זה ג'ונגל פיתוח
בלב הג'ונגלים של קמבודיה, בחור נידח שאליו ניתן להגיע רק בסירה, נחתו ארבעה ישראלים. במסגרת מבצע להצלת היערות הם אספו מאות משפחות והעבירו אותן לכפר שהקימו בעצמם. מאפס. שנה שלמה תיפקדו כאלים חיים: לימדו את המקומיים חקלאות ועסקים, סללו דרכים, תיווכו בסכסוכים משפחתיים וטיפלו במקרי אונס. עכשיו הם בארץ. חושבים על החברים שעזבו ברגע אחד, ומודים שלפעמים פשוט נגמר הכוח להציל את העולם
הישראלים ניהלו את הכפר. הם היו השריפים כשהיו מקרי אונס או תקיפה. הם אלה שלימדו את הכפריים לשתול ולזרוע, לנהל משק, לסחור. הם חגגו איתם את ראש השנה, את פורים ואת פסח. כשעזבו, בתום השנה, כבר היו בכפר בית ספר, ברזים עם מים זורמים, עצי פרי, יבול של מלפפונים ותירס. הציוד, השיטות, הזרעים, הרעיונות והיוזמה, הכל כחול-לבן, "מייד אין יזראל".
"זה הזוי", אומר ארז אשכנזי, חודשיים אחרי ששב מקמבודיה, "כשאני מנסה לשחזר מה היה שם. חבורה של אנשים לבנים נוחתת על חבורת קמבודים בטיז אל-נבי, חור באמצע הג' ונגל, עם מוטיבציה וחזון.אני זוכר שאמרתי להם,' אתם רוצים להרוויח כסף,אתם רוצים להתקדם, שלילדים שלכם יהיה יותר טוב? בואו איתנו'. הרגשתי לפעמים כמו מח"ט שמדריך חיילים לפני קרב. באתי בראש מאוד ישראלי.הייתי מדבר איתם על שטחים והפריה וזכר ונקבה ופוטוסינתזה. לא קלטתי שהמתורגמן אפילו לא יודע לתרגם את מה שאני אומר לשפה שלהם.אחר כך אמרו לי שמזלי שלא הבנתי מה הם אומרים,לפחות בהתחלה. בהמשך כבר למדתי את השפה, אחרת הייתי מתייאש והולך הביתה. אבל אנחנו האמנו בהם ונתנו את הנשמה.
"שמנו טפטפות, והם לא סמכו על זה. הלכו והשקו עם דליים. אנחנו דישנו במקומם. עודדנו אותם כשהם לא האמינו. בסוף היה שם גידול בנזונה. במושגים של הארץ זה היה גידול בינוני, אבל הם לא האמינו למה שראו. תירס בגובה של תירס, פורח, ומלפפונים. הם היו מאושרים. אנשים על סף רעב, פתאום היו להם ירקות ופירות. הם חשבו שאלוהים חיים הגיע למקום".
הקמת "זהב ירוק" בידי אשכנזי וחבריו היתה חלק מפרויקט של הארגון הבינלאומי Wild Aid, שהם נמנו עליו, להצלת יערות הגשם בקמבודיה. מדובר בארגון כלל עולמי שפועל בין השאר בבורמה, בתאילנד ובאפריקה ושבראשו עומדת אמריקנית. הצלת יערות הגשם הוא הפרויקט הגדול של הארגון. פליטים קמבודים שהגיעו ליערות החל משנות השישים של המאה הקודמת, ובהמשך בעקבות מלחמת האזרחים במדינה, גרמו נזק אדיר ליער הטרופי. היום מצלקות את לב יערות הגשם קרחות עצומות, שדבר לא יצמח בהן עוד אלפי שנים.
אנשי Wild Aid ביקשו לשמר את היערות, אבל הבינו שהם צריכים לספק לתושביהם אלטרנטיבה: מקום שבו יוכלו לחיות ברווחה כלכלית, בצורה חוקית, כשהם מבטיחים עתיד טוב יותר לילדיהם. בסך הכל יש ביערות הגשם 3,000 משפחות , עשרות אלפי בני אדם. חלקם הגדול סובל רעב ומחסור, מתגורר במקומות שניתן להגיע אליהם רק אחרי שיט מפרך בסירה והליכה בת כמה שעות ברגל.
