מתבצר במצודה
אחרי החשיפה של סעודת גיוס הכספים בשדרה החמישית, שתפסה את אנשיו עם המכנסיים למטה, חוזר שרון לקרב ה(אולי) אחרון בגני התערוכה. בסביבתו יש רוב לתומכי הפרישה, אלא שראש הממשלה זוכר היטב את שני המנדטים של "שלומציון", ומעוניין להישאר בליכוד. "אם הם רוצים'ביביסטאן', בבקשה ", אומר בנו עמרי. אבל הוא מאמין שאפשר לנצח את נתניהו: גם במרכז, גם בפריימריז
עכשיו הם ישובים יחד, באותה סירה דולפת, ראש בראש, לקראת הקרב ה(אולי) אחרון ביום שני בגני התערוכה. המחסניות שלהם כמעט ריקות. לשרון יש עוד כדור אחד בקנה. אולי שניים. לנתניהו יש בעיקר כדורי סרק. הליכוד מתרסק, בכיריו אובדי עצות, מועמדיו מוטרפים, חבריו מבולבלים. הכל הפוך: חבר מרכז אחד, המזוהה עם שרון, פגש השבוע את הבן עמרי, שניסה לוודא אם הוא מגיע ביום ראשון למרכז ומצביע "איתנו". בטח שאני מגיע, אישר חבר המרכז, ובטח שאני מצביע. איך מצביע? "אני בעד אריק ולכן אני מצביע בעד הקדמת הפריימריז". עמרי ניסה לתקן אותו, אבל הבין שזו אינה טעות. "אני רוצה לשחרר אותו מהם", אמר חבר המרכז. "זה לטובתו. כשאני רואה מה הם עושים לו, גם אני לא רוצה להישאר כאן איתם". או , למשל, המועמדים: בסביבות 200 חברי מרכז ינסו להתמודד על מקום ברשימת הליכוד הבאה. הלב של רובם עם ביבי. הראש של כולם עם אריק. ככה זה כשלאחד יש מפלגה, השני מביא את המנדטים.
"אם הם רוצים'ביביסטאן', בבקשה ", אומר עמרי שרון השבוע, בשיחות פרטיות. "זו ההחלטה שלהם. זה לא ייאמן איך יכולות להיות כאן שתי מדינות. אחת עם אזרחים רגילים, שרואים את המצב, שרואים מה טוב ומה רע, והשנייה עם ליכודניקים, שלא מעניין אותם כלום". שרון ג'וניור השתמש השבוע בתיאורים ובמינוחים נדירים. לדבריו, ההסתה שמתנהלת כרגע נגד אביו גרועה מהרבה מזו שקדמה לרצח רבין. לכל זה אפשר להוסיף את הקטטה הפנימית העסיסית שפרצה השבוע בפורום החווה של שרון, כאילו הפך לרגע לצוללת החבוטה של ביבי את האולטימטום של ישראל כץ וגדעון סער, את הצעות הפשרה, את המאבקים, את האיומים ואת תוכניות הפרישה, כדי להגיע להגדרה האולטימטיבית שבה משתמש עמרי שרון השבוע לתיאור המתרחש, באופן כללי: "האמת? קטעים כאן".
ועדיין, למרות כל מה שעובר עליו, עמרי שרון בעד הליכוד. מתנגד תקיף לפרישה. מאמין שאפשר לנצח. גם ביום שני, גם בפריימריז, ולהמשיך הלאה. אופטימיות קוסמית, לא ברורה, מעט הזויה. אין מה להתפלא על הילד, שהיה משוכנע לגמרי בתחילת 2001 שאפשר להתמודד נגד בנימין נתניהו ולנצח (ביבי הוביל אז בין מתפקדי הליכוד בעשרות אחוזים, שרון כלל לא היה קיים ). עמרי היה היחיד מבין אנשי שרון שהאמין אז באפשרות לעשות את זה, כמו שהוא כמעט היחיד בין אנשי שרון שמאמין היום באפשרות לעשות את זה. אז, חסך ממנו ביבי את התענוג ופרש ביוזמתו הוא בעוד אחד מהתרגילים הלולייניים המרהיבים והגאוניים, שרק ביבי (ואולי גם שרה) מסוגל לתכנן, כדי להפקיר את ראשות הממשלה כפרי בשל בחיקו של שרון. היום, ביבי לא יפרוש כנראה. המועמד לפרישה הוא שרון.
