יש חיים אחרי הפינוי
עכשיו, אחרי שהאבק התפזר, אפשר סוף-סוף לנוח קצת ולסכם את חילוץ החיות מגוש קטיף ומצפון השומרון. מי היה שם (כולם). איך היה שיתוף הפעולה בין העמותות (טוב מהצפוי, למעט כמה סכסוכי יוקרה מקומיים). כמה חיות פונו (תלוי את מי שואלים). מי היו הגיבורים האמיתיים (ושוב, הפרחים לצה"ל). ומי דווקא הערים קשיים (הממשלה, אלא מה). מורשת קרב, גרסת המלכודת וקופסת הטונה
הפינוי והריסת המבנים ביישובים הסתיימו, אבל בחלק מהעמותות למען בעלי החיים טוענים שגם אחרי שלושה שבועות של מבצע מאומץ לפינוי כלבים, חתולים, מכרסמים וחיות משק, עדיין מסתובבים רבים מהם בשטח, בעיקר חתולים. בעמותות אחרות גורסים שהרוב הגדול פונה. מה שברור הוא, שמי שלא היה שם לא קיים, ומעבר להקרבה הגדולה ושיתוף הפעולה הנדיר בצבצו גם הסכסוכים האידיאולוגיים ומאבקי היוקרה בין העמותות.
כמה חודשים לפני הפינוי היה כבר ברור שלא כל התושבים המפונים יוכלו או ירצו לקחת את חיות המשק והמחמד שלהם איתם, שלא לדבר על חיות משוטטות. לא היה ספק לאיש שעזיבתם של כל אלה מאחור, ללא מקורות מזון ושתייה, פירושה מוות בייסורים.
בעמותות טוענים (ותנו לחיות לחיות אף עתרה לבג"ץ נגד מינהלת ההתנתקות והשירותים הווטרינריים) שפנו כבר בחודש מאי לרשויות בבקשה לתוכנית פינוי, אך עד לרגע האחרון לא נעשה דבר. לטענת מי שעשו בסופו של דבר את העבודה, גם בזמן הפינוי היתה עזרת הרשויות מינימלית, אישורי הכניסה היו מועטים והמימון לא הגיע עד היום.
"המדינה לא הפעילה שום תוכנית להוציא בעלי חיים שלא משמשים לחקלאות", אומר אורי יפה מעמותת נח. "אבל אנחנו הצלחנו לארגן מבצע מורכב בלי אמצעים ובלי מימון. סרקנו ומיפינו את השטח ותוך ארבעה ימים הוצאנו את כל הכלבים. קרוב ל-400 חתולים הוצאו מכל היישובים (במשרד החקלאות מדברים על 200, ע "כ), ויש עדיין לדעתי מספר דומה של חתולים בשטח".
למרות תחושת הסיפוק על המבצע המוצלח לא מתגברים בעמותות על תחושת הפראייריות. "אנחנו מרגישים שניצלו אותנו ועכשיו שמים עלינו פס", אומרת אתי אלטמן מתנו לחיות לחיות.
"המדינה לא נתנה אפילו שקל אחד", אומרת ריבי מאייר מהעמותה למען החתול. "הם לא נערכו ומשרד החקלאות, שהבטיח שייערך ויקלוט בעלי חיים, לא נקף אצבע ועוד עשה לנו בעיות". " לא קיבלנו שקל מהמדינה", אומרת גם שלי גלוזמן מנח, "למרות שעשינו בשבילם את העבודה. הם גם לא סיפקו לנו מידע כמו שהבטיחו. בתדריך הביטחוני אמרו שבכל יישוב שיפונה, יקראו לנו לחלץ בעלי חיים. בפועל לא קיבלנו מידע ופעלנו על-פי שמועות. התברר שאין אפילו הוראה לבדוק אם כל בית ריק מבעלי חיים לפני שהורסים אותו".
"לא היה תיאום", מסכים גדי ויטנר מצער בעלי חיים תל-אביב. "הדברים היו תקועים ובימים הראשונים היה קשה מאוד להיכנס לשטח"." אם היו דואגים לעשות את זה בצורה מסודרת לפני חצי שנה", מסכמת עפרה רוזנשיין מראשון אוהבת חיות, "לא היינו צריכים לעבוד בכזה חיפזון וטירוף".
