מבחן הפיכת השולחן
ההחלטה לפתוח מחדש את תיקי המעורבים באירועי אוקטובר 2000 מוכיחה שוב: במדינה הזאת צריך לצעוק ולמחות ולשבות, ומי שמתמיד מצליח. ובכל זאת, היא היתה מחויבת המציאות. וגם: שני שחקני ציר מרכזיים בהתנהלותו המדינית של שרון מדברים על מהלכים חד-צדדיים
משטר נאור קשוב לטענות אזרחיו גם אם קיבל החלטה הנראית בעיניו סופית. ההסברים יימסרו מחר בלשון מנומקת מפי שבירו בראיון עם שלי יחימוביץ' ב"פגוש את העיתונות". ייתכן גם שהחקירה מחדש נוחה לאריאל שרון. הסקרים מעידים כי אם ילך לבחירות מוקדמות יקבל תמיכה משמעותית במגזר הערבי. הוא מעוניין לשמור על הבוחרים בכוח.
עתה יחלפו עוד חמש שנים. כולם יזדקנו בחקירה המאומצת. עוד נראה במה זה יסתיים. מי השופט שירשיע בשנת 2010 שוטר בפנסיה בהתאם לתיק פלילי, שלדעתם המקורית של מזוז ושבירו לא היה מקום להגישו?
לגופו של עניין המשגה נעשה מזמן. לדעת ד"ר עוזי לנדאו, שכיהן לאחר מכן כשר לביטחון פנים, טעה אהוד ברק בהקימו תחת לחץ פוליטי את ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט תאודור אור. ראש הממשלה מטעם העבודה חשב על קולות הבוחרים הערבים וויתר על עמדתו המקורית.
ערביי ישראל סיכנו חיים ואיימו לשתק את המדינה, והמשטרה פעלה כראוי. אמנם לדעת לנדאו ייתכן ששוטרים בודדים פשעו והיה צורך להפעיל כלפיהם הליך פלילי, אבל לא ועדת חקירה ממלכתית.
אולי גם זה לא מדויק. ייתכן שצריך היה ועדה ממלכתית לבחינת הקיפוח הסדרתי של כל המגזר הערבי, אבל לא בהקשר לאלימות הקשה של הימים ההם. אך משהוקמה ועדת אור ראוי היה לממש את ממצאיה ולא למוססם בממשלה, ואם הגיעו חבריה לכלל מסקנות עם חשד פלילי, אין הסבר סביר כיצד כל כך הרבה משאבים וחוקרים וזמן חופשי לבירור יסודי הניבו לא כלום. מבחינה זו, חרטתו של שבירו היא החלטה מתקנת.
מה שמדאיג הוא ההתנהלות הממסדית החורגת מהנושא החשוב של אירועי אוקטובר 2000. מח "ש הגיעה למסקנה. מערכת התביעה קיבלה החלטה. מזוז נעלב עד עומק נשמתו שהציבור פקפק בטיבה. כמה יממות והם חזרו בהם. עוד בדיקה.
מה ילמדו בוזגלו והרשקוביץ' מהנסיגה של מזוז-שבירו אל קו מאז' ינו פרוץ של חקירה חוזרת? שהממסד הנוכחי אינו מסוגל לפעול כעצת חכמים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ; שאי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו גם כשעומד לרשותו כל הזמן שבעולם לקבל החלטה שקולה ונבונה; שהנמקותיו אינן מחזיקות מים; ושבמדינה הזאת צריך להפוך שולחן ולצעוק ולמחות ולשבות, ומי שמתמיד מצליח.
זה כבר מוכח. שוב הוכח.
שלשום בבוקר, בעוד לשכת ראש הממשלה מצהירה באלה ובשבועה, ברשות ובסמכות, שאריאל שרון גמר עם הנסיגה החד-צדדית ומעכשיו שם המשחק הוא מפת הדרכים, ותוכנה דומה למשפט שזכות היוצרים עליו שייכת לבנימין נתניהו (ייתנו - יקבלו), השמיעו שני שחקני ציר מרכזיים בהתנהלותו המדינית דברים שונים.
ראשון היה ראש אגף המודיעין (אמ"ן), האלוף אהרן זאבי פרקש. בבואו לכנס מטעם "מרכז יפה" באוניברסיטת תל-אביב, לזכרו של אהרן יריב, היתה בפיו משנה סדורה מכאן ועד להודעה חדשה על מצב המזרח התיכון והעולם.
דמוקרטיזציה בעולם הערבי. הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון. היחלשות הליגה הערבית. כל עם ערבי עושה לביתו. חיזבאללה בצרות. תוכנית הגרעין האיראנית מתעכבת, אך לא תיעצר.
הכל חשוב מאוד. אבל רגע, העיקר נבלע בתחילת דבריו. העתיד הישראלי-פלשתיני צופן בחובו "יותר ויותר צעדים חד-צדדיים", אמר המעריך הלאומי, והמריא מיד מפני זעמו הצפוי של שרון אל השדות המוגנים והבטוחים של עיסוק בחיזבאללה ובאל-קאעידה.
הן אוסמה בןלאדן וחסן נסראללה לא יזמנוהו לבירור דחוף ולא ינזפו בו. אחריו הגיע תת-אלוף במילואים עיבל גלעדי, שהיה מוציא ומביא בכיר בכל תהליך ההתנתקות. הוא נשא הרצאה כה סוחפת על יתרונותיה, שנדמה היה כי אפילו יושב ראש מועצת יש"ע בן-ציון ליברמן, שנכח באולם, עשוי להשתכנע.