השבוע תסס סביב הפרסומים על תמיכתם של רוב מקורבי שרון בפרישה מהליכוד. זה לא חדש. לפני יותר מחודש שורטטה כאן המפה הזו, כולל המצע המיועד של מפלגת שרון החדשה (אם תקום), כולל הגימיקים האפשריים המתוכננים (דיכטר, מרידור ואחרים). כל זה היה טוב ויפה אילו "מקורבי שרון" היו גם אלה שמחליטים. לא זה המצב. המקורבים ממליצים, משפיעים, מדליפים ומפזרים ספינים. המחליט הוא אריאל שרון. הוא ולא אחר. החלטתו טרם נפלה.
מה שרון רוצה? אריאל
ביום ראשון השבוע יצא שרון ממלון ניו-יורק פאלאס ועשה דרכו, בשיירה צופרת ומאובטחת לעייפה, אל פינת הרחובות 62 והשדרה החמישית בניו-יורק, אחד האזורים היוקרתיים והיקרים בעולם, שם מתגוררת נינה רוזנוולד. הדירה, במרומי הקומה ה-24, מעוצבת ומרוהטת בגוני לבן, צופה מערבה אל הנוף עוצר הנשימה של הסנטרל פארק.
רוזנוולד, רווקה עשירה (אבל הרבה פחות מהמתואר), ידידה ותיקה של שרון, שפגשה אותו כבר עשרות פעמים וסעדה איתו לא מעט ארוחות, ערכה לכבודו אירוע פרטי נוצץ. אירועים כאלה הם מעשה של שגרה בניו-יורק. אין ראש ממשלה שלא משתתף בכמה כאלה במהלך ביקור בארצותהברית (שרון סעד בביקור הנוכחי גם עם ז' אק אביטל, איירה ריינהרט ורופרט מורדוק). האירועים האלה אף פעם לא מוזכרים בלו"ז הרשמי, כמעט ולא מופיעים בלו"ז האמיתי (אלא תחת שם הקוד "פרטי" ) ונשמרים בדיסקרטיות.
גם השירות החשאי האמריקני, שנבהל לגלות מתחת לבניין צוות צילום של ערוץ 10, נכנס ללחץ מסיבות מובנות: אם הארוחה דלפה לתקשורת, היא יכולה היתה לדלוף גם למתנקש פוטנציאלי. אין מה לחשוד: בשירות החשאי האמריקני לא מגייסים תרומות למען בחירתו מחדש של שרון. אין להם שותפות עם הקמפיין. גם לשירות הביטחון הכללי שלנו אין קשר לדברים הללו. ולכן, הדיווח המרוגש של גיל תמרי מניו-יורק על כל האלמנטים הללו היה נגוע בגרוטסקיות. מה שאי אפשר להגיד על החשיפה עצמה, שתפסה את אנשי שרון עם המכנסיים למטה והתחתונים מלוכלכים.
זה היה פרסום מדויק, בזמן אמת, שהכניס אותנו לתוך החדר ולתוך המכניזם הפנימי הנסתר של גיוס הכספים לטובת פוליטיקאים ישראלים באמריקה. כולם עושים את זה עם כולם, כל הזמן. רק לעתים נדירות אפשר להציץ פנימה, ועוד להציג את המכתב (המטופש) המקדים. זה מה שעשו בערוץ 10 וטוב עשו (מה שאי אפשר להגיד על אהוד אולמרט, שהשתלח בברוטאליות בעיתונאי שהביא את הסיפור. חשבנו שאולמרט נגמל כבר מהשטויות הללו. טעינו).
