קשישים ומשהו
הם קיבלו תוכנית במקרה, בעיקר משום שלא היה משהו אחר, והלכו עליה בלי לעשות חשבון. כי כשאתה באמצע שנות השישים לחייך ואין דבר שלא ראית, מה אכפת לך מה יגידו. הם רק לא חשבו שיגידו כאלה דברים טובים, שפוליטיקאים יעמדו בתור כדי לחטוף מהם, שהקהל יתמכר ושיוכלו להשתגע לגמרי. והם גם לא ידעו שזה יהפוך אותם לחברים כל כך טובים.ירון לונדון ומוטי קירשנבאום בתמונות מחיי נישואים
טריפלייב מתאבד בגלל אהבתו הנכזבת לנינה. ישראל כ"ץ עדיין לא נכזבה אהבתו למסדרונות מזימה, לחיי שלטון. הנה הוא אוחז בדף הצהוב שעליו כתוב: "בחרתי בתוכנית שלכם להודיע על התפטרותי", זורק מבט, מניף יד כאומר: "נו באמת. . .", מחזיר לקירשנבאום את אקדחו. שוב ושוב מנסה קירשנבאום לדחוף לעברו את האקדח. אבל לא ילד ישראל כ"ץ. כפטרונו נתניהו הוא בטוח שזאת רק מערכה ראשונה.
הצלחתם של לונדון וקירשנבאום גורמת לי קורת רוח מובנת. זאת הצלחת הישרדות האסקימוסים הקשישים רגע לפני שהופקרו במדבר הקרח התקשורתי. אני מגרד את הגיל שלהם. מלמטה, לשמחתי. אבל אני מספיק זקן כדי לחגוג את חזרתם לעתיד. כבר שנתיים שנמשכת האובססיה. אני מתנפל על כל זיק הוכחה שגם לנו, רפויי החזה, יש אחרית ימים. ייתכן שלא לכתוב באתי אלא לחפש נחמה. אולי ממרומי כיסאות המנחים שלהם ינבאו מה מתבשל בכדור הבדולח המקצועי שלי. או בקיצור: מה יהיה איתי?
לפני כשנה, בהבזק של ביזאר מחשבתי, נשלחתי לבלות עם כוכבי הפסטיגל. לצד הבוסקילות וכל הג'ל הזה פגשתי איש מקריח עם מגבת ספוגת זיעה על הצוואר. קראו לו טוביה צפיר. עמדנו זה לצד זה מול מראת הסטודיו למחול. המראות היו בלתי מלבבים אז ויתרנו על המילים. אותה מראה מנוולת ממתינה גם הפעם בחדר האיפור, אך לונדון לא איש שמניח למילים לחלוף על פניו: "זה המקום היחיד שבו אני נהיה צעיר", הוא אומר.
רק פה הזמן מיטיב איתך, ככל שנוקפות הדקות אתה צעיר יותר.
"כן, משקיעים בי בלהיות צעיר, אבל במוטי משקיעים יותר".
עד כמה אתה מודע להזדקנות שלך?
"או הו, או הו. בגלל שאתה רואה את עצמך כל יום, אתה צריך להסתכל בסרטים ישנים כדי להבחין בשינוי".
רק שם רואים את זה?
"כשאני הולך להשתין אני מביט במראה, וכשאני יוצא אני רואה את הצעירים האלה. עם פופיק מנוקב, עם קעקועים בעכוז ומתברר לי לגמרי שלא, שאני כבר לא איש צעיר". קירשנבאום : "אבל לא מדובר פה על קשישות מופלגת. חלק מהיצריות עדיין ישנו".
אני מאפשר לעצמי התרגעות עם ה-Wishful thinking של קירשנבאום. מביט אל המפיקה מורן, בת 25. צעירה בשבע שנים מהבת הצעירה של ירון לונדון. אומרת שזאת פריבילגיה גדולה לעבוד עם שני טאלנטים שכמותם. הנה הם גוחנים על תחקיריהם, עושים עצמם לא שומעים. ללונדון יש טי-שירט שחורה שמסוככת כאוהל על כרסו, לקירשנבאום יש אותו הדבר, אבל בלבן ובכפתורים. "זוג נשוי", קובע מעליהם פלקט הסרט שבו כיכב לונדון. אלא שעכשיו מוטי קירשנבאום מחליף את מירי פביאן.
ביום שבו באתי היתה המערכת סחופת שביעות רצון. זה היה למחרת הניצחון של שרון במרכז, והעורך אבי אלקלעי התגנדר ברייטינג של 9.1 אחוזים . תוכנית חדשה הריצה מנועים. כ"ץ הוזמן, צחי צילצל, סילבן נעלב ושירה פליקס נכנסה ואמרה: "קירש, מה אתה יכול להגיד לי על סטף?".
שקעתי בספה הכהה, מצויד בשתי הנחות ושאלה שהבאתי מהבית. ראשית, השאלה. כשהיה בערוץ 2 אמר ירון לונדון שהוא משמש כעלה תאנה אינטלקטואלי, האם היום הוא עלה תאנה של יצורים כמו "פיק אפ"? התשובה נשמעה בערך כך:
ועכשיו ההנחות. הראשונה שבהן היתה שהתוכנית היא דיאלוג פרוע, פורץ חוק, בין שניהם. מתחיל בחדרם בקומה ה-23, נמשך במזנון, עובר באולפן ובאמצע משום מה נדלקות גם מצלמות. נחמד, אבל מאוד לא מדויק. "זאת ספונטניות מפוכחת, עצורה, מתוחכמת", יתקן אותי ירון לונדון.
