עשו את השנה
לקראת טקס אנשי השנה שייערך ביום שני בחרנו כמה מועמדים ראויים מתחומים שונים
אפילו כשמציבים את התנהלותו של דן חלוץ במהלך ששת ימי ההתנתקות מול אותה התבטאות אומללה על חבטה בכנף, הוא עדיין ראוי לתואר איש השנה ללא עוררין.
אחרי יומיים של ציפייה דרוכה היה ברור שעשרות אלפי הכתומים, שהקימו לעצמם מחנה זמני בכפר מימון, ינסו לפרוץ את שרשרת ההגנה של צה"ל והמשטרה ולצעוד לעבר גוש קטיף. "תורידו לשם את כל הצבא," הורה הרמטכ"ל דן חלוץ כאשר דווח לו על הנעשה בשטח, ופקד מפורשות שבשום מקרה אסור לאפשר את פריצת הגדרות והמחסומים של הגוש. צה"ל תגבר את כוחותיו, המשטרה את כוחותיה. שרשרת אנושית נחושה סגרה על עשרות אלפי המתנחלים.
בחלוף 24 שעות הודיעו ראשי יש"ע כי הם מפנים את כפר מימון. הם הבינו שמול הכוח של צה"ל והמשטרה אין להם סיכוי. בשלב הזה, עוד לפני שהחל תהליך הפינוי עצמו, הוכרעה המערכה על יציאת ישראל משטחי גוש קטיף בשישה ימים, וללא קורבנות בנפש. האירוע הזה, וההכרעה המהירה וחסרת הפשרות של הרמטכ"ל, הם שהופכים אותו לאיש השנה. כך גם כל ההתנהלות שלו בששת ימי הפינוי. רוח המפקד ששרתה על כל הצבא, של נחישות ברזל עם רגישות רבה, הביאה איתה משבים צוננים וחשובים אל החמסין הקשה שנחת על צבא שנדרש לפנות
ההכרעות של חלוץ, כמו גם נחישותו, הן הוכחה שהוא מנהיג גם באמות מידה אזרחיות. שיש לו אופק ושדה ראייה לגבי תהליכים בחברה הישראלית בכלל. הוא הבין שהמאבק הוא על עתיד הדמוקרטיה הישראלית. לכן אסור לוותר. זוהי איננה הכרעה צבאית. לא היה מדובר שם על כיבוש של עוד יעד או על איגוף של גבעה כזו או אחרת. אמות המידה שנקבעו היו חד-משמעיות: הצבא הוא הזרוע המבצעת של הדרג המדיני. הוא לא זה שמחליט על המדיניות. את המסר הזה דאגו שכל חייל ומפקד יפנימו היטב. גם זו לא הכרעה צבאית, במובן הכי פשוט של המונח הזה, אלא ראייה רחבה יותר של חשיבות ההיררכיה במשטר דמוקרטי.
דן חלוץ, כמפקד העליון של הצבא, אחראי לכך שאירוע כל כך חזק ויוצא דופן, כמו ההתנתקות והפינוי, יעבור ללא דימום של החברה הישראלית, ומבלי שהצבא ישלם על כך מחיר כבד. במציאות הישראלית זה המון.
ועדיין נותרה אותה התבטאות אומללה על שלוות הנפש שלו כאשר הוא מטיל פצצות של מאות טונות על ריכוזי אוכלוסייה פלשתינית. אם שמים על כפות המאזניים את זה מול התנהלותו בפינוי, עדיין הבחירה שלי בו כאיש השנה בלתי ניתנת לערעור.
את תשס"ה אנחנו מסיימים עם הבשורה העגומה שרפורמת דוברת, הסיכוי היחידי להרים את מערכת החינוך מהקרשים, מתה. יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, הוא האיש שאחראי לכך.
במבט ראשון זה ייראה סוג של התחכמות. וסרמן? מה פתאום וסרמן? ומה לגבי ההתנתקות? אבל אם נעשה זום-אאוט ונביט על השנה החולפת ממש מגבוה, נוכל לפקפק במסקנה שזהו האירוע היחיד שצריך להניב את איש השנה. את תשס"ה אנחנו מסיימים עם ידיעה ברורה ומוחלטת שהסכסוך הביטחוני ומכת הטרור אינם האיום הקיומי על המדינה שלנו. את השנה החדשה, אנחנו כבר יודעים, אנחנו מתחילים עם איום אחר - חברתי.
השאלה אם נוכל לחיות כאן כמדינה אחת, כחברה אחת, תלויה היום יותר במצבה החברתי של ישראל מאשר בשאלת הגבולות שלה. הפערים החברתיים, העוני, חוסר הביטחון הכלכלי, חיסול הסולידריות, הם איום גדול בהרבה מהאינתיפאדה. הם פחות מיידיים, הם יותר מופשטים, אבל הם הרבה יותר הרי אסון.