בינתיים , בכלל לא ברור שמדובר בעבירה על חוק כלשהו. פרקליטיו של שרון משוכנעים שלא. גם חוות דעת משפטיות אחרות סבורות כך. אגב, גם יציאתו הרת האסון של בנימין נתניהו לניויורק מיד לאחר התפטרותו מהממשלה תוארה בתקשורת לצורך "מפגש עם תורמים". וכך היה. נתניהו סבב בין תורמיו (שחלק מהם הם גם תורמיו של אריאל שרון). ביבי לא ניסה רק להתרים. הוא ניסה, על פי מקורביו של עוזי לנדאו, גם לחסום את נתיב התרומות לקמפיין לנדאו, לשכנע אותם לא לתרום את כספם לריק. אפרופו לנדאו: גם הוא שב לא מזמן (ביום חמישי בשבוע שעבר) ממסע בין תורמים באמריקה, שבמהלכו שכנע את תורמיו בחזרה. כך עושים כולם, כך עשו תמיד. יש הרבה מאוד יהודים עשירים באמריקה, לרובם יש לב רחום ורחב, חלק גדול מהם תורמים לכל מועמדי הצד הפוליטי שלהם. נינה רוזנוולד, למשל, תורמת גם לשרון, גם לנתניהו, איש לא יתפלא אם תרמה גם לקמפיין הכתום נגד ההתנתקות, ואיש לא יתפלא אם שמה משהו בצד בשביל עוזי לנדאו. יש כאלה שתורמים גם לימין וגם לשמאל. שמעון פרס, למשל, מסוגל להוציא כסף גם מתורמי ימין "רכים".
לארי סילברסטיין, למשל: הוא צולם יוצא מביתה של נינה רוזנוולד ומאשר, בעקיפין, שתרם לשרון. סילברסטיין הוא האיש שחכר את מגדלי התאומים בניו-יורק ל-60 שנה כמה רגעים לפני שהתנפצו לתוכם מתאבדיו של בן לאדן. כסף יש לו. הוא חבר, למשל, של אהוד ברק (ובטח תרם גם לו). מכיר טוב את בנימין נתניהו. כשראש ממשלה ישראלי מבקר בעיר, סילברסטיין לא יפספס ארוחת ערב איתו. אם זה יעלה עשרת אלפים דולר, שיעלה.
האיש האחראי על האופרציה הזו הוא יורם אורן. בשנות השמונים היה שליח ישראלי בלוס-אנג'לס, מוצב בקונסוליה, עובד ב"נתיב", מסור לעניינם של יהודי ברית-המועצות. אורן הוא בן למשפחה רביזיוניסטית ותיקה, אידאולוג ימני אמיתי. חבריו מתארים אותו כאיש צנוע, חבר אמיתי, כמעט סגפן. עד היום הוא נראה מדווש באופניים ברחובות לוס-אנג'לס.
הוא החל להתרים עבור הליכוד כבר אצל יצחק שמיר ובמהלך השנים עבד עם כולם. הוא דיסקרטי, מתרחק מהתקשורת כמו ממחלה ממארת, משכיל, בעל חוש הומור, מכיר את יהדות ארצותהברית כמו את כף ידו ושולט במפת המיליונרים והמיליארדרים העשירה של היהדות הזו כבתוך כף ידו. אורן מחובר לרבים מראשי הליכוד. אולמרט עובד איתו. מופז מכיר אותו היטב. כשהוא בניויורק, משתמש אורן לא פעם במשרדיו של אריה גנגר כמקום לפגישות ובסיס טלפוני.