הפרויקט הנסיוני נועד בשלב ראשון לטפל ב-400 משפחות שיעברו לזהב ירוק, שנבנה עבורן מראש על אחת הקרחות ביערות הגשם. בכפר הם למדו חקלאות מתקדמת ושיטות בעזרתן יוכלו לפרנס את עצמן. התנאי היה שיהרסו את ביתם ויעתיקו אותו לכפר. בתמורה קיבלו סיוע בניוד, 15 דונם אדמה, אורז לשנה, עד שיצמיחו יבול ראשון, עזרה עם בעלי חיים, ציוד מודרני והמון ידע מקצועי. עד עתה נקלטו בכפר החדש למעלה מ-200 משפחות . הפרויקט ממשיך גם עכשיו, אחרי שובם של הישראלים לארץ.
"זה בעצם לבוא ולהקים כפר בשום מקום", אומר אשכנזי. "מדובר בשטח ג'ונגל שממשלת קמבודיה הקצתה לארגון ושאנחנו יכולנו לעשות בו מה שרצינו; דרכים, גשרים, תשתיות, מה שצריך. אין היום בעולם פרויקט כזה של'רילוקיישן', יישוב מחדש. כשחושבים על זה, זה מטורף. להזיז משפחות שלמות, להקים כפרים, לרכז אותן בהם. ברור שלא הכרחנו אף אחד. רק מי שרצה בא. אתה גם לא יכול לקחת את כולם. אתה מגיע לחור, יורד מהסירה, רואה שתי ילדות, לבד. שואל איפה ההורים שלהן, מסתבר שהם מתו. אתה משאיר אותן שם. לא עושה עם זה כלום. מה תעשה? זאת שגרה. תתחיל לקחת את כל היתומות בקמבודיה? אתה עוזר לאלה שיש להם סיכוי ופוטנציאל להצליח. אתה מבין שהקודים שם אחרים, התרבות אחרת. החקלאי הכי טוב בכפר שלך הוא רוצח מהחמר רוז' (ארגון גרילה שהשתלט על המדינה בשנות השבעים והיה אחראי להשמדת עם) והמתורגמנית שלך, שהמשפחה שלה נרצחה על
היוזמה הגיעה מכלכלן חקלאי, יועץ למדינות מתפתחות ולארגון Wild Aid. יואב סטרץ, 29, בן מושב שקף, סיים בדיוק את לימודיו בפקולטה לחקלאות. הוא היה הראשון שנסע, באוגוסט לפני שנתיים, עם קבלת תואר האגרונום שלו. פרויקט "זהב ירוק" היה אז בחיתוליו. ההצעה דיברה על פרויקט חקלאי ביערות הגשם עם אוכלוסייה מקומית, בתנאים לא תנאים. סטרץ חיפש הרפתקה והרעיון התאים לו ככפפה ליד. הוא ליווה את הפרויקט בשלביו הראשוניים, שכללו בעיקר איתור מקום להקמת הכפר וגיבוש צוות פעולה. כעבור כמה חודשים, במאי 2004, כשהבין שעל מנת להגשים את מטרות הפרויקט הוא צריך להישאר בקמבודיה עוד שנה לפחות וגם להרחיב את הצוות המקצועי שאיתו, הציע לשקד, לעינב ולארז להצטרף אליו.
שקד, 26, מרחובות , זוגתו, סיימה לימודיה בפקולטה לחקלאות לפני כשנה. גם היא אגרונומית. באותה כיתה למד אשכנזי, בן המושבה יסוד המעלה. השניים חברים טובים. עינב סער, 31, מקיבוץ גבים, זוגתו של אשכנזי, היא סטודנטית לחינוך. לצורך הנסיעה עשתה הפסקת לימודים. היא ושקד היו למפתחות הקהילתיות של הכפר. ארז ויואב היו היועצים החקלאיים. כיוון שסטרץ ואריאלי נמצאים עדיין בחוץ לארץ, סיפור השנה המופלאה שלהם בקמבודיה מובא מפי עינב וארז, חבריהם. "לא ידעתי כלום על קמבודיה לפני שנסענו", אומרת עינב. "כשארז העלה את הרעיון לנסוע אמרתי,'נשמע אחלה, סבבה, יאללה, בוא ניסע'. איך אפשר להגיד לדבר כזה לא? אבל לא ידעתי מה זה. לא היה לי מושג. היום אנחנו בקיאים אפילו בפוליטיקה הפנימית של קמבודיה. בינינו אנחנו מדברים בשפה המקומית 'חמר'".