דוברת משרד החקלאות דפנה יוריסטה מסרה בתגובה כי השירותים הווטרינריים נערכו לפינוי חיות מחמד וחיות משק מבעוד מועד, שהוכנה תוכנית מסודרת ושווטרינרים של המשרד פעלו עלפיה ופינו מאות בעלי חיים. לדבריה, את אישורי הכניסה הנפיק צה"ל בלבד והמשרד התאמץ לזרז קבלתם ולהגדיל מספרם. חלק מפעילי העמותות לא נשמעו, היא אומרת, להוראות הביטחון של צה"ל ולכן קוצצו האישורים. על-פי נתוני משרד החקלאות, פונו כ-1,700 בעלי חיים.
החיילים במחסומים התקשו תחילה להבין מה עושים שם אזרחים, מרביתם במכוניות פרטיות, מצוידים במלכודות ובקופסאות טונה. "בהתחלה הם חשבו שאנחנו צוחקות עליהם", מספרת רויטל ורסקין מהעמותה למען החתול. "הם לא האמינו ששתי בנות לבד מגיעות לחור הזה ומסתכנות בחילוץ חתולים".
אחרי שעברו סוף-סוף את המחסומים הביורוקרטיים והפיזיים, הסתערו המחלצים על היישובים המפונים כדי לאתר בעלי חיים לפני שהצמא והרעב יכריעו אותם. המראות שנגלו לעיניהם היו קשים ועצובים. "עברנו עם האמבולנס של ארגון הכל חי מבית בית", מספרת נעמה בלו מעמותת מגן לחתול. "בחצרות האחוריות מצאנו חיות משק שנעזבו, כלבי שמירה שננטשו קשורים".
"היו שם פינות חי נעולות. עזים, תרנגולות, שרקנים, ארנבים ומה לא, נשארו בלי טיפת אוכל ומים", מספר ויטנר. "בנוה דקלים מצאנו בחצר כלוב ענק, עם 60 תוכים מורעבים שצווחו עד לב השמים". גם מתנדבים אחרים מספרים על כלבות מזות רעב ומטופלות בגורים, על גורי חתולים שנלכדו בין ההריסות ואפילו על לול תרנגולות שלם שהופקר לגורלו.
רוח ההתנדבות במבצע הזה, מצד חברי העמותות, וטרינרים מתנדבים ואזרחים טובים, היתה בהחלט יוצאת דופן, וכמוה שיתוף הפעולה בין העמותות. בצעד חריג, למשל, קלטה החתולייה של העמותה למען החתול כ-20 חתולים שלכדו מתנדבי צער בעלי חיים תל-אביב, עמותה הזוכה בדרך כלל לביקורת על מדיניות ההמתות שלה (שלא חלה על בעלי החיים המפונים, על-פי הוראת משרד החקלאות). צביקה לזרוביץ,הנהג של תנו לחיות לחיות,יצא יום-יום לשטח עם אנשי ראשון אוהבת חיות, עם מחלץ החיות אבי קוזי ועוד. עמותות אחרות, שלא הגיעו לשטח, פתחו את בתי המחסה שלהן בפני המפונים.
"שיתוף הפעולה בין העמותות היה מאוד מוצלח", אומרת שלי גלוזמן מנח. "אחת נידבה עיקורים, אחת ריכזה מידע ומתנדבים, אחת קלטה כלבים". אורי יפה: "גם אם היו חילוקי דעות בשטח, אנשים התגברו על זה".
אבל מנגד יש גם סיפורים אחרים. "אנשים מעמותות אחרות הגיעו עם רכב קטן שאי אפשר לחלץ בו שום דבר, אבל טרחו להפריע לנו לעבוד", מספרת בלו, שהסתפחה לצוות של צער בעלי חיים תל-אביב. "הם אמרו לחיילים שלא יגידו לנו איפה יש בעלי חיים כי אנחנו רוצחים. היו שם מאבקים שהמניע שלהם הוא כסף, כי מי שיוכיח שהוא הציל יותר חיות, יקבל יותר תרומות".
גם מספר החיות שנותרו בשטח מהווה סלע מחלוקת. לדברי ויטנר, טענת עמותות אחרות שביישובים נותרו עוד מאות בעלי חיים, מוגזמת. "סרקנו יישוב יישוב. הם צועקים'מאות' רק בשביל יחסי ציבור ותרומות. לא ברור לי גם איך יש פתאום מקום בבתי המחסה של כולם. הרי בימים כתיקונם הם סוגרים את השערים בפני בעלי חיים".
