הקים את הליכוד, אך הפך לשנוא במפלגתו
שרון החל לבחוש בפוליטיקה עוד כשהיה במדים. עם שחרורו הקים את הליכוד ואח"כ ניסה את מזלו מחוץ לתנועה. הכישלון הסתיים בחזרה הביתה. סוף פסוק
בקורות החיים הרשמיים של שרון, נכתב כי את הפרק הפוליטי בחייו החל ראש המשלה ב-1973, לאחר שפשט סופית את מדיו. ואולם החיידק הפוליטי דבק בו עוד בתקופת שירותו הצבאי. כך לאורך מרבית משירותו הצבאי היה מי שכונה בהמשך "אבי ההתנחלויות" חבר רשמי במפלגת מפא"י המיתולוגית. העובדה הזאת מסבירה אולי את החלטתו של שרון לימים לפנות את כל ההתיישבות היהודית ברצועת עזה, כמו גם ארבעה יישובים ישראלים בצפון השומרון.
כבר ב-1969, ארבע שנים לפני שפרש משירותו הצבאי, לטשו משני עברי המפה הפוליטית עיניים לכיוונו של האלוף הבולט והמבטיח. "מחטף" מהיר של יוסף ספיר, מנהיג המפלגה הליברלית בגח"ל באותם ימים - שתתמזג בעתיד עם הליכוד - הוביל את שרון למפגש הראשון עם מנחם בגין. במהלך הפגישה סיכמו השלושה על חבירתו של שרון למחנהו של בגין. אבל כבר בדרכו הביתה, בסופה של אותה פגישה, החליט שרון לחזור בו מן הסיכום.
במקביל נלחצו במפא"י מהדיווחים על "הרכש החדש", ודאגו ללחוץ על הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב (נציגה הבכיר של המפלגה במטכ"ל), להציע לשרון הצעה שלא יוכל לסרב לה - בתקווה שזו תעצור את עריקתו למפלגה היריבה. לימים יספר שרון על המאמצים להשאירו בשירות פעיל בכל מחיר. "הצבא הנפיק לי כרטיס טיסה בינלאומי, שלדברי 'אל-על' היה העבה ביותר שנופק אי פעם. המקום היחיד בעולם שלא התאפשר לי לנחות בו היה ישראל", הוא סיפר. ואכן המהלך צלח ושרון חזר בו מהסיכום המוקדם עם בגין וספיר ונשאר בשורות צה"ל 4 שנים נוספות.
לאחר מלחמת יום כיפור, כשהתברר לו שסיכויו להתמנות לתפקיד הרמטכ"ל קלושים, התפנה שרון סופית לטובת טיפוחה של הקריירה הפוליטית. ב-1973, לאחר שפשט סופית את מדיו, החל שרון במעורבות פוליטית מלאה ולקראת הבחירות לכנסת השמינית יזם שרון את הקמת הליכוד, על ידי איחוד של תנועת החרות, המפלגה הליברלית, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ופעילי ארץ ישראל השלמה.
בבחירות, שהתקיימו לאחר מלחמת יום הכיפורים, נבחר שרון לראשונה לכנסת במסגרת הליכוד. אולם כמה חודשים מאוחר יותר הוא עשה פסק זמן קצר בקריירה הפוליטית הצעירה, וחזר למשקו, על מנת להמשיך ולהחזיק במינוי של מפקד גייס משוריין במילואים. לעשייה הפוליטית חזר שרון בשנת 1975, הפעם כיועצו לנושאי ביטחון של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין.
ב-1976 הקים שרון את מפלגת "שלומציון". הוא פנה ליוסי שריד ולעמוס קינן על מנת שיצטרפו למפלגה (שנקראה על שם בתו של קינן). בתחילת דרכו הפוליטית, שהתאפיינה בעיקר בהתלבטות האם לשבור ימינה או שמאלה, אף מצהיר שרון כי יהיה מוכן להקים "מדינה פלשתינית מפורזת בגדה". בהמשך, בהתאם לשבשבת הסקרים הוא יעבור לנתיב הימני של המפה הפוליטית. בסופו של דבר המפלגה זכתה בשני מנדטים בלבד והתמזגה בסופו של יום עם הליכוד.
