רואה להם את הלבן בשיניים
ד"ר יובל ביטון, רופא השיניים של השב"ס, מטפל במסירות בשיניהם של מחבלים שרצחו מאות אזרחים
הם קוראים לו הדוקטור. זה האיש שעושה סתימות, כתרים, תותבות וניקוי אבן לאנשים עם הדם על הידיים. רב כלאי ד"ר יובל ביטון, רופא שיניים ומרכז עבודת רופאי השיניים בכל גוש דרום של שירות בתי הסוהר. מאז שנכנס לתפקידו, לפני למעלה מעשר שנים, עברו על הכיסא שלו אלפי אסירים, רובם בטחוניים.
200 בחודש, למעלה מ-2,000 אסירים בשנה. רשימה חלקית: המחבל שדירדר את קו 405 בדרך לירושלים, המחבלים מהפיגועים הרצחניים בשוק מחנה יהודה, בצריפין, בקפה אפרופו בתל אביב, בקפה הלל בירושלים, במסעדת סבארו, בקיבוץ מצר, רוצחי אזרחים וחיילים. כל אסירי החמאס מאז שנת 93' שהזדקקו לטיפול שיניים עברו אצלו.
הוא האיש שעשה למשלח המפגע ממלון פארק שיקום פה. הוא זה שעשה ליגאל עמיר טיפול שיניים כללי חמישה חודשים אחרי שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. בנוסף הוא מטפל גם באסירים פליליים: רוצחים, אנסים, פדופילים. ביום, בקליניקה שלו שבתוך הכלא, הוא מנותק. בלילה, לפני השינה, באים הסיוטים. ד"ר ביטון נזכר בקורבנות של הפציינטים שלו, מחבר מבנה פה ולסת למעשים מפלצתיים. הוא מתקשה להירדם.
"מטפל בימים ובוכה בלילות", הוא מעיד על עצמו. "כשאני בא לעבודה אני משאיר את הרגשות בשער. ההתמודדות מגיעה בלילות, כשאני בא הביתה, הילדים הולכים לישון והאישה נרדמת. אז אני חווה את זה. אי אפשר אחרת, אני לא עשוי מאבן. אני שוכב במיטה ורואה את התמונות, את האמהות והאבות, הלוויות.
"היה לא מזמן פיגוע על ציר כיסופים. הסתכלתי על המשפחה וידעתי שיום למחרת, אחרי שבוע, שבועיים, חודש, יגיע אלי המחבל שעשה את זה. או מי ששלח אותו, לא חשוב. מה אני אעשה איתו, חשבתי. ידעתי שאם הוא יצטרך הוא יקבל טיפול שיניים אצלי. הכי מקצועי שיש, הכי טוב. בדיוק כמו שהוא יקבל קנטינה וביקורים. אפילו שהקורבנות שלו לא יקבלו שום דבר כזה.
"או שאני שוכב במיטה וחושב על האסירים שטיפלתי בהם באותו
"אני יכול בשקט לחבר את המקרה באפרופו, בקפה הלל, במלון פארק, לאנשים. אני רואה אותם על הכיסא שלי. קרוב. אני מזהה אותם, את הפנים שלהם. זה קשה לי. אני הרי ישראלי. אני בצד השני. גם אני יכול להיות קורבן".
ד "ר ביטון יודע על מה הוא מדבר. לפני כשנה, בזמן הפיגוע הכפול באוטובוסים בבאר שבע, הוא היה בעבודה, בכלא. סמוך לאזור הפיגוע מתגוררים הוריו.
אשתו ושני ילדיו, יסער (עשר וחצי) ואבישג (ארבע וחצי), מבלים שם. ביטון ידע שבדיוק בשעה שבה אירע הפיגוע הם היו בסביבה. הוריו היו אמורים לחזור מהשוק באוטובוס. הקו שהתפוצץ הוא זה שמגיע אליהם הביתה. מנותק או לא, ד"ר ביטון נלחץ.
"זאת היתה תקופה שבה האסירים הבטחוניים שבתו רעב", הוא משחזר. "אנחנו, הרופאים, עבדנו אז קשה מאוד כדי שלא יהיה מצב שבו אחד האסירים ימות. בדקנו אותם שלוש פעמים ביום לפחות. אני בדקתי אלפי מחבלים. באיזשהו שלב נתנו להם גם ויטמינים ומלחים, שלא ימותו.