איך מתכוננים לכזאת נסיעה?
"ביגוד לאזור טרופי, הרבה מוזיקה, ספרים. אהוד בנאי ומאיר אריאל החזיקו אותנו שם. הרבה קפה שחור, סחלב, טחינה, ציוד עזרה ראשונה, כל החיסונים, כלי מיטה, סדינים. כמו שמתכוננים לטיול, רק בידיעה שזה לשנה שלמה, לגור שם".
ארז : "כבר בארץ התחלתי להתקשר עם חברות השקיה, ללמוד על שאיבה, בניית מערכת השקיה, בארות. דברים שלא לומדים בשום פקולטה. אולי זקני המושב שלי יודעים איפה חופרים באר, אבל אני לא. היה לי ברור שאני בא כדי להקים שם מערכת השקיה, שבלעדיה אין סיכוי לעבוד שם ואין סיכוי להוציא יבול מהקרקע במשך שנים".
בספטמבר יצאו ארז ועינב לקמבודיה. יואב ושקד חיכו להם. הם טסו לבנגקוק ומשם לפנום פן, בירת קמבודיה. אחרי כמה ימים של סידורים ופגישות במשרדי הארגון יצאו לכפר, מרחק ארבע שעות נסיעה. הגיעו ל"זהב ירוק", שתי שורות בתי עץ על דרך עפר סלולה, בין שאריות של ג' ונגל, בערב ראש השנה של השנה שעברה. עינב הביאה תפוחי עץ ודבש. בכפר חיכה צוות העבודה שאותו הרכיב יואב קודם לכן ושהיה להם אחר כך כמשפחה, חבורה של קמבודים ופיליפיני אחד, ששימש כמתורגמן. גרו בבתים סמוכים, אכלו יחד,עבדו יחד. הראו להם את הבית שלהם, צריף על כלונסאות, בלי חשמל, בלי מים ואפילו בלי דלת שתגן ותעניק פרטיות. שירותים ומקלחת, בחוץ. השירותים היו בול פגיעה והמקלחת חבית אדומה ובה מים חומים שנשאבו מהנחל.
"חם, הלחות איומה. אפילו בלילה, הכל רטוב. זה מתיש", אומר אשכנזי, "אין מזגן, רק מאוורר קטן על בטריות. בהתחלה סידרנו את הבגדים בארון קש. לאט לאט הבנו שהם מתחילים להיאכל, להעלות עובש, פטריות. הכל הסריח. היינו צריכים לתלות את הבגדים. אתה ישן עם ג'וקים וחולדות וצרצרים ומיליון יתושים. זה הגיע למצב שהיינו תולים את המגבת בחדר והיא היתה מעלה עובש. היה קשה, לחיות בתוך הסירחון הזה, הטחב. כי עובר עוד יום ועוד יום וזה לא טיול. זה לא נגמר".
עינב : "בדיוק כמו עם האוכל. בהתחלה האוכל מגניב. אוכלים אורז, לחם אין. אורז לבן, הכי פשוט שיש ומסביב המון מאכלי ים. כל מה שזז בים, אליו היינו קרובים. לא כמו בארץ, הולכים למסעדה ומתענגים על כל ביס. התיבול שלהם שונה. המון כוסברה, סויה, שמן דגים, אננס. נורא התלהבנו. אבל הטעמים האלה לאט לאט נמאסים. גם כי לאורז אין טעם, אין מלח, ואתה אוכל אורז שלוש פעמים ביום. גם בארוחת בוקר אתה אוכל אורז, דגים, מרק. מרק שיוצאים ממנו כל מיני רגליים וראשים וזנבות".
ארז : "בסוף זה כבר היה נורא. היו ארוחות שעושים כשמגיעים מבקרים, וארוחות שהיו יותר של המקומיים. אלה בכלל היו איומות. דגים כבושים ומיובשים, משהו שבאמת אי אפשר היה לאכול. אני סבלתי מבעיות עיכול כל השנה. שלשולים, דלקות מעיים. או שהיינו שבועיים בשלשולים, או שהיינו שבועיים בעצירות. כשהמצב היה ממש חמור, היינו מקיאים בטירוף. זה היה קשה".