אם נקלף אותם לאט ובזהירות, אם נפרום ב"רגישות ובנחישות" את הפלונטר החברתי שלנו, נגלה בליבתו בעיית ענק: החינוך. מערכת החינוך שלנו, מעבר להיותה אנכרוניסטית ונחותה, הפכה למערכת שמגדילה פערים. השיטה, הסרבול, כובד המשקל, האינרציה, הכל הפך למכניזם אוטומטי שמקיים את
עצמו ומעצים את הבעיות החברתיות שלנו במקום לפתור (או לפחות למנוע) אותן.
באופן שכמעט אין לו תקדים, נעשה השנה ניסיון לשנות את זה. ועדת דוברת הניחה על סדר היום שלנו מהפכה שהיא עולם ומלואו. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. אבל היתרון הגדול שלה היה יכולת אמיתית לתקצב את המערכת באופן שיתרום לסגירת פערים, ותוכנית לביזור האופי המשתק של המערכת כולה. דוח דוברת היה הזדמנות אמיתית להתעשת. לעשות שינוי מהפכני, אמיתי. לכבות את המחשב ולהדליק אותו מחדש, מתוך תחושה שהכל תקוע בסיסטם.
יוסי וסרמן, יושב ראש הסתדרות המורים, הוא האיש שעצר אותו. וסרמן, העומד בראש ארגון של 85 אלף מורים, הוכיח בחודשים האחרונים שעל פיו יישק דבר. אבהיר מיד: לו הייתי וסרמן, סביר שהייתי עושה אותו דבר. ייתכן שהטעות הגדולה של הוועדה ושל משרד החינוך היא שלא שיתפו את המורים מלכתחילה ברפורמה. אבל זה לא חשוב. את תשס"ה אנחנו מסיימים עם הבנה עגומה שלמרות הפיילוט החלקי והסכמי הפשרה, רפורמת דוברת מתה. אולי יהיה יום לימודים ארוך ואולי יקטינו את מספר התלמידים בכמה כיתות. אבל שינוי אמיתי, יסודי, עקרוני, כזה שירים את מערכת החינוך מהקרשים לא יהיה. את הניתוח הזה וסרמן לא הרשה לנו.
ראש הממשלה, אריאל שרון. הוא ענק. הוא קטנוני. מגה קבלן לבניין ולהרס. מתכנן כושל, מנהל רשלן. נחוש. כוחני. מתמיד. דורס. טקטיקאי מעולה. אסטרטג ריק מתוכן. רועה צאן. רועה עמו ישראל. רואה לטווח בינוני. סומא בראותו אופק. חזק, חזק, חזק. אמיץ, אמיץ, אמיץ. בראש ממשל מושחת, מושחת, מושחת. כה מושחת, שמוסס רקמות רבות של מעצור ובושה ומוסר. מנהיג. מחליט לבד. מחליט לאט (למרבה ההפתעה.(
יציב. מאמין בעצמו. לא מאמין לעצמו. אכזר. נוקם ברדיוס פונקציונלי בלבד. מארח נדיב. חשדן סדרתי. יורה בסוסים. גם מלטף אותם. אב משפחה למופת. אב עוקד לבנו בכורו.
קר רוח. קצר רוח. פיקח. לאו דווקא חכם. נכנס לכל הצרות. נחלץ מרוב הצרות. מעבר המיתלה. מלחמת לבנון. מוכתם בצרות לא לו כטבח בסברה ושתילה. הרבה הילה, כל הכבוד. הכומתות האדומות. ששת הימים. מלחמת כיפור. נוטע (בהתנחלויות.( עוקר (בהתנחלויות.( מזגזג, מצדד בדבר והיפוכו בלי להתחרט, בלי להניד עפעף. שתל - וחגג ברוב עם. הרס - והסתתר מעיני הציבור.
תמיד מגיש חשבון. לא עושה חשבון לאיש. לעולם אינו עושה חשבון נפש לעצמו. ציני. תאב שלטון. לא מקפיד ב"מדבר שקר תרחק." מתחייב ולא מכבד. בעיקר לא משאלי עם. גם לא את רצון הבוחר. בז לדמוקרטיה. בז לנושאיה. תמיד על קו הגבול שלה. חשוד נצחי המשוטט באזורי הספר שלה, אבל אינו חוצה את גבולה. לזכותו. רושם בפנקסו בחריצות. מעוניין בסוגיית מקומו בהיסטוריה. אילו רק היה ראוי בעיני דוד בן-גוריון. אילו היה, לפחות, כמשה דיין. יש לו הישגים. לא מספיק כדי למלא פרק שלם. רק הערות שוליים לרוב.