ההנחה השנייה היתה שהחברות הסונטת על המסך די מתפוגגת בשמונה בערב. כמה כוח יכול להיות לך למישהו שאתה מבלה איתו חמישה ימים בשבוע? האמת היא שמצאתי חברות עמוקה ואמיתית. "אנחנו דואגים זה לזה", אומר לונדון. במהלך השעות שעשיתי איתם הכל היה גלוי ופתוח. רק פעם אחת, אחרי שקירשנבאום דיבר בטלפון, התלחששו ביניהם. הרבה אינטימיות היתה כשרכנו זה אל זה. מצח כמעט נגע במצח.
קווי המתאר שלהם דומים. קירשנבאום בן 66, לונדון בן 65. כשמלאו להם 14 הלכו שניהם לבתי ספר חקלאיים. לונדון לכפר הירוק, קירשנבאום לפרדס חנה. "צמחנו על קרקע המזון של תנועות הנוער", יסביר קירשנבאום. עיתונאים מגיל 20. אחד התחיל ב"הארץ", האחר ברדיו." לא היתה לי אף פעם תוכנית חיים", הסביר לונדון, "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. לא ידעתי למה הגעתי לרדיו, למה הגעתי לטלוויזיה".
הכירו בימיה הראשונים של הטלוויזיה. אחר כך הצטלבו לא פעם. לונדון עשה, למשל, את קולו של אלוהים ואת ברוך ג'מילי ב"ניקוי ראש" של קירשנבאום. אחר כך היו שותפים במופע "יורדים על השבוע". כל חייהם לשו את אותם חומרים אקטואליים, אותם חומרים היסטוריים.
שניהם מוגדרים כאנשי שמאל. ללונדון נדמה שקירשנבאום אפילו קצת שמאלה ממנו. "אבל בתכונות אנחנו אנשים שונים לגמרי", הוא מבאר, "מוטי היה מנהל, יש לו אישיות של מנהל, אדם שמקבל החלטות, מאוד כריזמטי. פסגת הניהול שלי היתה במחלקת הדרמה בטלוויזיה וזה הסתיים בכישלון חרוץ".
מה בקווי האופי שלכם מאחד אתכם?
"אתה צריך לשאול את המסתכל מהצד. לא יהיה נבון וטקטי מצדי לאפיין אותנו".
הם נראים לי כזוג עופות. לעתים עופות טרף. קירשנבאום הוא הבז. המקור הרושף קיטור, ציניות, צחוק, לפעמים סתם ביטול, מפנה מבטו ימינה ושמאלה לבחור את הציד הבא. לונדון הוא הטווס. אוהב לפרוש את מניפת נוצותיו, להציג את כל צבעי הידע, ג'נגלר של עובדות, להטוטן של תופעות, סקרן בלתי נלאה, כמעט כתבתי "כפייתי". ועדיין אני חושד שלא הכל ממש מעניין אותו, אבל הוא, בנו של שחקן, יודע להיראות מתעניין. לפעמים המבט מכווץ לכדי עווית עוקבת, אבל בפנים הכל ישן.
אם הסמכותיות של קירשנבאום זקוקה לפקפוק, לגרירת המילים הטיפה פלגמטית, הרי החן של לונדון הוא במספרים, בתאריכים. העיניים הקרועות והקצף בקצה השפתיים צריכים את הקביעות המלומדות בנוסח: "הסכם קודייבה שנחתם כמובן בין מוחמד לשבט קורייש". אם לונדון הוא השיטפון, קירשנבאום הוא הסכר, אם לונדון הוא הגודש, קירשנבאום הוא הפרופורציה, אם לונדון הוא הלהט, קירשנבאום הוא הלעג. "יש לנו עסק עם ותיקי מלחמת וייטנאם", ליגלג כששמע את לונדון ואותי מתרפקים על מסענו המשותף לשם.
את מסעו לערוץ 10 התחיל ירון לונדון עוד כשהיה בקשת. כשהרגיש שמשלמים לו יותר מהתמורה שהוא נותן. "כשגיששתי, הבנתי שגם הם חושבים ככה, רק לא נעים להם להגיד". ואז באה פנייה מערוצו הנוכחי. הציעו שיערוך ויגיש תוכנית יומית שמבוססת על סרטים דוקומנטריים. זה היה אתגר עצום שניגף לפני הכסף שלא היה.
קירשנבאום הגיע כמנכ"ל אחת החברות שהתחרתה על הזיכיון. כשחברה אחרת לקחה את ימי השידור של החברה שהוא עמד בראשה, נשאר ללא חוזה והיה צריך לשלם לו משכורת. חיפשו להם כל מיני תפקידים, אך כישורי היתר שלהם עמדו לרועץ. עד שיום אחד שמע אותם אבי אלקלעי מתקוטטים במסדרון והבין שהוא שומע את רשרוש המפתחות במנעול הכספת של פורט נוקס.
"בהתחלה כל מרואיין עשה טובה, עכשיו מצלצלים מהבוקר", מספר קירשנבאום. "אתמול אבי שם לב לכמות הפעמים שהזכירו אותנו אצל רזי ברקאי". כשלאריאל שרון היה דחוף להעביר מסר אחרי ההתנתקות, הוא בחר בהם.
למה הם באים אליכם? הרי אתם לא עושים להם חיים קלים.
"אני לא רוצה להשתחצן, אבל זאת במה פוליטית שנחשבת ערכית, הם מרגישים נכון לבוא למרות שאנחנו מסוגלים לכסח אותם".
לונדון : "הגישה שלנו פחות פורמלית והם אנשים ככולם. אוהבים לכייף. נחמד להם איתנו".
נחמד ? אתם הרי נושכים.