השמש זורחת בקמבודיה בסביבות שש בבוקר. בשש בערב השקיעה.יום העבודה החל בשעה שבע וחצי,אחרי ארוחת בוקר משותפת של הצוות כולו. בשעה 12 וחצי בצהריים היו נפגשים לארוחה. עד שתיים היתה מנוחה ואז המשך יום העבודה,עד לשקיעה. בתשע בערב, אומרים ארז ועינב, כבר לא היה עם מי לדבר. כולם ישנו.
בשלב ראשון החלו אשכנזי וסטרץ לבדוק את השטחים החקלאיים של המשפחות שכבר הגיעו לכפר. הם חילקו את תושבי הכפר לקבוצות, בכל קבוצה עשר משפחות. נעשה גם סקר מקצועי חקלאי; מי החקלאים הטובים,מה הצליחו לגדל,איך טיפלו בשדות שלהם,סוגי האדמות.במקביל עינב ושקד עשו סקר חברתי,ללמוד את הכפר, לדעת איך מרגישים אנשיו, מה מצבם הבריאותי, רמת החיים שלהם.
הכפר היה במצב בראשיתי. היו בו, אז, כמאה משפחות שהגיעו רק זמן קצר קודם. על ארבעת הישראלים הוטלה המשימה של הרחבת הכפר, הקמת יסודות, תשתית חקלאית וחברתית לתושבים והבאת עשרות משפחות נוספות. "את מגיעה לשם, ובן רגע את 'אדונה' (אדון - ח.ק.ב) ", אומר אשכנזי.
"זה נורא מצחיק. אתה הולך למשפחה, נכנס לבית, אין דלת, חיים בחצר, אולי האישה מיניקה בדיוק, או עירומה או מתקלחת בחוץ, אבל הכל פתוח. בעיניהם, לך יש מעמד אחר. כל קמבודי מרגיש שאתה מעליו בלי שעשית כלום, שאתה שווה יותר ממנו. אין לך חשמל ואין לך מים, אבל יש לך מבשלת ומכבסת ושומר, וזה הופך אותך לאדון. יש לך המון כוח. כי אתה הלבן ואתה העשיר. אם מישהו חולה, אתה זה שיכול לממן לו תרופות. אתה מממן פעם אחת, פעם שנייה, אבל אתה מגלה שהם חסרי בושה ולאט לאט הופך לאדם לא רגשי. יש לפנייך אדם חולה, ואתה יודע שהוא ימות. אתה הולך לאכול במסעדה בפנום פן ויודע שבכסף הזה אפשר היה לטפל בילד חולה במלריה שראית. זה הכל סיפורים אמיתיים, דברים שהיו. אבל אתה לא עושה את זה. אתה לא יכול להציל את כל העולם".
עינב : "הבאנו תרופות לילד חולה מלריה, שלא גר בכפר, שקד ואני, אבל התרופות נגמרו, ואנחנו לא קנינו עוד והילד מת. זהו זה. לומדים להשלים עם זה".
אחרי שבוע של בדיקות ראשוניות הגיעו ארז ויואב למסקנה שאין אפשרות לגדל אורז באדמת הכפר. צריך לזכור שמדובר בגידול הבסיסי,המסורתי בקמבודיה.השניים החליטו שצריך לגדל עם המקומיים גידולים רווחיים יותר. קמבודיה, אומר ארז, מייבאת מתאילנד ומוייטנאם ירקות. תוצרת מקומית כמעט ואין.
"בחרנו שתי קבוצות לפיילוט", משחזר אשכנזי. "בנינו תוכנית איך נחלק את שטחי האנשים, לירקות ולמטעים וגם מעט לאורז. ההנחה היתה שאם הקמבודים יגדלו ירקות, הם יוכלו למכור אותם בשוק, לקנות אורז ומצרכים, ושגידול הירקות יהיה יותר חכם כלכלית. דיברנו עם האנשים. אני ויואב הלכנו עם כאבי ראש איומים. ישבנו על זה בלילות. כל הזמן חשבנו רק איך מזיזים את העניינים קדימה. לא מצאנו תשובות. באו מומחים מכל העולם, שבעיקר בילבלו לנו את המוח. ידענו שאנחנו צריכים לשנות את המרקם החברתי, לעשות שוויון במקום שבו יש מעמדות, היררכיה של שנים בין האנשים האלה שבאו מהיער, לשכנע אותם שהאורז לא יציל אותם, שהם צריכים לסמוך על משהו אחר. בסוף החלטנו שהולכים על כל הקופה. נסענו למנהלת הארגון בפנום פן. אמרנו, 'אנחנו חקלאים בנשמה. באנו לעשות פה חקלאות ואנחנו צריכים בשביל זה תקציב'. היא אמרה, 'אני ארשום את הצ'קים. תגידו רק מה אתם צריכים'".