מיד לאחר מכן מונה שרון לתפקיד שר החקלאות בממשלת "המהפך"
ב-1981 הוא יתמנה לתפקיד שר הביטחון – תפקיד אליו לטש את עיניו במשך שנים. אחת המשימות הראשונות שייעד לו ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, תהיה פינוי היישובים הישראלים בסיני. "בגין רצה למנוע מלחמת אחים", נימק לימים מנהל לשכתו, יחיאל קדישאי, את ההחלטה להציב את שרון בלשכת שר הביטחון. "שרון, שהקים את היישובים, היה לדעת בדין האיש שיוכל לפרקם בלי שפכות דמים". וכך אכן היה.
הקרדיט שנתן לו בגין על הפעולה המוצלחת והחלקה יעלם כמעט כליל באותה השנה, בעקבות "מלחמת לבנון", או "מבצע שלום הגליל" בשמו הרשמי ושאלת 40 הק"מ. כעת ייזכר שרון בזיכרון הקולקטיבי כאבי ההסתבכות בבוץ הלבנוני.
ההסתבכות הגדולה היתה בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה בספטמבר 1982. ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט יצחק כהן, מונתה לבדוק את האירועים, ובראשית 1983 היא ממליצה לסיים את כהונתו של שרון במשרד וקובעת כי לא יוכל עוד למלא את התפקיד. שרון לא התפטר, אך הועבר לתפקיד של שר בלי תיק. כאן גם תתחיל סאגה משפטית ארוכת שנים, במסגרתה ינסה להוכיח שרון כי לא רימה את בגין, וכי ראש הממשלה היה מודע להיקפו של "המבצע המוגבל".
אבל שרון לא נתן להסתבכות בלבנון לקלקל לו את התוכניות. היעד הבא היה ברור: מי שלא רצה את שרון כשר ביטחון, יקבל אותו בהמשך בלשכת ראש הממשלה. בין השנים 1984 ל-1992 מספיק שרון לכהן כשר התעשייה והמסחר, שר הבינוי והשיכון, חבר בוועדת השרים לביטחון ויו"ר ועדת השרים לעליה וקליטה. במסגרת תפקידו האחרון הוא שותף לקליטתם של מאות אלפי יהודים שהגיעו בגל העליה הגדול בתחילת שנות ה-90.
האירוע הבולט באותן שנים היה בפברואר 1990, כששרון התייצב חזיתית מול ראש הממשלה, יצחק שמיר. האמריקנים לחצו על שמיר להסכים לעריכת בחירות בשטחים למינוי גוף פלשתיני שינהל מו"מ עם ישראל. שרון ויתר השרים שהשתייכו למחנה "החישוקאים" התנגדו. שרון כינס את מרכז הליכוד והטיל בו פצצה: מכתב התפטרותו מממשלת שמיר. שמיר הגיב בנאום נרגש שבו הבטיח כי ישראל לעולם לא תדבר עם אש"ף, אך ביקש את אמון המרכז במהלכיו המדיניים.
אולם שרון, שכיהן כיו"ר המרכז, החליט לסכל את התמיכה בשמיר וזעק למיקרופון השני שעמד לרשותו: "מי בעד חיסול הטרור?". שמיר נדהם, ובעודו מזיע כולו, צעק שוב למיקרופון: "מי בעד (הנאום) ירים ידו". ואילו שרון מנסה להסות את שמיר בצעקות משלו: "מי נגד שיתוף מגורשים? מי בעד מיגור הטרור?". ושמיר בשלו: "מי נגד (הנאום?)". האירועים נמשכו דקות אחרונות ונכנסו ללקסיקון הפוליטי כ"ליל המיקרופונים".