"מכל המארחים בתוכניות הפוליטיות אנחנו מצהירים על השקפותינו בלי כחל וסרק, ועם זה, נדמה לי שאנחנו לא ציניקנים וכן הגונים".
מה זה נקרא הגינות בשידור?
"בהיותנו אנשי שמאל אנחנו יודעים שעלינו להיות הגונים עם מי שדעתם לא כדעתנו. לעתים דווקא אלה זוכים לבמה נוחה יותר. יוסי שריד, חבר של 40 שנה, אומר שהכי קשה לו אצלנו".
אז אתם הוגנים, מה אתם עוד?
"רומנטיקנים של ארץ ישראל. אנחנו ציונים בסך הכל. ואנחנו לא ניהיליסטים ולא ציניקנים".
ציונים כן. אני זוכר איך תחילת האינתיפאדה השנייה תפסה אותנו בוייטנאם ורצית לארגן את כולנו לחזור הביתה. אבל ציניקנים, אתם לא ציניקנים?
קירשנבאום: "כן, קשה להגיד שאנחנו לא ציניקנים".
לונדון עדיין לא מוותר בנקודה הזאת. אולי אירוניים,אבל לא ציניים. לא לוקחים פור גרנטד את דברי הפוליטיקאים, אבל מבינים שמעבר לכל צריך לשחק את המשחק הדמוקרטי. "אנחנו גם נותנים כבוד", וקירשנבאום מצמצם: "אבל גם הכבוד הוא בעירבון מוגבל".
ומעל לכל המשחקים הדמוקרטיים והציניות והאירוניה מדבר הניסיון. כל מרואיין שמגיע עבר בין 50 למאה פעם את מטחנת לונדון על כל גלגוליה. "אנחנו מנסים להגיע ללוז, לתרכיז האמיתי של הדברים", מסביר קירשנבאום, "ותעזוב אותנו עם הטקסטים, הפסאדות והנוסחאות. בוא ננסה לדבר על העניין עצמו. אל תמכור ואל תשווק". לפחות פעם בתוכנית הוא מוצא עצמו פותח פה על אורח: "אל תמכור ואל תשווק", הוא מתרה בו.
קירשנבאום מסכים איתי שממה שנראה, דווקא אנשי הימין מקבלים אצלם יותר אורך רוח. אבל זה בגלל שפשוט יותר מעניין איתם. "מה נביא, אנשים שחושבים כמונו? שלא נתווכח? ואם נתווכח זה יהיה בדאווין כזה? הרבה יותר מרתק להתמודד עם מי שרחוק מאיתנו אידאולוגית".
העמדה הזאת גם מתגמלת אותם עיתונאית. בימי ההתנתקות היתה "לונדון וקירשנבאום" הבמה הכי פורייה של הציבור הציוני-לאומי. "הם באים אלינו בחפץ לב", מסכם לונדון.
האם כל מרואיין לגיטימי?
קירשנבאום: "כל מרואיין לגיטימי".
גם יגאל עמיר?
"בהחלט. הלוואי והייתי יכול לראיין אותו. הדעה שעצם הראיון הוא מתן לגיטימציה היא אווילות מוחלטת. צריך לדבר עם מי שרק אפשר כדי להבין את המניעים שלו".
במכת מחשבה ראשונה, מה היית שואל את יגאל עמיר?
"בדרך כלל באים אליו, דוחפים מיקרופון וצועקים לו: 'אתה מתחרט? אתה מתחרט?'. אני הייתי מנסה להגיע לחרטה דרך ראיון של שעתיים. לראות מה רץ בראש לאיש הזה".
ומה עוד?
"אם זה היה נכון או לא, האם נכון לרצוח את שרון. אלף ואחד דברים הייתי שואל".
האם יש אנשים שהם בזים להם? שעצם המגע איתם גורם להם דחייה פיזית, רוחנית? "אני לא בז באופיי. היו מניאקים, היו פסיכופתים, היו מקפיצים לנו את הנתיך", זה הפיוז, בלשונו המצוחצחת של לונדון. "נקודת המוצא שלנו היא מה שקבע בובי קנדי: It takes all kinds to make a nation", אומר קירשנבאום.
אמא שלי אומרת: "גינה גדולה יש לאלוהים".
"בדיוק, גינה גדולה. אבל אם נלך עם המשפט של קנדי אז צריך להבין שגם אנחנו חלק מה-Nation ואז יכולה להיות התנגשות". זה בדרך כלל קורה כשלאולפן מגיע איזה לאומן נוראי, "שרואה בנו שמאלנים מסריחים והומואים, שרוצה להרוג את הערבים. אז יש עימות".
עימות אמיתי או ההצגה נמשכת?
"עימות אמיתי. לא הצגה לרייטינג. כי אנחנו כן יכולים לחטוף קריזה".
מה מביא לך את הקריזה?
"התנהגויות קיצוניות נורא. פנאטיות דתית. כל זה מביא לי קריזה. אני מודה".
זאת ההרגשה שמרואיין מנסה לעבוד עליך?
"מותר לו לנסות לעבוד עלי, זה חלק מהעסק, אבל אני לא אתן לו".
כך למשל איבדו את הסבלנות כלפי ההיסטוריון הפוסט ציוני אילן פפה. "דתי השייך לכנסייה הקומוניסטית", מסביר לונדון. מה שמוציא את ירון לונדון משיווי משקל זה סירוב לזרום עם השיחה. החזרה הבלתי נלאית על אותן מנטרות. "ההתנגדות לקיים איתי דו-שיח משגעת אותי. כי אז אין דיאלוג, אין גילוי, אתה סתם מקבל שלט חוצות ולך תדבר עם שלט חוצות".