אשכנזי וסטרץ נסעו משם הישר למשרדי נטפים תאילנד, לקנות מערכות השקיה. "היינו באובססיה", אומר אשכנזי. "קנינו שלוש מערכות ל-30 משפחות וגם מערכת למשתלות. ארזנו את הציוד על משאית ונסענו לגבול שנראה פחות או יותר כמו מחסום כיסופים. טבלנו את הידיים עמוק בכיסים, למדנו את מי צריך לשחד, ואחרי יומיים בגבול הצלחנו לעבור".
בכפר התקינו אשכנזי וסטרץ את מערכות ההשקיה, לא בלי קשיים. "שלוש פעמים התפוצצה הצנרת במהלך ההתקנה", אומר אשכנזי. "אלה היו רגעי שבירה. פרצנו דרך ביער, חיברנו את המערכת, שמנו משאבה, חיברנו צנרת, ואז הכל התפוצץ. אז נוסעים לפנום פן, בדרך מצ'וקמקת, במשאית מצ'וקמקת, לקנות כל מיני חלקים מאולתרים ושוב חוזרים ושוב מתקינים. עברו שלושה שבועות עד שמערכת המים פעלה ויצאו מים לטפטפות בשטחים שהכנו. ישראלי לגמרי. הכל ישראלי. התרגשנו. אלה דברים שלא לומדים באקדמיה, בשום מקום. מהבחינה הזאת התגלחנו שם. הם לא האמינו. עד אז הביאו מים מהנחל או מהבאר, בשני דליי פח תלויים על מקל עץ.
"התחלנו לגדל ירקות ואורז ומטעים. ניסינו הכל. אתה מתחיל לעשות ואז מבין מה אפשר ומה לא: חצילים, מלפפונים, עגבניות. הירקות יצאו ראשונים. נתנו לכל משפחה אופניים והם התחילו לנסוע לשוק המקומי ולמכור בבסטות. משפחות מקבוצות אחרות, שלא גידלו ירקות, היו הסוחרים. ליותר ויותר כפריים היתה פרנסה. בגלל ששברו את השוק ואף אחד לא רצה לקנות ירקות ממקורות אחרים, הפיצו עליהם שמועה שהירקות שלהם מרוססים ומורעלים. הם לא מפחדים בקמבודיה מאיידס וממלריה, אבל מפחדים נורא מכימיקלים. כל הגופים הירוקים שעברו ביער לפנינו הכניסו להם את זה טוב-טוב לראש. לקח זמן להזים את השמועה, להרגיע את השטח. במקום שבו דולר וחצי ליום עבודה נחשב שכר טוב, בכפר שלנו היו אנשים שממש התעשרו, במושגים שלהם. חלקם קנו אופנוע, מה שרק הגדיל את ההכנסה שלהם, כי אופנוע הוא בעצם מונית".
אשכנזי וסטרץ לא הסתפקו בגידולי ירקות. כל משפחה קיבלה 150 עצי פרי. עוד ועוד מכולות של ציוד חקלאי הגיעו מהארץ. בפיקוח שני הצעירים מישראל נחפרו בלב הג'ונגל תעלות, הונחו צינורות גדולים ועוד ועוד גידולים הניבו פרי. נבנו חממות עם כיסויי ניילון מישראל והוקמה משתלה לעצי יער אקזוטיים, עם כמאה אלף עצים, שנועדו לייער מחדש את המקומות הקרחים ביערות הגשם, מהם יצאו אנשי הכפר.
