האישה שנרמסה
טלי ליפקין-שחק סבורה כי על אף ניצחון הממסד על ויקי כנפו, מאבקה הותיר חותם על ישראל
אחרית המאבק של ויקי קנפו מעידה שלמלחמה של אישה אחת אין סיכוי. השיטה חזקה יותר, הפוליטיקאים אטומים יותר, העשירים משפיעים יותר, ומי שצועד בשולי הדרכים סופו להירמס.
אתרי האינטרנט מלאים תגובות אוהדות, מבכות ומנחמות לויקי קנפו שאיבדה את בנה נתנאל, שאיבד את דרכו זה מכבר, שהתאבד בתאו ביום שישי. הציבור הרחב אוהב את ויקי קנפו, מעריץ את אומץ רוחה. אבל הציבור הרחב אוהב לאהוב מרחוק, לזכור בהבזקים את גיבוריו. הציבור הישראלי מוכן לתת לחיים לסחוף אותו ולרמוס אותו, ונמנע מלצאת לרחובות ולתבוע שינוי.
על כל פיסת אדמה שנויה במחלוקת, נמצאים הגייסות המוכנים לכל קרב, המפעילים צבא של יחסי ציבור ומציפים את הארץ בזעקתם. אבל על הזכות לאיכות חיים, על עלבון רמיסת החיים, על ההשפלה שבעוני, שבגזל ההזדמנויות השוות - ההמונים נשארים בכורסה. ויקי קנפו, מנהיגה טבעית
מלידה, נותרה בסופו של דבר בודדה. עם נתנאל החולה, המכור, האבוד; עם ילדיה ומצוקותיה הפרטיות; עם זיכרון עמום של 15 דקות תהילה.
כולנו ניצלנו את ויקי קנפו. הפוליטיקאים שרכבו על גבה, הארגונים החברתיים שעלו על עגלתה, התקשורת שסחררה את ראשה. אייקון חברתי, סימבול פמיניסטי, גיבורת כל תוכניות האקטואליה שפלשו לפרטיותה, תיירת בלשכות השרים שהתחבקו איתה והפריחו הבטחות למצלמה, אורחת באתרי אינטרנט מפוקפקים שניסו לעשות עליה קופה. ויקי קנפו רצתה לשבור את השיטה, והשיטה מצצה את לשדה.
במות אדם קרוב, נהוג אצלנו לומר: "שלא תדעו עוד צער". צר לי עליך, ויקי קנפו. על הצער שידעת ועל הצער שעוד תדעי. בשמחות הקטנות של החיים אולי תמצאי נחמה. באלה, וגם בידיעה שלמרות הכל השארת חותם. צרבת פרק חשוב בהיסטוריה החברתית הישראלית, שלחת גל שאולי בכל זאת עוד יעלה אדווה.
עדכון אחרון : 18/9/2005 5:14
נא להמתין לטעינת התגובות