ב-1996 הוא מתמנה לשר לתשתיות לאומיות, משרד שנתפר במיוחד למידותיו, לאחר שראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, החליט שלא למנותו לתפקיד מפתח אחר. רק לחצים מצידו של השר דוד לוי, מביאים את נתניהו למנותו לתפקיד שר. שנתיים מאוחר יותר הוא יקבל גם את תיק החוץ – ויצא עם ראש הממשלה ל"שיחות וואי" על הסדר הקבע עם הפלשתינים. שוב היה מי שהבין שרק שילובו של שרון בתהליך, יוכל "להכשיר" ציבורית של הוויתורים הישראלים.
במאי 1999, לאחר תבוסתו של נתניהו בבחירות מול אהוד ברק, הפקיד ראש הממשלה המודח את המפלגה בידיו של שרון. אותו פיקדון זמני זכה לאשרור ארבעה חודשים מאוחר יותר, כאשר שרון נבחר לתפקיד יו"ר הליכוד. בפברואר 2001 הביס שרון את ברק ונכנס ללשכת ראש הממשלה.
בראשית 2003, לאחר התפרקות ממשלת האחדות הראשונה שלו, התייצב שרון בראש הליכוד מול העבודה בהנהגת היו"ר הטרי, עמרם מצנע. גם הפעם ניצח שרון את הבחירות בגדול, והליכוד בראשותו זוכה להישג מדהים, כאשר המפלגה מצליחה לזכות ב-40 מנדטים מול 19 ח"כים בלבד של מפלגת העבודה.
במהלך כהונתו השנייה של שרון החל השבר בינו לבין הליכוד, לאחר שבכנס הרצליה בסוף 2003 הוא הכריז על "תוכנית ההתנתקות", הכוללת את פינוי כל ההתנחלויות ברצועת עזה וארבעה נוספות בצפון השומרון. למרות שמתפקדי הליכוד דחו את התוכנית ברוב גדול ולמרות התנגדות השרים הבכירים במפלגתו, המשיך שרון בתוכניתו שבוצעה באוגוסט האחרון.
במהלך תקופה זו התנהל מסע של הכפשות על רקע אישי נגד ראש הממשלה, שלווה לעיתים בהסתה ובקריאות לפגיעה פיזית, בניסיון לעצור את יישומה של תוכניתו. לכך תרם גם כתב אישום נגד בנו, עמרי, בפרשת חברות הקש והטענה כי רצונו של שרון להתחמק מאישום בפרשיות נגדו הוא שהוביל לתוכנית התנתקות. בתזמון מדהים, שבוע לפני פרישתו של שרון מהליכוד, מגיעה גם פרשייה זאת לסיומה, כאשר שרון הבן מודה בעבירות המיוחסות לו ומורשע, במסגרת עסקת טיעון שגיבש עורך דינו עם הפרקליטות.
ימים אחדים לפני תחילת יישום ההתנתקות, במהלך ישיבת הממשלה שדנה בפינוי קבוצת היישובים הראשונה, הודיע בנימין בנימין נתניהו על התפטרותו מתפקידו שר האוצר ועל כוונתו להתמודד חזיתית מול שרון על הנהגת הליכוד. בעיצומה של הישיבה הגיש נתניהו לראש הממשלה את מכתב ההתפטרות שהוכן מבעוד מועד, ויצא מהחדר מבלי שסיפק לשרים ההמומים הסברים בנוגע למהלך. מאז הוביל נתניהו את המהלך להקדמת הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד מחודש אפריל בשנה הבאה לסוף השנה הנוכחית.
ואולם בניגוד לציפיות המוקדמות, ולאחר שהמרכז נפתח בטונים צורמים, כאשר ראש הממשלה לא הצליח לנאום לאחר שהמיקרופון על דוכן הנואמים נותק, הצליח שרון בסופו של יום לגבור על יריבו הפוליטי, וברוב של 104 קולות בלבד הבטיח לעצמו שקט תעשייתי זמני. בהחלט זמני.
