יושבים על הגדר
תושבי נתיב-העשרה קמו ביום שאחרי הפינוי למציאות חדשה. כשצה"ל לא בעזה וגדר הגבול ממש ליד הבית האסימון מתחיל ליפול ומבינים שכבר צריך ג'יפ ממוגן
אבל משהו בתוכניות השתבש. בהתחלה היו אלה הקסאמים והמרגמות, ועכשיו, אחרי יציאת צה"ל מרצועת עזה, זהו הגבול החדש שעובר במרחק של 170 מטר מהבתים הדרומיים של היישוב. "לא נעים לקום בוקר אחד, ולמצוא את השכנים הפלשתינים מטפסים על הגדרות וזורקים אבנים", מעיד צור. והוא מודה: "יכול מאוד להיות שהיום הייתי בונה בית אחר, מבלוקים וגג בטון".
כמפקד כיתת הכוננות של נתיב-העשרה, יש לו סיבה טובה להיות מודאג. השבוע, כשעבר ליד גדר המתכת אשר הפכה בן לילה לגבול, הושלכו לעברו אבנים מהצד הפלשתיני. "עצרתי את הרכב וירדתי אליהם, שיבינו שיש להם עסק עם אנשים שלא יברחו, שלא מפחדים מהם". בינתיים נראה שגם הפלשתינים לא ממש מפחדים, ומי יודע אם אחרי האבנים לא יגיע תורם של רובי הקלצ'ניקוב ומטולי האר-פי-ג'י, שנמצאים בשפע בעבר השני של הגדר.
לפני כמה שבועות עוד היו שם שלושה יישובים ישראליים - אלי-סיני, דוגית וניסנית - שחצצו בין השכונות הצפוניות של עזה, בית להיה ובית חנון לבין נתיב-העשרה. עד יום שני בבוקר ישבו שם כוחות צה"ל, אבל עכשיו זהו שטח פלשתיני. יניב בן-חגי לוי, חבר ילדות של צור, היה רכז הביטחון של אלי-סיני. שניהם היו בני 13 כשפונו עם משפחותיהם מסיני, ויחד הם גדלו בנתיב העשרה. צור התחתן לפני שנתיים ונשאר שם, יניב התחתן והלך לאלי-סיני. השבוע בא לבקר את חברו. "אחי שלי", אומר יניב לצור בשפתו המתנגנת. "תתעוררו. אתם עכשיו במציאות אחרת".
תושבי נתיב-העשרה אמורים להבין את זה היטב. אחרי הכל, ביום שני הם ראו במו עיניהם כיצד מאות פלשתינים מטפסים על הגדרות שלהם בשלהוב יצרים. "באיזו עוד מדינה המציאות מתהפכת לך בלילה אחד מקצה לקצה?", שואל שלמה בדיל, מוותיקי היישוב, מבלי לצפות לתשובה. הוא מספר על הלילה הראשון שאחרי נסיגת צה"ל: "יצאתי מהמחסן שלי, ופתאום אני שומע פיצוץ במרחק של כמה עשרות מטרים ממני. בהתחלה חשבתי שזו פצצת מרגמה, אבל אז התברר לי שזה רימון. כמה שזה היה מפחיד".
מושב מיוחד במינו הוא נתיב-העשרה, הממוקם על גבעה מצפון למחסום ארז. הנוף הנשקף ממנו משתנה תדיר, הודות לרוח שנושאת את דיונות החול ממקום למקום ומשנה את פני השטח כמעט עד בלי הכר. הבתים טובלים בצמחייה עשירה, מה שהופך את היישוב לאי ירוק בתוך ים החולות. הוא הוקם בשנת 1982 על ידי גרעין של 70 משפחות ממפוני סיני. באותם ימים לא היה גבול של ממש ואפילו מחסום ארז לא היה קיים, אבל היחסים עם הפלשתינים היו טובים. איש לא חשב על מרגמות וקסאמים.
"אחרי מאבק הצלחנו לשכנע את השלטונות להקים כאן יישוב", מספרת פנינה רגולסקי, יושבת ראש הוועד המקומי. היא מספרת על ימים אחרים. "אני זוכרת שהיתה אז תנועה חופשית של פלשתינים, ולא
ככל שזה נוגע לצור סגל, אין לה מה לדאוג. הוא אינו מתכוון לעזוב את ביתו. "כשפינו את צפון הרצועה בכיתי", הוא מספר. "יש לי שם חברים טובים. הייתי גנן באלי-סיני, ואני קשור לכל צמח שם. ראיתי את ההרס ולא יכולתי שלא לבכות. מכאן אני לא זז. ראיתי מה עובר על החברים שלי, איזה סיוט. אני לא מתכוון לוותר על הבית שלי".
גם חבר ילדותו יניב, שפונה עם הוריו מסיני, גדל בנתיב-העשרה והשתקע בצפון הרצועה עד שפונה גם משם, לא רצה לוותר על הבית שלו. אבל לא היתה לו ברירה. עכשיו הוא מנסה לתרום לאנשי נתיב-העשרה מניסיונו כרכז הביטחון של אלי-סיני. "לא נעים לי, אבל צריך לנער את החבר'ה האלה", הוא אומר לצור. "הם חיים בסרט, וצריך לומר להם שיתעוררו. אין דבר כזה שכיתת הכוננות נשארת בבית בזמן אירוע. פשוט אין דבר כזה. הם הראשונים ליצור מגע עם מחבלים, כי עד שהצבא נכנס לפעולה לוקח לו זמן, וכיתת הכוננות היא הראשונה שמגיעה לאירוע".
צור: "ההנחיה עכשיו היא שבזמן אירוע כיתת הכוננות נשארת בבית", משיב לו צור. "אני מבין שצריך לחתור למגע, אבל זו ההנחיה שקיבלנו".