הפרויקטים המוצלחים הפכו לחלון הראווה של הארגון לגיוס תורמים, אבל גם לקבלת תמיכה מהממשלה המקומית. כך השיגו הישראלים מימון לרשת השקיה מרכזית לכל הכפר. שני יועצים מומחים הגיעו מישראל ויחד איתם גיבשו אשכנזי וסטרץ תוכנית כללית. "התחלנו ללמד את המקומיים מושגים כלכליים בסיסיים", אומר אשכנזי. "כל יום נתנו להם הרצאה על כלכלה, בגובה הכיס. למשל, שצריך להשקיע על מנת להרוויח,דברים מאוד בסיסיים,מאפס ממש. הקשיים היו גדולים.האנשים שם היו מרוויחים כסף והולכים לבזבז אותו על שתייה או הימורים. היה קושי עצום להזיז דברים. התחושה היתה שהם מוציאים לך את המיץ. אתה דוחף בפול טורבו והאנשים לגמרי אפאתיים. המסר שלהם הוא: 'בא לכאן משוגע שרוצה לעשות כסף, בסדר. יופי, טוב. אבל אם הוא ילך אז נחזור לגדל אורז דל, בקושי, לא נורא'.
"אחרי היבול הראשון היינו בטוחים שהם ישקיעו על חשבונם למחזור הבא. התאכזבנו. 30 אחוז, יחידי סגולה, יזמו וזרעו מחדש והגדילו את השטח. 30 אחוז צפו. מה שהמשיך לגדול גדל ומעבר לזה הם לא עשו כלום. כל היתר בכלל לא התעניינו. זה תיסכל נורא. כשהיה להם חג, באפריל, חודש ימים כולם נעלמו. מצאנו את עצמנו עובדים אצלם בחלקות. לא היה עם מי לדבר. אין להם שעון, אי אפשר לקבוע איתם. יש להם אפס יוזמה, אפס חשיבה יצירתית ואפס אמונה במדע ובקדמה. הייתי מסביר להם משהו שעה, ורק כשהייתי מגיע לחלקה הייתי מבין שבכלל לא הבינו. במקביל היו גם המון בעיות מסביב. הנושא של האם להפריט טרקטור שהבאנו להם או לא. לי זה הזכיר מאוד את הסיפורים מהבית. אני ממושבות הברון. תמיד שמעתי איך הברון חילק את האדמות וכמה שנאו את אנשי הברון. פתאום הרגשתי שאני בסיפור הזה, מהצד השני. אני הברון, מחליט מה עושים ואיך. אני זה שטועה, שזוכרים לו את הטעויות".
הייתם בקשר עם הממשל הקמבודי?
"בגלל שהיינו הפרויקט הכי גדול מבחינה חקלאית והכי מתקדם בקמבודיה, זכינו לביקור של שר החקלאות הקמבודי. הוא לא ידע הרבה על ישראל. מצד שני, הוא גם לא ידע הרבה על חקלאות".
הנשים שבחבורה, עינב ושקד, הופקדו על גיוס אנשי היערות והבאתם לכפר. במשך שנה גייסו כמאה משפחות. ארבעה ימים בשבוע עבדו בג'ונגלים, כל אחת בנפרד, עם מתורגמן ועם איש צוות ששמר עליהן. עינב הציגה עצמה בשם 'נבי', שם קמבודי. לעתים קרובות היו צריכות לשוט בסירה וללכת ברגל קילומטרים רבים עד שהגיעו למשפחה הפוטנציאלית אי שם ביער. "היינו נוסעים משך שעות על טוסטוס, בסירה, הולכים ברגל,בתוך שדות אורז,מים מגיעים עד לברכיים", מתארת עינב. "זה היה מפחיד. היינו מנותקות לגמרי,בלי שום אמצעי תקשורת ועם המון סכנות אורבות. יש הרבה נחשים מסוכנים בכל האזורים שהיינו בהם בקמבודיה, גם בכפר עצמו. לא היתה יציאה החוצה שבמהלכה לא נתקלנו בנחש. אם זה היה קורה בכפר, עוד היה מי שיחלץ אותנו לפנום פן. בג'ונגלים זה בלתי אפשרי. היתה סכנת מוות ברורה ומיידית. יש הרבה אנשים בקמבודיה שיוצאים כל שנה לעבוד בשדות האורז ופשוט לא חוזרים".
מה הייתן עושות אצל המשפחות?
"היינו מראיינות כל משפחה, אוספות נתונים על השכלה, פרנסה, ואז מציעות להם להצטרף לפרויקט. בחלק מהמקרים היינו מביאות אנשים שכבר הגיעו לכפר שיספרו עליו. זה היה מוזר. אתה נכנס לבית, מציג את עצמך ומתחיל להציק לאנשים בשאלות. מתוך 500 משפחות שראיינו, אולי שלוש משפחות סירבו וביקשו שנצא. שאלנו אותם על בעיות בלידה, מחלות, הכנסות, חינוך. היינו אומרות להם שיש להם הזדמנות להתקדם בחיים אם יגיעו לכפר".
