרה בסירה בתעלה לא רחוק מהמחבוא של אנה פרנק, די מחוסלת מכל החומר שהיא זללה, אבל לא מוותרת על שנה טובה בכל שנה.
מיקי ואורנה מברלין, שאולי יש להם עוד את המועדון הזה עם החשפנית שמופיעה עם נחש. שוש שהיתה פעם פקידה פלוגתית, והיום היא גרושה פעם שלישית וגרה בעושר בפריז, עם כל הצרפתים האלה. כבר עדיף שהיא היתה נשארת בפלוגה.
בנצי אחד מטיבט שפגש פעמיים את הדלאי לאמה, ומצרף גם תמונה של עצמו עם קרחת וגלימה כתומה. אני מביט בתמונה, ולא מצליח לנחש מי זה האיש המכוער הזה ולמה הוא מברך דווקא אותי. שישלח שנות טובות לריצ'רד גיר.
ויש גם ברכות מהארץ, גם הן מאנשים שחשבתי שכבר לעולם לא אשמע מהם, והנה הם באים, פעם בשנה, בתוך מעטפה, פתאום, כולם בבת אחת נזכרו בי:
מישקה, המ"כ שהתעלל בי לפני עשרות שנים, ואחר כך, אולי בתור עונש, חזר לעבוד בנוי בקיבוץ המתפרט שלו. דלית מהמושב בעמק חפר, שהיה לנו סיפור של חודש בתקופת האבן, ודווקא גמרנו יפה.
שוקי הקטן, שפעם פרסמתי אצלו שיר בביטאון ספרותי לשירה מודרנית שהוא ערך. הביטאון הזה יצא רק פעם אחת ורק הוא ואני קנינו אותו וקראנו אותו.
אנשי השנה יעל רשף
האם ברוריה מברור-חיל היא דמות בדויה? מי זאת שלומית, שטוענת פעם בשנה שהיא דודה שלי ואף אחד לא יכול להוכיח את זה? דודו מבאר-שבע, מה הסיפור שלו? ולמה הוא לא נעלם כמו הדודו ההוא מהשיר של חפר? והאם יש עוד אודטה (מקריית-ביאליק!), מלבד הבבושקה המאושרת תמיד שמבשלת לי לפעמים בטלוויזיה?
היתה גם גלויה אחת יפה עם צילום של בחור צעיר עם כיפה שקוראים לו יהודה סעדו, בלי שום כתובת, ורק אלוהים יודע מי שלח לי את זה.
אני כבר מכיר את שמות כל אנשי השנות הטובות שלי, ואם אחד מהם לא מברך אותי באיזה ראש השנה, אפילו אם זה אחד שאין לי מושג מיהו, זה מטריד אותי לפחות עד ליום כיפור, שאז הוא פתאום מפתיע עם "גמר חתימה טובה" - ברכה שתמיד קצת הפחידה אותי.
ובכל ראש שנה אני מרגיש אשם, משום שאף פעם אין לי בולים בבית (למי בעצם יש?), ובפעם האחרונה כשנזקקתי לבול עמדתי שעה בתור במוזיאון בנק הדואר, וכשהגעתי לדלפק קיבלתי מהפקיד האדיב חמישה בולים ושלוש מעטפות עם קנס שהגיעו אליי לפני שנתיים ולא לקחתי אותן.
ואם בכל זאת אתה מחליט ללכת למוזיאון כדי לרכוש בולים ולענות לאנשים הטובים, עד שאתה מגיע לזה פורצים החגים הנוראים, סניפי הדואר
סגורים, ואתה יודע ששוב לא התנהגת יפה.
וכן, אני יודע שגם בסוף דצמבר אקבל ברכות מכל אנשי השנה שלי - גלויות של "מרי כריסטמס" עם האשוח הבלתי נמנע. ושוב ארגיש אסיר תודה ואסיר ציון, ובעיקר אשם.
והרי זה ידוע שכל החגים בכל הדתות בנויים על רגשי אשמה בתאריכים שונים.
אני משתמש בטור הזה בעיתון להודות לכל המברכים, כולל לאלה שאין לי מושג מיהם ואיך הם צצים פתאום רק בחגים, כמו ביבי אחרי התנתקויות.
אני מאחל לכל השולחים והשולחות שנה טובה ברוח הברכות שלכם: "שנת שלום, שגשוג וביטחון", למרות שכנראה גם בשנה העברית הבאה לא נשלים, לא נשגשג ונשתדל להדחיק את חוסר הביטחון שלנו.
ועשו לי טובה, אל תעזבו אותי אף פעם.
אנשי השנה שלי הם הדבר הכי יציב בחיי, ואני יודע שאם פתאום, באיזה ראש שנה של איזה תשס"ז, לא תגיע פתאום הגלויה מברוריה מברור-חיל או משוקי הקטן, אני ארגיש מוטרד ובודד, שזאת בדרך כלל הרגשת רוב הציבור בחגים.
אל תפסיקו אף פעם עם השנות טובות שלכם. כבר התרגלתי אליכם.
ואם אתם קוראים במקרה את הטור הזה, אנשי השנה היקרים שלי, אז שתהיה לכם באמת שנה טובה ונעימה (ודיר בלאק עם הגמר חתימה טובה!)
geffen@maariv.co.il
עדכון אחרון : 7/10/2005 5:41
נא להמתין לטעינת התגובות