אולי עכשיו, אחרי הפרידה הבוכייה והמיוזעת מגוש קטיף ומצפון השומרון, יזכה לפרק משל עצמו. אולי תהילת עולם. אולי לדיראון עולם. השנים שיחלפו יחרצו דין. הוא איש השנה. רק הוא איש השנה. הוא שלה והיא שלו. אריאל שרון.
הרב רפי פרץ מעצמונה ותלמידיו ימשיכו להתייצב לכל משימה ציונית למרות הביזוי והעוול. בפרספקטיבה מיידית יש שיראו בכך טעות, בראיית הנצח הם מקדמים אותנו עוד שלב בגאולה.
את הבחירה בגיבור השנה שלי ערכתי ביום הזיכרון ה70- לרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
התלבטות ערכית עמדה בפניי. היה לי ברור שהגיבור הינו בן או בת לציונות הדתית לאומית. זוהי הבחירה הטבעית בעיניי באלול התשס"ה. הגיבור הינו מתוך הציבור שעמד השנה נוכח מסע ציבורי של דה-לגיטימציה, ניכור ושנאה שהסתיים בגירוש.
מורשתו הנשגבת של הרב קוק זצ"ל כמעט חייבה אותי לבחור ברב רפי פרץ, סגן אלוף במילואים, ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, ואיתו בתלמידיו בהווה ובעבר, על אצילותם, על גדלות הנפש שלהם, על גבורתם, על נכונותם לשאת בעול למרות העוול הזועק לשמים. כרבים, נפעמתי מול קידוש ה' שלהם, על יכולתם לראות אור מבעד לחושך, על כוחם להתגבר על השיברון והייאוש בשם התקווה ושליחותם העתידית.
מנגד, איני יכול שלא להעריך גם גיבורה אלמונית אחת, אותה נערה בת 14 שנכלאה במשך שבועות ארוכים בבית סוהר מתוך נכונות בלתי נתפשת על פי ערכי החברה הישראלית הנהנתית דהיום, לשלם מחיר על תפישה אידאולוגית. בניגוד לרב פרץ ולתלמידיו, מייצגת הנערה קו אחר, קו שאינו מתיישר על פי "הממלכתיות," ובמידה רבה, תפישה רחוקה מאוד מדרכו של הרב זצ"ל.
בקו השבר שעומד בין שתי הגישות, נדמה לי שהרב זצ"ל היה בוחר ברב פרץ.
המראה המצמרר של פינוי המכינה מעצמונה היה מעורר כבוד. אבל בשעה שלבי נשבר מול הקולות, לא יכולתי שלא להיזכר בטורו של נחום ברנע יום קודם לכן ב"ידיעות אחרונות." ברנע כתב על צוערי קורס קצינים הדתיים שהזילו דמעות בפינוי. לטענתו, הם אינם ראויים להיות מפקדים בשל בכיים.
נחרדתי מול הנבזות. לאורך השנה הועמדה נאמנותם של אותם חיילים למבחן, התקשורת פמפמה את המתח בין ההלכה לדמוקרטיה אך בפועל, הם לא שברו את הכלים.
אל מול המתקפה הכוללת, פוליטית תקשורתית, למד העם הזה, כי התברך באנשים כרב פרץ, כתלמידיו, כאותם צוערי קורס קצינים שבחרו להמשיך בשליחות, באחריות ותיקון העם המאוד חולה.
הרב פרץ ותלמידיו ימשיכו להתייצב לכל משימה ציונית למרות הביזוי, למרות הדריסה, למרות העוול. בפרספקטיבה פוליטית מיידית יש שיראו בכך טעות, אבל בראיית הנצח של הראי"ה קוק, הרב פרץ ותלמידיו מקדמים אותנו עוד שלב בגאולה.
ציפי לבני הצליחה במקום שבו נכשלו קודמיה. היא הוכיחה שאפשר להיות שר המשפטים בלי להיות פודל ולנהל מערכה נגד קריסת האמון במערכת המשפט.
במדינת ישראל התפתחה מסורת מוזרה, מסוכנת, מנוגדת להיגיון ולמינהל התקין. והמסורת התמוהה הזאת התפתחה דווקא במקום שאמור לשמש, יותר מכל מקום אחר, דוגמה ומופת לסדרי שלטון וממשל תקינים.
עד שבאה ציפי לבני ללשכת שר המשפטים והראתה לכולם שאפשר גם אחרת. פתאום זה כל כך ברור שהיא צודקת. פתאום לא ברור איך אפשר אחרת. לבני מוכיחה שאפשר להיות שרת משפטים בלי להיות פודל. במקום שבו נכשלו צחי הנגבי, מאיר שטרית וטומי לפיד - שרי משפטים לשעבר - מתגלה לבני כגבר שבחבורה.