זמן קצר לאחר נצחונו במרכז, הבהירו מקורביו של שרון כי בכוונתו למנות לתפקיד שר שניים ממקורביו שסייעו לו לצלוח את המרכז - חברי הכנסת רוני בר-און וזאב בוים. ב-31 באוקטובר, עם פתיחתו של מושב החורף של הכנסת היה אמור שרון להביא את מינויים של השניים לאישור המליאה, ואולם בעקבות הלחץ וההערכות שלא יצליח לגבש רוב לאישור המינויים החדשים, הודיע ראש הממשלה בפתח ישיבת סיעת הליכוד שבכוונתו לדחות את ההצבעה בשבוע.
בפרק הזמן הזה קיווה שרון להתגבר על ההתנגדות מבית - אותה הובילו הח"כים המשתייכים לקבוצת "המורדים" - ושרון אף נתן את הסכמתו לניסוח של נוסחת פשרה שתאפשר להתגבר על הקרע במפלגת השלטון. את מאמצי התיווך הובילו יו"ר הקואליציה, גדעון סער, וח"כ מיכאל איתן.
ואולם גם לאחר שהשניים ניסחו מסמך הבנות, שזכה לתמיכתם של שני הצדדים, סירבו מתנגדיו של שרון מבית לתמוך במינויים של שני השרים החדשים, למרות שההצבעה על המינויים הובאה במקשה אחת עם מינוי הקבע של שר האוצר, אהוד אולמרט - מינוי שאילולא היה מאושר בסופו של יום היתה נשארת מדינת ישראל ללא שר אוצר.
לאחר שעות של דיונים נחל שרון הפסד ידוע מראש, כאשר חברי הכנסת דחו ברוב של 60 מתנגדים את מינויים של חברי הכנסת רוני בר-און וזאב בוים לשרים וכן את מינויו של אולמרט. לאחר ההפסד עלה שרון לדוכן הנואמים ותקף את מתנגדיו מבית. "כולם מבינים מה קרה כאן היום", אמר שרון. "חבל מאוד שהפלגנות ומניעים אישיים הכשילו מינוי של שר במשרה מלאה ושני אנשים ראויים למשרדים שחשוב לאייש אותם. חבל עוד יותר שחברים בסיעת הליכוד, שרוממו את הליכוד ושרוממות ארץ ישראל בגרונם הכשילו מהלך שנועד לחזק את הליכוד ולתת לו את הייצוג המגיע בממשלה על פי ההסכמים הקואליציוניים".
שרון הוסיף: "אין לי טענות לאופוזיציה. היא ממלאת את תפקידה. לגבי מי שמכונים חברי הקואליציה, למהלך הזה יהיו כמובן השלכות. אדוני היו"ר, הצורך לשמור על יציבות המשק ולנהל את משרדי הממשלה במשרה המלאה מחייב אותי להביא לאישור הכנסת הצעה חדשה". מייד לאחר מכן, ביקש שרון זמן לכנס את השרים להתייעצות. זמן קצר לאחר מכן הצביעו הח"כים בנפרד על מינויו של אולמרט לשר אוצר קבוע - הצעה שזכתה לאמון הבית, ברוב של 71 תומכים מול 41 מתנגדים.
התבוסה בהצבעה על מינוי השרים, כמו גם הפנמתו של שרון כי בבוקר שלאחר בחירתו מחדש לראשות הממשלה - אם אכן תרחיש שכזה יצא בסופו של דבר לפועל - ימשיך לתפקד בסיעה שסועה, שתמרר את חייו ולא תאפשר לו להניע מהלכים מדיניים דומים, שיהיו כרוכים בפינוי נוסף של שטחי ארץ ישראל, כל אלו הובילו את שרון להכריז: אני עם הליכוד גמרתי.
בהכנת הידיעה השתתף חיים איסרוביץ
נא להמתין לטעינת התגובות