אנשים כמו מי הרגיזו אותך?
"אילן פפה זה דוגמה אחת".
מי עוד?
"קשה לי להיזכר".
מגיל מסוים הטיעון הזה, בגידת הזיכרון, נשמע אפילו אמין. לא נראה לי שזה היה תרגיל בהתחמקות. במסענו בוייטנאם הציג לנו לונדון את התוכנית בלי סודות, התוודה שהיה מוכן לחיות בעולם גלוי וחשוף, שאתה תדע מה נעשה אצל השכן והוא יידע מה נעשה אצלך. זה היה פרץ נאיבי שובה לב מצד מי שכמעט כל חייו מתעסק עם אנשים שמנסים להסתיר. ייתכן שהקרבה שנסרגה בין חברי הקבוצה שלנו, שיחות המיניבוס בדרכים המקרטעות, הולידה רצון כן להשתחרר מכבלי הצביעות החיונית.
בשלב הזה בחייו, יחד עם שותפו, הוא מרגיש משוחרר מכבלי המדיה, חש שהוא יכול לעשות הכל." אנחנו קשישים,אנחנו זקנים,אנחנו החבובות", הקול של קירשנבאום מטפס עכשיו, "לנו מקסימום יכולים להגיד:' חברים תודה רבה, זה לא מעניין אף אחד מה שאתם עושים, אין לזה רייטינג, אתם מעליבים אנשים, לכו הביתה'. לא יקרה אסון. הרי עשינו כמעט הכל במדיה. לכן אנחנו לא רוצים להיות כבולים לחוקיה".
אז איך שוברים את חוקי המדיה? האמת היא שזה כמעט הפך לאתגר. "כשמרואיין לא טוב אנחנו מדברים בינינו. ואז אנחנו כבר שואלים אותו שאלה ארוכה נורא ואומרים לו: 'תקצר'. כי מה שחשוב זה השאלות שלנו. לא התשובה שלך. אז אתה אומר את זה בצורה שלא ייעלב אלא ישתתף בזה".
אבל לא רק חצייה של החוקים, לפעמים גם פיצוצם. הנה למשל המשחק של נבחרת ישראל נגד צרפת לפני מספר חודשים שנפל בדיוק בזמן השידור שלהם. קירשנבאום, פריק של כדורגל, לא רצה להפסיד את המשחק. שמו לו מוניטור על השולחן והוא צפה במשחק בזמן התוכנית. לונדון דיבר עם אורחיו באולפן, קירשנבאום היה בכלל על הדשא. והכל צולם כמובן. "עוד לא היה מקרה ששדר ראה תוך כדי שידור שלו תוכנית של ערוץ אחר", הוא מתענג על הזיכרון ההוא.
ההקצנה הזאת, הומוריסטית ככל שתהיה, יכולה להתקיים כי הציבור כבר יודע מהי טלוויזיה. מכיר את כלליה, את טקסיה. עכשיו זה עידן המהלך השני. "הכללים כבר ישנם, אז מותר לשבור אותם", מנתח לונדון, "אפשר לחשוף את הבטנה של העשייה הטלוויזיונית כי כולם כבר מכירים את החליפה".
החליפה היא האופן שבו שר הטקס, המנחה, מכריז על מרכולתו. תמיד אומר שעומדים לשמוע את הראיון המדהים ביותר, הנוגע ללב ביותר ששמעתם מעולם. מעולם לא נחשף פוליטיקאי כמו שהוא עומד להיחשף מיד. "אז הדברים כבר נשמעו, סיפורים נוגעים ללב כבר היו ואנחנו לא מסתירים את ידיעתנו זאת מהצופים. אנחנו לא עושים Fuss (מהומה), זה אולי העניין".
אולי זה יתרון השוליות של ערוץ 10, שאתם יכולים לעשות הכל.
לונדון: "ודאי, אני מניח שבערוץ 2 לא היו נותנים לתוכנית כזאת הזדמנות שנייה. היו בודקים רייטינג, בודקים אלטרנטיבות, איפה אפשר להרוויח שלושה אחוזים יותר ומקפדים אותה מיד".
ומה קרה פה?
"בגלל סיבות מקריות כמו היעדר תכנון אלטרנטיבי אפשרו לנו והתוכנית צברה נפח וציבור צופים נאמן והיום היא מרוויחה כסף".
קיבלתם אי פעם איתותים בסגנון: "חברים תתרסנו, אתם מגיעים לקצה" ?
" מעולם לא ואני מציע גם לא לתת לנו איתותים כאלה, כי לא נהיה פה. אנחנו לא זקוקים לאזהרות מפורשות. די לנו ברמזים כדי שלא נהיה פה".
אז ממה הכוח שלכם? מזה שאין לכם מה להפסיד?
"הכוח הוא במידה רבה משום שלשנינו יש די חלופות פרנסה. אנחנו לא נאחזים בתוכנית כמבוא לקריירה פורחת. אנחנו כבר בצניחה. השעון מתקתק. מוטי אומר שאנחנו לא נאבקים על בניית קריירה, לכל היותר אנחנו מתחזקים קריירה. זה נותן חופש עצום".
וזה לא רק חופש מה לעשות, אלא גם מה לא לעשות. לא לשדר, למשל, מה שקרוי בברנז'ה "סיפורים אנושיים", "אותם שנועדו לגרום לצופה סערת רגשות: אנס מפורסם, ילדה שהותקפה, עני עם מקרר ריק", אומר לונדון. פעם זרקו לפח צילומים של אישה שנתפסה על חם בוגדת באוטו. "שיישאר גם משהו לנסים משעל", צוחק העורך אלקלעי. פריימים מאוד סקסיים, מאוד רייטינגיים, שבסופו של דבר שודרו בחדשות והיה ויכוח גבה גלי עם עורך החדשות ועד היום הם בטוחים שהחדשות טעו ואת כל הפרשה אפשר לכנות כתמצית הטעם הרע.