לבני לא מוכנה להיות הפקידה הקטנה של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כפי שהיו רוב קודמיה. היא משפטנית גאה ודעתנית. היא יודעת פרק בסדרי שלטון וממשל. היא זכתה בעצמה לתואר "אביר איכות השלטון". איש לא מצא, וכנראה גם לא ימצא, רבב במעשיה. ועכשיו היא מתייצבת לקרב הגדול מול האיש ששלט ללא מצרים במערכת: המאבק נגד המשך פעולתה של הוועדה למינוי שופטים כוועדה לשכפול שופטים.
אף אחד מקודמיה לא העז לשנות את המצב מקדמת דנא, שבו, למעשה, אין ועדה למינוי שופטים, אלא רק את שלישיית השופטים בוועדה, שמכתיבה את רצונותיה. לבני, כמשפטנית, יודעת שהמצב שהיה הוא בלתי תקין בעליל. היא יודעת שזה פגע ברמת המינויים. היא יודעת שאין מצב כזה בשום מדינה מתוקנת בעולם.
ציפי לבני כמעט בודדה במערכה. נמאס לה מתכתיבים, שמנוגדים לחוק ולמינהל התקין. היא החליטה שפרופ' רותי גביזון, שאין חולק על כישוריה, ראויה לכהונה בבית המשפט העליון, והיא לא תסבול שום וטו חסר היגיון, מצד מי שהתרגל להכתיב מינויים.
לבני מנהלת את המערכה הנכונה: נגד האחידות, נגד הבינוניות ונגד קריסת אמון הציבור בעליון. על המאבק הזה, שהוא מאבק לחיזוק שלטון החוק, מול אדם אחד, שאף אחד מקודמיה לא העז להתמודד נגדו, ראויה ציפי לבני להיות אשת השנה.
התפקיד שהסכים ליטול על עצמו יונתן בשיא היה כפוי טובה במיוחד: התועלת שהביא היתה למדינה, כל הסכנות והמחירים - עליו ולמרות זאת, הוא לא מתחרט.
הרעיון להציע ליונתן בשיא להיות ראש מינהלת ההתנתקות (המכונה מינהלת סל"ע) היה מבריק ומסוכן. אפשר היה להציע את התפקיד לאדם חסר צבע, איש ארגון עם תרמיל ניסיון צבאי אזרחי שהיה עושה את עבודתו כמעט בחשאי. אבל את בשיא חילצו שרון ויועציו מלב המערכה על ההתנתקות: חובשי הכיפות הסרוגות. נשמות טובות יגידו שבכך רצו אנשי שרון להביא איש שמכיר את שפת מתנגדי ההתנתקות, לרכך את המכה. נשמות טובות עוד יותר יגידו שאנשי שרון צפו שבשיא יחטוף במקומם חלק מהאש.
בשיא עצמו הוא איש מנוסה וחכם, ואני עומד עד היום משתאה לנוכח הסכמתו לקבל על עצמו את המינהלת. הוא נכנס למרכז האש הצולבת, ספג אותה מכל הכיוונים, פעל לאורך התקופה כולה בתנאים של כפיות טובה המזכירה סרטי ריגול: התועלת שאתה מביא היא של המדינה, הסכנות והמחירים - עליך.
הוא הראשון שספג בגופו ממש את שרשרת דימויי השואה שליוותה את המאבק בהתנתקות ")יודנראט," "פקידים,(" כולל מפי שכנו בעמק בית-שאן, אמנון שפירא. הכל הביטו עליו בלגלוג ורחמים, כשאנשיו חיזרו אחרי תושבי גוש קטיף והציעו להם הצעות שנדחו בדרך כלל בטריקת דלת. הוא ניסה ביושר להיות המרכך והמבין, כאשר הביא לדחיית ההתנתקות בכמה שבועות עקב תקופת "בין המצרים," או בביטויי אמפתיה כנים שניסח בראיון רחב יריעה שנתן לארי שביט ב"הארץ."
אחרי ההתנתקות הפך שק החבטות של המפונים, שעברו מעמד של לוחמים למעמד של מתלוננים. הוא מן הסתם איבד חברים רבים ויצר לעצמו בתקופה הרגישה והיצרית הזו אות קין בקרב קבוצות גדולות שהוא היה בשר מבשרם. הוא לא מתחרט על המהלך המרתק והמסוכן הזה של חייו הציבוריים, אם כי אני מניח שהשנה הזו עברה עליו בלילות רבים ללא שינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