אם נחזור לצד היפה של פינוי בעלי החיים, מדובר במבצע שאולי לא היתה בו יד מכוונת, אבל הרבה גילויי מסירות ואף נכונות להסתכן. "זה לא היה פשוט", מספרת רוזנשיין. "אני אישית נסעתי לגוש קטיף יום-יום, ברכב הפרטי שלי, עם עוד מתנדבת ולפעמים שתיים נוספות. החום היה בלתי נסבל, ובכל יישוב היינו צריכות לעבור את כל הבידוק מחדש. אבל אני לא היחידה. מתנדבים עזבו את הבית לשבועיים, יצאו כל יום השכם בבוקר וחזרו בלילה".
"המאמץ הפיזי והנפשי היה אדיר", אומרת בלו. "אתה מסתובב במקום שנראה כמו אחרי רעידת אדמה וצריך לרדוף אחרי חתולים פראיים שלא מתפתים להיכנס למלכודות בעד שום אוכל". " זה היה מבצע מאוד מורכב", מסכימה אורלי פרומר, דוברת אוניברסיטת תל-אביב שהתפנתה מעיסוקיה כדי להצטרף למחלצים. "ראיתי כתבה ב' מעריב' על פינוי בעלי החיים והחלטתי לעזור. נראה היה שאנשים ביישובים האלה לא האמינו עד הרגע האחרון שהם מתפנים, וכמו שהשאירו כביסה על החבל, כך גם בעלי חיים. זה היה כאב לב".
"הרבה חתולים המשיכו לחזור לבתים ההרוסים", מספרת ורסקין. "חלקם היו לכודים בין ההריסות והיינו צריכות לחפור בידיים. הצלחנו לחלץ חתולה ששרדה כמה ימים בתוך כיס אוויר".
מעבר לקשיים הרבים, היתה כרוכה בחילוץ גם סכנת חיים. רוזנשיין: "בכפר דרום הזהירו אותנו מצלפים ובכל הכבישים הפתוחים עמדו טנקים". ויטנר : "היה שם, בעיקר בצפון השומרון, לא מעט בלגן. דיברו על מסתננים, יריות".
בלו : "נסענו לשא-נור בשומרון בשיירה עם דחפורים ופתאום אמרו לעצור, כי יש מטען חשוד. דקה אחר כך התחיל קרב יריות עם חוליית מחבלים שהסתתרה בין העצים. אמרו לנו לקפוץ מהאוטו, זה היה פחד מוות. בסופו של דבר החיילים הבריחו אותנו משם והמשכנו לנסוע".
במורג שבגוש קטיף כמעט התמוטט בית על ראשה של בלו. "רדפתי אחרי כמה גורי חתולים שברחו לתוך הבית. פתאום אני שומעת צרחות נוראות שקוראות לי לצאת. ברחתי החוצה ושנייה אחר כך הבית קרס. מה עלה בגורל הגורים אני לא יודעת".
ורסקין : "באחת הפעמים שהגענו ליישובי צפון השומרון היה ניסיון חדירת מחבלים. חלק גדול מהזמן שהיינו שם, היו יריות ברקע והיו פעמים שנאלצנו להסתתר. היה נורא מפחיד לנסוע על הצירים, בעיקר בחושך. ההורים שלי היו מאוד מודאגים. בהתחלה בכלל לא סיפרתי להם לאן אני נוסעת".
כל המשתתפים במבצע מצביעים על חיילי צה"ל בדרגים השונים, כמי שסייעו מעל ומעבר בפינוי בעלי החיים. "הם הגיבורים האמיתיים של הפינוי", אומרת בלו. "נדהמתי מהאנושיות שלהם. הם נתנו מהסנדוויצ'ים שלהם לחיות, עזרו לנו לאתר וללכוד חיות. הם התנהגו כאילו מדובר בהצלת חיי אדם".
החתול השחור מהספה ההיא ועוד מאות חתולים, כלבים, סוסים, שרקנים, עזים וכבשים, ברווזים, צבים ותוכים, מחכים למאמצים בבתי המחסה של העמותות השונות. הבית החדש, מקווים בעלי החיים כמו גם בעליהם לשעבר, יהיה לתמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