זאת עיתונות בזויה בעיניכם?
לונדון: "זאת עיתונות חשובה, אבל בנאלית".
יש מפיקים, עורכים בטלוויזיה ובמודפסת שהישגם נמדד בעצם מהלך הציד.
"אלה המכריזים: 'הצלחנו להביא לאולפן פרסונה שאחרים לא הצליחו'", אומר לונדון, "וזה בטח כרוך בפיתויים, בהבטחות, בהבטחות שווא, באפשרות שיוכלו למכור משהו, לומר דברים שבמקומות אחרים לא אמרו, אבל השיחה עצמה נטולת ערך, לא מבהירה דבר".
קירשנבאום בטוח שעד כמה שהנושאים "האנושיים" האלה חשובים, אי אפשר להבהיר אותם בארבע דקות טלוויזיוניות. וצריך לדעת, מבחינתו, עוד דבר, וגם הוא קשור לגיל. "אנחנו באים לבלות עם האקטואליה. ראינו כל מה שהאקטואליה יכולה להראות, עכשיו אנחנו רוצים לבלות איתה".
איזה יתרון נותן הגיל במשחק הזה? אתה לוקח את העניינים במתינות רבה יותר?
לונדון: "בוודאי שאתה מתון יותר. זה טיבה של קשישות".
אתה לומד יותר לקבל אנשים?
"זה נכון לגבי התנהגותי בכלל. כשהחיים מכים בך אתה מתרכך. אתה תופס יותר את מורכבותו של האדם, אתה תובעני פחות".
שיפוטי פחות.
"כן, לי זה קרה. אני חושב שגם למוטי".
קירשנבאום : "הייתי העורך הראשון של 'מבט'. כל הקריירה שלי היתה אקטואליה וסאטירה, סאטירה ואקטואליה. לא היו חיים מחוץ לאקטואליה. עם השנים אתה לומד שיש חיים אחרי האקטואליה. לקח לי שנים להזדקן מזה, להיגמל מזה".
איך מתבטאת הגמילה מהאקטואליה?
"יש לנו מין מבט זגוגי של חוני המעגל. הקטסטרופות מוכרות, האסונות ידועים מראש. אנחנו יודעים איך זה יסתיים, מה נגיד, מה יעשו מחר העיתונים. זה טיבו של המבט הזגוגי הזה, המבודח".
במסדרונות הסמבטיוניים של הערוץ הגריאטריה שלהם מוכחת. יש להם יתרון או חיסרון, תלוי איך מביטים על זה, של כ-20 שנה על מי שמחזיק בפסגת הקשישות. אפילו המנכ"ל מודי פרידמן, למשל, שסופר גיל לא שפוי של 50, נחשב לילד. "שלא לדבר על התחקירנים שילדינו הצעירים מבוגרים מהם", אומר לונדון.
אצלי בעיתון זה אותו סיפור.
"כן, בוודאי אצלך זה אותו הדבר".
אבל אני מוכרח להגיד שלפחות חלק מהצעירים שאני עובד איתם מוכשרים יותר ממה שאני הייתי בגילם. גם אתם מרגישים ככה?
לונדון: "כן, בהחלט, אבל אל תטעה. מוטי הזהיר את כל חורשי התמוטטותנו שאותנו יוציאו מהאולפן רק על אלונקה. וגם אז נמשיך לשדר. אל תיבנו על זה שנתעייף. לא נתעייף. הרבה זמן תצטרכו לחכות או פשוט להתנקש בנו".
מעבר להתחככות המשועשעת, העבודה עם הצעירים מפצה אותם על מידה של חוסר ערנות, של זרות. הייתי קורא לזה אפילו "אי ידיעת החומר". אין סיכוי שידביקו את כל תרבות הנוער, כי גם ילדיהם כבר אינם נוער. כשאני רואה אותם בשידור מתופפים בקצב ההיפ הופ זו לא רק הנאה, זו תמיד מן חגיגת קולומבוס קטנה. הנה הצלחנו לגלות טפח של יבשת חדשה. ולפעמים, עכשיו אני עובר לווידוי שלי, אתה באמת רוצה לגלות יותר מטפח. ההיפ הופ הוא יותר מהיפ הופ. אתה רואה בו דרך לדלג על זרות, להיכנס לראש, לדבר בשפה שאינה שגורה. אבל החשש להיות פאתטי משתק אותך עד כדי כך שאתה אפילו מהסס להשתמש ב"אחלה וסבבה". כי מי יודע? היום זה רק ה"אחלה", מחר זה הקעקוע על הכתף.
האם חשש הפאתטיות מטריד גם אתכם?
קירשנבאום: "זה נכון שיש פאתטיות כשבן אדם מתיילד, מנסה להיות צעיר בכוח, לבוא עם עגילים באוזניים. אני לא חושב שירון ואני שבויים ברצון הזה".
לעומת זה הם משתטים בכיף. "ההשתטות שלנו זה לצאת מה So called מכובדות , קריירה, כוכבי טלוויזיה. אנחנו יכולים לשיר. אני מזייף בצורה היסטרית, אבל שר מכל הלב. עם כל הלב אני שר". והם מרגישים שבגילם זה מותר. אפילו לדבר שטויות מותר להם. זה חגיגת השחרור מהטקסט, ההתנתקות מדורסנותו של המשפט. וגם אפשר לצחוק ולרקוד ולתופף ולהיות קוסם.