איך הכפריים הגיבו כשהגעתן אליהם?
"היו הרבה חשדנים. חשבו שנשים אותם במחנות, שניקח להם את הבגדים. מצד שני, היו גם כאלה שישר רצו לבוא איתנו. ארזו את הדברים ובאו. לא רצו לחכות. אנחנו איתרנו את המשפחות ואנחנו אלה שהעברנו אותן לכפר. הם היו מפרקים את בית העץ שלהם ומביאים אותו איתם. היינו לוקחים אותם בסירה, במשאית, תלוי במרחק. הם היו מביאים איתם, חוץ מהמבנה עצמו, כמה שקי אורז, כמה תרנגולות, וזהו. לפעמים סירה קטנה או טנדר אחד היו מספיקים למשפחה שלמה. אני זוכרת שפעם אחת אפילו הבאנו חמש משפחות ובקושי הצטרכנו משאית. הם היו באים לכפר ומקימים את הבית שלהם, זה שהביאו מהיער. זה היה לגמרי הזוי. לפעמים היינו מביאים אותם לאזור ה' הרחבה' בכפר, איפה שעדיין לא היה כלום, הכל היה שרוף מסביב. לי היה לא נעים, אבל הם היו מבסוטים. חילקנו להם עצים, שתילים. היתה להם תקווה".
עינב ושקד לא עסקו רק בגיוס תושבים לכפר. הן היו אמונות על חיי הקהילה, היו צריכות לבחור בעלי תפקידים, להקים ועדות לענייני בריאות, חינוך, כלכלה, כל זה בשאיפה שהקמבודים יוכלו לנהל את עצמם בעצמם בעתיד, אחרי שאנשי הארגון ישובו הביתה. "ניהלנו את הכפר", אומרת עינב. "כשהיה סכסוך בין משפחות אנחנו היינו אלה שלימדו אותם איך להיכנס ולעשות שלום בית. צריך היה לספק להם פתרונות כמעט לכל דבר, מבעיות תעסוקה ועד בעיות בין בעל לאישה. צריך להבין שהקמבודים אנשים הכי עדינים בעולם, אבל הם יכולים לשנות את עורם בשנייה. מספיק שהם שותים יותר מדי, כבר הכל משתנה. היו מקרים של חבר'ה מהכפר שהתקיפו אפילו אותנו. פעם אחד המקומיים הצמיד סכין לגרון של יואב. היה צריך להסביר להם, לגשר, להרגיע".
ארז: "באחת הפעמים כשהיה אונס, אני, כאחד המנהלים של הכפר, הייתי צריך לטפל בזה. להביא את המשטרה, לעצור את החשוד. הניסיון היה לטפל בכל דבר בסטנדרטים ישראליים. זה לא תמיד עבד. די בהתחלה, אחרי שהגענו, הכלב של הצוות שלנו, שחי איתנו ואכל איתנו מאותם כלים, מת מכלבת. נלחצנו נורא. נסענו להתחסן. אחר כך עברנו מבית לבית, עשינו אסיפה בכפר והתברר שהיו עוד הרבה חיות שמתו באותה תקופה מכלבת. כדי לטפל בזה אירגנו אוטובוס והסענו את מי שבא במגע עם הכלב הנגוע לפנום פן להתחסן. כשאמרו להם שהם צריכים לשלם סכום סמלי עבור החיסון, הם פשוט חזרו לכפר. לא היה להם עניין".
עינב : "גם מי שכבר הולך לבית החולים בפנום פן לא מקבל טיפול רפואי ראוי. היתה ילדה בת חמש שנשפכו עליה מים רותחים. כולה היתה כווייה. בבית החולים נתנו לה אקמול. המבנה המנטלי שלהם הוא לא מערבי ולא יצרני ולא מדעי. הם חיים חיים הזויים לתפישתנו. הכל איזי, הכל פשוט. 'מתו לי שלושה ילדים, איזה צחוק'. את יכולה לשבת מול אישה בהריון, את שואלת אותה, 'יש לך מלריה?', היא עונה, 'לא, יש לי איידס', וכולם צוחקים".
