אל תשתקו
אלי שרגא מספר על גילוי האנטישמיות הראשון שלו, שחווה במקום הכי פחות צפוי
הבודק פונה אלי ושואל אם אנחנו יחד (אני והבחורה). אני מנענע בראשי לשלילה, ולפתע שומע מאחורי קול גברי שמסנן "יש לו כיפה על הראש, הוא חושב שמותר לו הכול". לרגע אני תוהה אם באמת שמעתי את מה ששמעתי, אבל הקול הדובר לא מניח לי לתהות הרבה זמן. "אתה לא רואה שאנחנו יחד? מה אתה נדחף?" אני מסתובב ואומר לבחור "בוקר טוב גם לך" ומפנה לו את מקומי. כל זאת בעוד שהבודק הביטחוני ובת הזוג מתבוננים במחזה בחיוך נבוך. לאחר המעשה אומר לי הבודק: "אל תתרגש, יש ישראלים כאלה". באמת תודה.
בדרך כלל בעת שהותי בחו"ל, אני מסתובב ללא כיפה. לאו דווקא מחשש לגילוי גזענות. פשוט כי אין לי כוח לתת הסברים לכיפה שעל ראשי. לתומי חשבתי שכאן בארץ אדם דתי יכול ללכת חבוש בכיפה ללא הצורך להתנצל על כך. מסתבר שטעיתי.
המחשבה הראשונה שעלתה בי מיד לאחר המקרה היא - מה הציבור הדתי עוד צריך לעשות כדי ליצור לעצמו דימוי חיובי יותר. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי: למה בעצם הציבור הדתי צריך לשפר את הדימוי שלו? למה אני צריך להתנצל על מה שאני? הרי לו היה במקומי בחור ללא כיפה, התקרית הייתה מסתיימת בחיוכים מנומסים. הרשות שהוא לקח לעצמו להתבטא כך כלפי אדם שכל חטאו היה הכיפה שלראשו היא פשוט גזענות.
ואז נפל לי האסימון. גילוי האנטישמיות הראשון שחוויתי היה במקום הכי פחות צפוי, כאן בארץ, על ידי יהודי, ישראלי, אדם רגיל שבנסיבות אחרות הייתי יכול לומר עליו שהוא נראה אפילו חביב.
כשסיפרתי את הסיפור לידידים לא דתיים הם אפילו לא הופתעו. "אתה לא תאמין אילו ביטויים אנחנו שומעים על דתיים" אמרו לי.
ומכאן אני שואל -איך אתם מגיבים כשאתם שומעים את הביטויים האלה? גם אתם מחייכים חיוך נבוך? מוסיפים הלצה משלכם? סתם שותקים?
מי הם ה"דתיים" האלה שאתם שומעים עליהם את הביטויים האלה? אלה אני ושכמותי, חברים שלכם
בספרו "אנשים רגילים", טוען כריסטופר בראונינג, שהנאצים לא היו חיות אדם כמו שאנחנו מעדיפים לחשוב עליהם אלא אנשים רגילים שבסוף יום העבודה היו באים הביתה למשפחותיהם ,לחברים ולקהילה שלהם. כולם ידעו ושתקו לא חשבו למחות ובכך היו שותפים לפשע.
מובן שאינני משווה את התקרית הזו לאותם ימים, אבל שתיקה מול התבטאויות מהסוג הזה היא מעין הסכמה והנצחת הדימוי השלילי של הציבור הדתי. אמירות כאלה יכולות להיאמר רק כאשר יש להן קהל שמוכן להקשיב. אל תהיו הקהל הזה.
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של
NRG מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
לפרטים נוספים הקליקו כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