אתם תעשו הכל? אין קווים אדומים?
לונדון: "הרגש, חוש הטעם, הוא שקובע".
קירשנבאום : "אפילו טיפסנו על קירות".
ייתכן שכל הנאמברים שהם עושים רגע לפני מיקי ויעקב מדגישים עובדה עקרונית אחת: שכל "הלונדון וקירשנבאום" הזה הוא יותר תאטרון מאשר עיתונות. "תאטרון בנוי על דיאלוג, דרמה ומערכות יחסים", אומר לי בנו של השחקן בצלאל לונדון, "ומה שצד את לב הצופים זה מערכת היחסים בינינו לבין האורחים המזדמנים, גיבורי המשנה". גיבורי המשנה יכולים להיות המשתתפים הקבועים כמו רביב דרוקר, שנכנס עכשיו לחדר, או צבי יחזקאלי או ניצן הורביץ. וגם אחרים. לא רק מה שמספרים חשוב, אלא בעיקר איך מספרים. "זה הסיפור, זה הסוד", קובע לונדון, "מהות התוכנית שלנו כמשתמשת באיכויות של תאטרון".
ואיזה מין שחקנים אתם?
"לו היינו סתם פראי אדם שבאים לאולפן ואומרים כל מה שעולה על דעתם זאת לא היתה תוכנית טלוויזיה. היא כזאת מפני שאנחנו משחקים את מה שאנחנו ממילא".
לילה אחד בוייטנאם שיחק לנו ירון לונדון, אולי בלי ששם לב. חזרנו מהכפר מאי לאי שתושביו נטבחו בידי מחלקה אמריקנית בפיקודו של ליוטננט קלי. זה היה לקראת סוף מסענו ובמיניבוס התעבתה אינטימיות. ייתכן שלונדון חש כי קהלו בשל. הוא סיפר על ימי התום בכפר הירוק, על הפעם הראשונה שלקח גברת לרגבי השדה של בית הספר החקלאי, על כל הזיכרונות הסתמיים האלה שהופכים עם השנים לחומרים ספרותיים. אחר כך שרנו את "בבה בם בום", שיר ערש צפון וייטנאמי מימי ההפצצות האמריקניות במלחמה: "שן במנוחה בן, הלילה לא יבואו המטוסים".
אבל הצלילות של קירשנבאום מחזירה אותי לתאטרון של כאן ועכשיו. "שנינו שחקנים לא מוכשרים, אבל מאוד מתוסכלים. יש בנו תיאבון לשחק", הוא מנתח, "אין בנו את הכישרון הגדול, אבל בגיל שלנו זה לא משנה. לא צריך אפילו כישרון". 40 שנה הוא כבר במדיה ועכשיו הוא מקבל פניות לשחק בטלנובלות. רק אתמול קיבל צלצול.
לונדון: "לשחק פחות או יותר את עצמו".
קירשנבאום : "רוצים אותי בתפקידים רציניים כאלה ואני אמרתי: 'עזבו, אני מוכן להיות או טייס או פרסר ב' פיק אפ'".
לונדון : "ולא לשחק את עצמו".
קירשנבאום : "מה ייצא לי מזה? באמת, פתאום שחקנים".
לשחק על במה? הוא מרגיש שאפילו המשחק הטלוויזיוני לא יושב עליו לגמרי טבעי. הרי שנים העדיף להיות מאחורי המצלמה. פעם אחת, בעברו הרחוק, ניסה אמנם להופיע, אך עוגמת הנפש היתה גדולה. זה היה כשהוזמן להשתתף ב"מוקד" הראשון עם אבא אבן, מיד לאחר שסיים לערוך את "מבט".
"אדוני שר החוץ, אתה כפוליטיקאי. . .", פתח את שאלתו: "הייתי מעדיף שתכנה אותי מדינאי. . .", ענה אבן. "נתקעתי, לא יכולתי להשלים את השאלה, ביקשתי מאלי ניסן שימשיך".
עכשיו זה כמובן אחרת. "חלק גדול ממה שאני עושה היום למדתי ממנו", הוא מצביע על לונדון. "ברגע שהיה מתחיל שידור הייתי מקבל פיק ברכיים. כמי שעמד מאחורי המסך אני מודע לזה שלא עדשה צופה בי אלא מאות אלפי צופים. אבל הניסיון של ירון עצום והוא בא לידי ביטוי כשיש תקלה, יש לחצים, כשצריך ללכת הלאה. עד היום אני לומד ממנו".
ויש עוד דבר שהוא מזהה אצל לונדון וזה בולט בעיקר בגלל הדיבורים שלנו על גיל ועל סבאות ועל עיתונאים שהיו וחדלו. "זאת הסקרנות שלו. אנחנו יכולים לברבר'קונספציה', ' זקנים', אבל זה המפתח. אם מדברים עד מתי נעשה את זה יש לזה רק תשובה אחת: אם אתה סקרן אתה יכול להמשיך לעבוד בזה. אגב, גם בעבודה שלך אני רואה את הסקרנות".
אתה בטוח?
"כן, אין גיל. אתה יכול להגיע עד 180 בעבודה הזאת אם אתה סקרן".
לפעמים הוא אוהב להביט בלונדון מכין את עצמו לשידור. "זה בית ספר. לי יש את התחושה של דז'ה וו והוא עדיין חושב שאולי נוציא טיפת דבש מהתמר המריר הזה. אני מוצא את עצמי מסתקרן בגללו".