יניב : "אין דבר כזה. תלמדו מהניסיון הרע שלנו. עד שלא קרה לנו האסון (הכוונה לרצח לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל בחדירת מחבלים לאלי-סיני - א.ב) חיינו בסרט כמוכם. צריך לנער את החבר'ה שלכם, שיבינו שאין עכשיו את ניסנית ואת אלי-סיני בגבול. עכשיו יש מחבלים על הגדרות שלכם. אסור להגיד: 'נסמוך על הצבא'. ברמת המסר, אסור להגיד את זה. כמעט בכל ההיתקלויות בגוש קטיף, את המגע הראשוני עם המחבלים יצרו אנשי כיתות הכוננות ביישובים. תזמינו את עמי שקד, רכז הביטחון של חוף עזה. אין שני לו ברמת הידע וההבנה. אתם צריכים להחליף דיסקט ולהגן על עצמכם".
צור מנסה להתגונן: "תבין, אנחנו רק בתחילת הדרך. אין לנו אפילו ג'יפ ממוגן ירי".
יניב קופץ מזעם: "אני לא מאמין. צריך לנער פה מישהו. אתה לא יכול לסייר עם רכב לא ממוגן על הגדר. אני מגיע לכאן לפני יומיים בחמש לפנות בוקר ומוצא יישוב בעלטה. בלי תאורת רחוב. האסימון לא נפל לכם".
שלמה בדיל, בן 68, הוא קרוב משפחה של יניב. טיפוס סגור שאינו מרבה במילים. הוא מציע בנימוס לחפש מרואיין אחר, אבל בסוף נעתר לדבר על התחושות שלו, אפילו מזיל דמעה. יניב מניד בראשו.
"אני מופתע", הוא אומר. "כנראה שבאמת קשה לחבר'ה פה". המחסן החקלאי של בדיל נמצא כמה עשרות מטרים מהגבול החדש. כשדנה גלקוביץ נהרגה, הוא היה בין הראשונים להגיע למקום, והתמונות לא מרפות ממנו. לצד הכאב, יש חשש גדול ממה שעוד עתיד לקרות, ומה שקרה ביום שני לא מבשר טובות. "לא תיארתי לעצמי שזה ייראה ככה", אומר בדיל. "מאות פלשתינים מטפסים על הגדרות, יורקים וזורקים אבנים, והחיילים שותקים. אז הנה, השליכו את הרימון הזה ושתקנו. פתאום אתה מוצא את עצמך בלב הסכסוך הערביישראלי. הצבא מסתובב בכל מקום, אפילו הפקיעו לנו שטח לטובת אנטנות. אז מה יהיה? התחושה קשה, קשה מאוד".
התחושה הזו משותפת כמעט לכולם. הנה, למשל, שיחה מקרית שהתנהלה ביום רביעי בצהריים בצרכנייה של אביטל שבת בנתיב-העשרה. יוני קראוס, סייעת לגננת המתעקשת שנזכיר כי היא תימנייה, ניגשת לדלפק ואומרת לאביטל: "אני לא אשכח את התמונה הזאת של הפלשתינים שטיפסו על הגדרות, מקללים את החיילים שמורידים ראש והולכים לאחור. זה כבר שפל המדרגה".
אביטל, גם היא נסערת, מהנהנת בראשה ואומרת לחברתה: "אני לא רואה שמישהו מקים קול צעקה בטלוויזיה על המצב. שמישהו יקום ויצעק את זה. צריך להעיר את האנשים שיצעקו".
יוני: "אנחנו גרים בצד הצפוני של היישוב. מה יגידו אלו שגרים בצד הדרומי? הם ממש מסכנים. מפחדים להוציא את הילדים שלהם החוצה".
אביטל מצקצקת בלשונה: "את יודעת, היום נפל לי האסימון ונכנסתי לפחד. הגיע לצרכנייה איזה ערבי ושאל אותי אם המבנים האלו שבמרכז היישוב הם גני הילדים. עשיתי את עצמי מתעלמת ממנו, אבל הוא לא ויתר והמשיך לשאול על העניין הזה. נכנסתי לפחד ממנו. . . אני לא זוכרת את השם שלו".
קראוס : "את מדברת על זה שהיה כאן אתמול, עם החולצה האדומה?".
אביטל : "כן, כן. זה הוא".
קראוס : "נו, הוא ערבי-ישראלי. אבל זה באמת מדאיג. צריך להגיד למשהו. שיבדוק. אלוהים ישמור, רק שהם לא מתכננים על הגן של הילדים שלנו".
אביטל : "אני אומרת לך, באותו רגע נפל לי האסימון. אני מתה מפחד. פשוט לא רגועה".
בינתיים יניב משלם על הקולה והשקדים שקנה והולך משם. הוא עובר עם הג'יפ הלבן והחדש שקנה ליד הבית של פנינה רגולסקי ומצביע: "הנה, כאן נפלה פצצת המרגמה. החבר'ה חייבים להבין שאם הם לא יתעוררו זה ינחת עליהם במכה אחת. הם חייבים להתעורר". פנינה היא אישה דומיננטית מאוד. "ביישוב שאישה מנהלת את העניינים הכל נראה טוב יותר", מסביר יניב. "נשים רואות הכל טוב יותר מגברים".
למרות הכל, פנינה אופטימית. "מה יש?", היא אומרת, "אולי המציאות תהיה כמו פעם. בלי גבולות, בלי מחסומים. הלוואי, הלוואי. איזו מציאות נהדרת. הכל ישגשג. הצעירים לא יברחו מכאן. הכל יהיה טוב יותר. כמו פעם. זה אפשרי. מה יש, למה לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