גלעדי מתוחכם. הוא יצא ידי חובתו כלפי שרון ושיבח את מפת הדרכים, אבל הסביר כי אין בעצם עם מי לדבר, וגם העתיד שייך למהלכים החדצדדיים. כשקפצתי ממקומי ושאלתי אם ראש הממשלה יודע כי הוא אומר כדברים האלה - מיהר גלעדי לחזור לקונכייתו. הוא התכוון לעבר, התגונן, אבל רק חירש לא הבין כי דיבר על העתיד.
לפי גלעדי, כאשר בעתיד תחליט ישראל על נסיגה חד-צדדית נוספת היא לא תדון עם הפלשתינים
קודם, ב-2004, כאשר נודע לו כי קונדוליזה רייס החליטה לפגוש את אבו עלא, חשב שזה רעיון טוב ושאל רק על מה ידברו. האמריקנים אמרו לגלעדי: "שאלה טובה, יש לך רעיון? ". הוא דווקא ניפק להם. כפי שישראל מבצעת נסיגה על דעתה בלבד ראוי שגם הפלשתינים יעבדו מהלך חד צדדי.
אבו עלא השיב שאין בעיה, בבקשה. כעבור זמן באו הפלשתינים עם שורת תביעות. אף לא אחת מהם עצמם. "אילו היינו מנהלים איתם משא ומתן על ההתנתקות מעזה היינו יושבים בה עד היום", הסביר גלעדי. ממילא בהמשך לא נסכים לדון איתם על אופי המהלך החד-צדדי. רק לתאם את מימושו.
בהיעדר בר-שיח פלשתיני, העולם מתחיל להכיר בזכותנו לעצב את המציאות. הוא לוחץ עליהם. הפלשתינים כבר אינם יכולים למכור למערב את חולשתם כסיפור כיסוי המצדיק את אוזלת ידם. הנה, יש להם אוכלוסייה ושטח, שישליטו סדר או לחלופין שיניחו לישראל לעצב בעצמה את צעדיה.
ישראל של אחרי ההתנתקות בהנהגת שרון רושמת לעצמה "ימים גדולים". איל ארד וגלעדי, ובמידת-מה האלוף זאבי-פרקש, מדברים על מהלך חד-צדדי. דב וייסגלס מגבה אותם בלחש, ואהוד אולמרט בראש חוצות. אמנם ראש הממשלה מצהיר אמונים למפת הדרכים, אבל מניח להם לגלגל, לטפטף, לרוץ עם ההסדר החד-צדדי.
כבר היינו בסרט הזה לפני כשנתיים, כאשר אולמרט מילא את מקומו של שרון באזכרה למייסד המדינה דוד בן-גוריון ועיין בטיוטות הנאום של ראש הממשלה ודיבר בזכות הנסיגה החד-צדדית ואיש לא לכד את שרון נוזף בו. כפי שאינו נוזף בכל החבורה הזאת עכשיו.
הוא בעד מפת הדרכים עד שדעתם תעשה נפשות לעוד מהלך חד-צדדי. מה הוא חושב, שאיש אינו שומע את השקט החרישי?
באותו כנס סיפר זאבי-פרקש כי שוחח עם הנרי קיסינג'ר ושמע מפיו שלוש עצות ראויות:
- מעולם לא היה ממשל אוהד לישראל כמו זה שבראשו ג' ורג' וו. בוש. לא היה ולא יחזור. "אל תתרגלו".
- האנטישמיות בארצות-הברית גואה ומטרידה.
- ליהודי אמריקה כדאי לא להילחם כל כך על דעותיהם בתוך הממשל.
נ"ב: אני מניח שכוונתו היתה כי לא ייאבקו יותר מדי בעד המלחמה בעיראק. הם חשודים. בגללנו.
עוד משם: ראש אגף המודיעין תיאר כיצד נראים בעיניו חברי הכנסת. בתוקף תפקידו הוטל עליו למסור להם סקירה חודשית ממצה ומקיפה ומאוזנת על מצבה של ישראל.
בדרך כלל, סיפר זאבי-פרקש, הוא פותח בדיווח על ההתפתחויות החיוביות, ואז חברי הכנסת חסרי הסבלנות ממהרים לצאת את חדר הישיבות ומדווחים לתקשורת כי "ראש אמ"ן אופטימי".
אחר כך מגיעים לישיבה המאחרים הכרוניים. הם שומעים רק את חלקה השני של הסקירה, שבה נכללים יותר מרכיבים מדאיגים ועגומים של ההתפתחויות. אלה מדווחים לתקשורת כי "ראש אמ"ן פסימי".
וכך , לפי זאבי-פרקש, הוא מתקבל בציבור כאופסימיסט.
במכתב די מתבכיין ששיגר לציפי לבני ולמנחם (מני) מזוז קבל עליי המשנה לנשיא בית המשפט העליון מישאל חשין. הוא קרא להם לא לחשות נוכח ביקורת חריפה מדי, לטעמו, שפרסמתי על פסק דינו בסוגיית שופטת הפרוטוקולים הבדויים הילה כהן. דבר קיומו של המכתב נחשף כאן לפני שבוע, בטורו של משה גורלי.
ביקשתי מהשופט חשין העתק ממכתבו לשרת המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה. הוא סירב. זה תמוה. הרי ביקורתי עליו פורסמה בשער בת רבים, ואילו הוא מחביא את דבריו בגנותי במחשכים, ומונע בעדי מלנמק את עמדתי באוזני לבני ומזוז.
שופט נשוא פנים (ובכלל, כל כותב מכתב מן השורה) אינו נוהג כך. אני חוכך בדעתי לבקש את סיועה של התנועה למימוש חוק חופש המידע בראשותו של רביב דרוקר לאלצו להעביר אליי את מכתבו. כדאי, אולי, לעתור לבג"ץ. יש לי סיכוי?
שנה טובה.
margalit@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