לא שללונדון לא נעים עם הפרגון, אבל הוא מרגיש שהפעם זה הוא שצריך לתת פרופורציות. "הסקרנות שלי גולשת לעתים לטרחנות, הנטייה שלי להיכנס לפרטים, לא לנטוש מרואיין עד שאני סוחט אותו כלימון".
לקירשנבאום, לעומת זה, יש תכונות של במאי תאטרון. "הוא חש מתי הדיאלוג ארוך מדי, שהצופים לא יעמדו בו, שצריך לפשט את המונחים, אמור בשלוש מילים מה שחשבת לומר ב-20 ודבר פשוט. לא מילים מסובכות ומגונדרות". הודות לקירשנבאום הם עושים לדעתו תוכנית מובנת כי הוא עצמו יכול בקלות להידרדר לאזוטריה, לטפלות, לפרטנות המייגעת. "כשאני רואה שמוטי איבד את הסבלנות סימן שהציבור איבד את הסבלנות. אני מביט עליו. כשאני לא רואה אותו אני מרגיש את שפת הגוף שלו. אני יודע שאוטוטו זה נגמר".
מהן נוריות האזהרה?
"אני מכיר את החיישן הזה. מספיקה לי תנועה, מספיקה לי חריקת כיסא שאני אדע: מוטי רוצה לשאול פה עוד שאלה והוא חושב שזאת השאלה הנכונה, קאט דה בולשיט".
ולך זה לא יבוא?
"אני יכול לשכוח לשאול משהו כמו:'מי הרג את האיש?'. מוטי נותן לי דחיפה, נותן לי את האגרוף. בלעדיו התוכנית היתה פחות מאוגרפת ועם פחות הומור. מוטי הוא אמן של הומור".
אבל אני מרגיש שגם ירון בלי להתכוון מצחיק אותך.
לונדון מקדים: "גם אני לא בלתי מצחיק".
קירשנבאום : "לירון יש הומור יוצא מן הכלל. הבעיה שהוא שבוי בשפה העברית. אתה יכול לקחת הברקה, אבל הניסוח יהיה כל כך מלוטש שאתה מעקר את ההברקה".
לונדון : "אז הוא אומר לי: 'במקום מצבט תגיד פלייר'. פלייר זה מצחיק. למה זה מצחיק? ככה. כי פלייר זה מצחיק".
קירשנבאום : "התקלה בארון חשמל היתה כי מישהו שפך מים על הנתיך. אבל ברגע שאמרת נתיך אין בדיחה. אז אמרתי: 'מי דפק את החשמל'. זה מה שצריך להגיד".
לונדון : "פקק זה מצחיק, נתיך זה לא מצחיק".
קירשנבאום : "לירון יש רעיונות מבריקים מאוד, אבל ברגע שהוא מכניס את זה לניסוח מאוד מאוד ספרותי אז הספרות דופקת את הבדיחות. אבל זה היה נורא קצר מה שירון דיבר עלי. אולי תמשיכו?".
לונדון : "מוטי איש חכם. פשוט חכם. מנוסה, מכיר את המילייה הפוליטי, האמנותי, יודע מה נכון בתוכנית טלוויזיה. . ."
קירשנבאום : "טוב, זה מספיק".
לונדון : "יודע מתי לחתוך תמונה, מתי לחתוך משפט. . .".
האמת היא שלפני "לונדון וקירשנבאום" נחתכה תמונתם ממפת הטלוויזאות הישראלית. לונדון עבר בתוכניות ילדים, תוכניות בוקר. קירשנבאום היה מוזמן לאכסניות מזדמנות. ייתכן שהתחילו לקפוא במשבי חורף הקריירה. האם הם חוגגים עכשיו את סלבריטאותם המאוחרת? את היותם פנסיונרים נוצצים? לונדון אומר שמעולם לא בדק היכן הוא עומד בסולם החשיבות בטלוויזיה או בעיתונות, ואפו של קירשנבאום רושף קיטור: "הסלבריטאות בגיל 65 היא סתם קשקוש. זה אפילו לא מעניין".
הם נהנים מהפידבק לתוכנית. כשצעיר אומר שהוא צופה בהם, הכיף גדול אפילו יותר. "אם השגנו את זה בגילנו אז נהדר". אבל אין לזה קשר לסלבריטיז. "בישראל כמה שנים אתה כוכב", ממשיך קירשנבאום, "אחרי זה מחכים לקאמבק שלך, אחרי זה לעוד קאמבק ואיפה נעלמת. בחברה הישראלית כל הנושא של כוכבות הוא שטויות".
לונדון: "אני רואה את עצמי כפרולטר שמשלח ידו הוא תקשורת".
עד כמה תחושת הזמניות של ערוץ 10 משפיעה על בטחון הפרולטר?
"היא כבר לא מנקרת בי וזה בגלל איזה ביטחון שיש לי בתחומים אחרים. גם בגלל שברור לי שקץ עידן העבודה שלי קרב והולך".
בוייטנאם סיפרת לי על הפחד התמידי שלך מפיטורים, זה עוד קיים?
"במידה רבה הוא התפוגג, אבל זה פחד של פרולטר".
ספר על פחד של פרולטר.
"באתי מבית של אנשים שעבדו קשה מאוד למחייתם ולא גמרו את החודש. היו תקופות של אבטלה, שאבי השחקן לא עבד והיינו על סף פת לחם. התחושה שאני צריך להביא לחם הביתה לא נוטשת אותי".
לא נוטשת כי בעל בית לא היה אף פעם.