ביום ראשון בבוקר, בהופעה של שרון בפני ראשי המנהיגים היהודים בניו-יורק, נראה גם אורן מסתובב שם, מתחכך, לוחץ ידיים. כמה מהמנהיגים היהודים דיווחו אחר כך שאורן ביקש מהם "לשמור על קשר" ואמר ש"נצטרך אתכם בקרוב, צריך לעזור לו ". כך זה עובד, כבר עשרות שנים. אורן התרחק מהליכוד בתקופתו של בנימין נתניהו, שהעביר חלק מהאופרציה בארצות-הברית לאחרים. בחוף המזרחי היה לנתניהו את סטיבן שנאייר, צעיר מוכשר, רהוט ודיסקרטי מאוד, שהתחתן עם מישהי שעבדה בלשכת נתניהו כשהיה סגן שר החוץ. שנאייר, שמעולם לא התראיין, מנהל היום את עסקיו של רונלד לאודר בישראל ממשרד מדוגם בבניין "פלטינום" בתל-אביב. כשמבינים שחלק גדול מהתורמים בארוחה אצל נינה הם גם תורמים של ביבי ומחוברים לשנאייר, שעובד אצל לאודר, שמחזיק במניות ערוץ 10, אפשר להגיע לנתיב ההדלפה. צריך להתפלא על הטיפשות שבה לקו אנשי שרון בהתנהלותם בפרשה זו. איך אף אחד לא יודע, אף אחד לא שמע, אף אחד לא בדק מי מזמין לארוחה הזו, מי מוזמן, מי שולח מכתבים ומה כתוב בהם. ההדלפה, שבאה כנראה מכיוון נתניהו, היא לגיטימית ונאה, כמו שגם הידיעה לגיטימית וחשובה. זו דרכו של עולם, כך מגייסים כסף וכך מגיעים לידיעות עיתונאיות. המבחן היחיד הוא נכונותם של הפרטים וחשיבותם.
סביר להניח שאריאל שרון כלל לא ידע על המכתב הזה. הוא באמת מיודד עם רוזנוולד. לשרון יש לא מעט ידידים באמריקה. בניגוד לנתניהו, הוא תמיד שומר על קשר, תמיד מתעניין. מעולם לא נטש איש. להפך. בתקופת המשפט שלו נגד "טיים" הלכו אחריו בניו-יורק רבים וטובים, שגמלו לו על נאמנותו. פורום כזה של חברים היה מתכנס עם שרון בקביעות במלון פארק-ליין. כך מצא שרון עצמו מתגלגל ביום ראשון לביתה של רוזנוולד, ומתגולל ביום שני בראש חוצות כארכי-נוכל. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה (אבל אנחנו כן).
ביום חמישי נפרד האלוף יואב גלנט, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, מפורום מטכ"ל. גלנט סוגר תקופה כמזכיר צבאי והולך לפיקוד הדרום. במקומו מתמנה תת-אלוף (שהועלה לאלוף) גדי שמני. בדברים שנשא גלנט בפני אלופי המטכ"ל והרמטכ"ל היה מן הסמליות: "תפקיד המזכיר הצבאי לראש הממשלה", אמר , "הוא חוויה עוצרת נשימה. כמו בטיסה בשמי הארץ או מסביב לעולם. אתה יושב ליד הקברניט, הנוף עוצר נשימה. מדי פעם נוחתים פה או שם, מגיעים לגלקסיות מרוחקות. מלמעלה, הכל נראה נפלא. כשיורדים למטה, קצת פחות. יש קרבות אוויר, יש קטטות בתוך המטוס, מדי פעם רבים מי יישב בקוקפיט ליד הקברניט, מי יידחק אחורה", אמר גלנט, "בסוף, צה"ל הוא הבית ואני שמח לחזור הביתה. צריך לנחות מתישהו. כל טיסה נגמרת, בקצה של כל המראה ממתין מסלול נחיתה".
גלנט , שהיה מפקד השייטת, ישב על צומת ההחלטות והשיבר המרכזי של העצבים באחת התקופות המרתקות בתולדות המדינה. הוא, שהיה מפקד השייטת, עבר בלשכת ראש הממשלה השתלמות מזורזת בהבלי העולם שמחוץ ללוחמת הגרילה הזעירה. עכשיו מגיע תורו של גדי שמני להיכנס לנעליים הרגישות ביותר באזור, אולי בעולם. נעליו של מי שמחבר את ראש ממשלת ישראל עם צה"ל, על כל המשתמע מכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