החיים ביחד הובילו לעירוב מנהגים וחגים. בפורים הקמבודים התחפשו, התאפרו וערכו מסיבת ריקודים יחד עם הישראלים, וגם השתכרו כמו שצריך. בפסח הכינו ליל סדר לאנשי הצוות הקמבודי, עם הגדות וקניידלך ותרגום מילולי לאנגלית ולחמר. גם הישראלים השתלבו בטקסי האוכלוסייה המקומית. "הם מאמינים ברוחות", אומר אשכנזי." באחת הפעמים נכנס בופאלו ואכל מגידולי התירס ואחר כך גם משאבת המים התקלקלה. הם ביקשו שנעזור להם לעשות טקס לגירוש הרוח. השתדלנו לקחת פחות חלק בטקסים האלה, אבל בהחלט היינו אורחי כבוד בחתונות. גם בגלל שהבאנו את הצ'ק הכי גדול, שהם כמובן מיד פותחים ומראים לכולם. אתה יושב בחתונה והמלצרית הראשית שלך היא הכלה. עומדים 30 איש ומסתכלים עליך, נועצים עיניים".
עינב: "אין להם טקט. אף אחד לא ייכנס לך לחדר בגלל המעמד שלך, אבל את יוצאת מה 'אמבטיה' שבחוץ עם מגבת, וכל הכפר הולך אחרייך ונועץ בך עיניים, כי את משהו אחר. את שונה. הם מתו על השומנים בידיים שלי, על השערות בידיים. היו נוגעים כל הזמן. פעם אבא של שקד הגיע לביקור. הוא איש גדול. הם באו, נגעו לו בבטן והתפקעו מצחוק. היינו עבורם זרים לגמרי. הם לא ראו דבר כזה לפני כן".
ב-1 ביולי השנה יצאו ארבעת הישראלים לדרכם בחזרה הביתה. הם השאירו מאחוריהם כפר ובו 200 משפחות. אנשי צוות אחרים, שיואב סטרץ עשה להם חפיפה, החליפו אותם ב"זהב ירוק". ההנחה היא שיעברו עוד שנות דור עד שהקמבודים יוכלו לנהל את כפרם בלי סיוע מבחוץ. אשכנזי אומר שהוא בונה על דור הילדים, אלה שעזרו לו להניח את הצינורות ולבנות את משאבות המים.
עינב חלתה בקדחת. היא נסעה לבית החולים בבנגקוק, תאילנד, ולא נפרדה מאנשי הכפר. גם אשכנזי אומר שלא נפרד. בארץ עינב חזרה לעבודה שלה בהוסטל של נוער במצוקה. אשכנזי החל את התואר השני שלו. יואב ושקד עדיין בחו"ל. "נסעתי בלי להגיד כלום", אומר אשכנזי. "יום אחד פשוט לא חזרתי. כמו שבאתי, ככה הלכתי. הרגשתי שזה גדול עלי. כשאני מסתכל אחורה, היו שם תקופות מאוד קשות. לא היה אחד מאיתנו שלא קם ואמר 'היום אני נוסע, עוזב'. יש הרגשה שדי, אתה לא יכול יותר. אתה מת לעוף משם, אז אתה נוסע לכמה שעות לעיר, לפנום פן, לחופש, אבל גם שם אתה לא מוצא מפלט. זה רודף אותך. זו מדינה רדודה. בלי תרבות, בלי טיפת גירוי מחשבתי. באמצע השנה, כשבאנו לביקור בארץ, זה היה באמצע הגידול. אז היה לי קשה לעזוב שם. עכשיו, פתאום באה לי איזשהי תובנה, שאני לא אשנה את קמבודיה. קמבודיה היא קמבודיה כי היא צריכה להיות קמבודיה. אולי גם לא צריך לשנות את זה בכלל, אולי אי אפשר".
תחזרו לשם?
"כן, נקשרנו אליהם רגשית. למרות שאותי מטרידה המחשבה שאולי אחרי שעזבנו הכל שם חזר להיות כמו שהיה לפני כן".
עינב: "אני עדיין חושבת לפעמים,'מה עם המשפחה בבית 37', ' איך הסתדרו הילדים שגרים בבית 36?'. אלה אנשים שהיינו בשבילם בשנה הזאת אמא ואבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