"אין לי אפילו פסיכולוגיה של בעל בית. אין לי מניות, אין לי חנות, אין לי בניין מניב. אני איש שהולך לעבודה, שמנסה להשביע את רצון בעל הבית שלו, כדי שיחשוב שהמשכורת שהוא משלם לי היא בסדר. שלא יחשוב שהוא מפסיד עלי. אני לא בטוח אף פעם שאני נותן די תמורת המשכורת שאני מקבל. מה אני בעצם שווה ל'ידיעות אחרונות'? מה אני בעצם שווה לערוץ 10? מה כמות המילים שאני משרשר בעל פה או בכתב? יש לי פסיכולוגיה של פועל".
קירשנבאום : "זאת פסיכולוגיה של הכפר הירוק, התנועה המאוחדת, אותה קרקע מזון שצמחנו בה. אנחנו צריכים להביא פרנסה".
לונדון : "ואנחנו לא קונים אגרות פיס".
קירשנבאום : "ולצערנו אין לנו כישרון להיי-טק, אחרת היינו מנסים איזה מיזם ביחד".
החברות הזאת מעמיקה מעבר לחלומות על מיזמי היי-טק. אם בעבודה יומיומית יש פוטנציאל הרסני לחברות, הרי פה, כך הם טוענים, היחסים רק התהדקו. "אנחנו חברים טובים משהיינו", מצהיר לונדון, שואלים שאלות כמו: 'מה קורה אצלך?', מה קורה אצלך במובנים הכי עמוקים. 'איך אתה? אתה מצוברח? קשה לך?', כמו שחברים עושים". הם לא מבלים יחד כי כל אחד ומטלות חייו, "אבל מדי פעם אני בא לאכול סטייק על הדשא אצל מוטי".
קירשנבאום מדבר על חברות עם הצוות שעובד איתם. "כשתוכנית מצליחה אז היחסים בצוות מצוינים. יש לך על מי לסמוך וכשאנחנו באים בארבע הכל מאורגן במקצועיות". את העורך אבי אלקלעי, למשל, מכנה לונדון, "השותף הנפלא ביותר לעבודה". איש שמפיק גם את השלווה ששוררת עכשיו במערכת, שעה לפני שידור.
לונדון אוסף את ראשו הסב בין כפות ידיו, גופו מתכנס לפוזה של האדם החושב: "מה אני עושה עם הישראל כ"ץ הזה? ". קירשנבאום מדפדף בעיתון, עוצר על פנינה רוזנבלום שבגיל 51 נכנסה להריון. על עקירת האקליפטוסים בתל דן. "זה סיפור", קובע האיש שפעם סיפר לנו על נשרים ועל ים. השעון מתחיל לרוץ והזמן מתכווץ. האם להוריד את אליס מילר? אולי לוותר על הפינה של צבי יחזקאלי?
יורדים לאולפן להקליט את עורך חדשות החוץ ניצן הורביץ. "ועכשיו אחרי הפסקה ארוכה מדי, קבלו את האיש עם כפות הידיים הכי רבות הבעה בטלוויזיה", מכריז לונדון את הפתיח. "הבעיה שאני כבר לא יכול להביט על העולם בלי הידיים שלך", פונה קירשנבאום להורביץ. ולונדון מוסיף: "הידיים שלך כאילו רוצות לחלץ מבית החזה שלך את המשפטים". וכל ההומור הפנימי הזה ייצא כמובן גם החוצה בשידור.
בדרך חזרה מהאולפן אנחנו עוברים אצל יחזקאלי שנפצע בתאונת אופנוע ורגלו הפגועה מתנוססת לפניו על שולחנו. מריץ קטע מ"שמשון", הגרסה הערבית ל"סימפסון" שהערב יביא לשידור. לונדון חושב שליחזקאלי כיום משקל סגולי רב משל אהוד יערי, למשל. "אמנם יערי ידען מעמיק, אך שנים לא יצא מהאולפן. יחזקאלי הוא עיתונאי בשטח, נוסע, מביא, הרפתקן על אופנוע". האיש על האופנוע אוהב להופיע אצל "הזקנים", כך הוא מכנה אותם בחיבה. "יש להם את העומק, אתה לא יכול למכור להם שטויות, אם אתה לא בקיא, מיד יעלו עליך".
אז קשה להופיע אצלם.
"הם עלולים להתקיל אותך. אתה חייב לבוא מוכן. ירון יכול לשאול אותך מה המהירות של גמל במדבר".
ממשיכים לשוטט בבניין. ליד חדר האיפור אנחנו נתקלים בגברת חשופת כתפיים בשמלה אדומה. לונדון מתרגל שארם שבוודאי חידד גם בשנותיו בפריז: "האדום מחטב אותך, אבל אני שור ובא לי לנגוח".
חילופי הדברים הענוגים האלה מעוררים בי את השאלה עד כמה דחוף לנו להוכיח שהורמונינו עדיין איתנו. האם הם באמת עדיין איתנו? ואולי כבר הגענו למה שאבא שלי היה מכנה: "יש חשק, אבל אין נשק". קירשנבאום מבטיח לי שההורמונליות של שותפו הצעיר עדיין לא פג תוקפה. שאסיר דאגה מלבי. אבל דווקא לונדון הוא שמספק הפעם את הפרופורציה. "מוכרחים להודות בצער שיש פיחות מסוים ברמת הטסטוסטרון", שוב ציחצח ניסוחו.
אחר כך לקח אותי לסיבוב בחדר החדשות וראינו ים של מסכים ואוקיינוס של יפות. ארוזות בג' ינס וקעקוע, ישבו סדורות ליד השולחנות. המתינו לדד-ליין כדוגמניות שמשחרות למסלולן. "אתה מבין לפני איזה פיתויים יומיים אנחנו עומדים? ", צחק אלי. הבטנו בבנות, נצבטנו בתוגת השנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