"בין היום ה-13 ליום ה-15 לשביתה, לא ממש זוכר, היה הפיגוע בבאר שבע. אני הייתי בדיוק באגף האסירים הבטחוניים, מודד לחץ דם. בזמן שמדדתי באו סוהרים ואמרו לי,'פיגוע בבאר שבע, ליד העירייה', ידעו שהמשפחה שלי מסתובבת שם. ליד העירייה, חישבתי, כלומר 500 מטר מבית הורי.
"עכשיו, מה אני אמור לעשות? אני מטפל באותו רגע באסיר בטחוני, אבל היה פיגוע, אולי ההורים שלי נהרגו, אולי האחים שלי, אשתי, הילדים שלי שם, מה לעשות? ואז המשכתי לעבוד, בצל האירועים, כי ידעתי שאני צריך להיות מקצועי. חיכיתי לטלפון, שיגידו שהכל בסדר, או שיודיעו שהכל לא בסדר, תוך כדי שאני מטפל באסיר, בעצמו רוצח, בעצמו מישהו שהרס משפחות. עובד ומפחד, עובד ומפחד. כי אני יודע שבכל מקרה יהיה שם, בין ההרוגים, אחד שאני אכיר. כי זה בבאר שבע ואני משם".
והכרת ?
"כן. החמות של בן דודי, שהתחתן רק חודשיים קודם. חברה של הורי מהשכונה".
מה עם המחבל ששלח את המתאבד לפיגוע הזה?
"הוא כבר אצלי, יושב באגף 9, בכלא אוהלי קידר. אני רואה אותו עכשיו. אני מכיר אותו. אני אטפל בו כשיכאבו לו השיניים, אני אעשה לו סתימות. בגלל זה אני אומר שההתמודדות הרגשית קשה. אני לא אתחשבן עם האסיר, זה בטוח. אבל את החשבון אני אעשה עם עצמי".
ד"ר ביטון, 38, נולד וגדל בשכונה ד' בבאר שבע. שכונה של אנשים קשי יום שיצאו ממנה הרבה מאוד עבריינים, הוא אומר. רק כשבגר עזבו הוריו את השכונה. "ראיתי עבריינים וסמים ופשע", מתאר ביטון. "שני ילדים שגדלו קומה מתחתי יושבים בכלא. גם ילדים מהכניסה לידי וכאלה שגרו בבניין ממולי. ילדים שהייתי משחק איתם בשכונה כדורגל ותופסת.
"לפעמים אני פוגש אותם בתוך בית הסוהר. חלקם באים אלי לטיפול. הם המומים. אני לא מתעלם מהם, נהפוך הוא. אני מנסה לעזור. רובם נרקומנים, כאלה שנפלו לסמים. אני מנסה לסדר להם מרכז גמילה, שיקום".
הוריו עלו ממרוקו. אביו עבד כטייח. אמו פועלת במפעל. חמישה ילדים, אחד מהם נפטר לפני כשנה. כולם גדלו, למדו ועברו להתגורר בקיבוצים. ביטון היחיד מביניהם שמתגורר עד היום סמוך לבאר שבע, ביישוב מיתר. הוא התגייס לצבא, שירת בחיל האוויר ואחר כך נסע לרומניה, עם מי שהיום אשתו, ללמוד רפואת שיניים. היא למדה שם רפואה כללית.
"מחקרים אומרים שרופאי שיניים ומנתחי לב הם בעלי המקצוע הכי חשופים להתקפי לב", אומר ביטון. "רופא שיניים עובד בחלל קטן מאוד, עם ראות קשה ועם מכשירים מסוכנים. המכשיר שאיתו קודחים, למשל, מסתובב מאה אלף סיבובים בדקה. אם אתה לא שם לב לרגע אחד והפציינט מזיז את הראש שלו, אתה חותך לו את הפנים.
"לי יש אחריות כלפי הפציינטים האלה, גם אם הם מחבלים. אני יודע שכולם שואלים תמיד,'מה אכפת לך, המטופל שלך רצח עשרות אנשים, שיסבול'. אבל בשבילי פדופיל לא יותר טוב ממחבל.
יש לי עשרות אלפי אסירים מטופלים ואני לא יכול לקחת את כל מה שהם עשו על המצפון שלי. אני לא מתעסק בזה. אני לא בודק על מה יושב כל פציינט שפותח אצלי את הפה. אני יודע שהאנשים האלה קיבלו את העונש שלהם בבית המשפט, זה מספיק לי.
"אני לא מתעסק בעינויים, זה לא עולה על דעתי אפילו. כשאני צריך לעשות סתימה למחבל, או לאנס, או לזה שהרס את החיים לילדה בת ארבע, אני עושה את זה הכי טוב שאני יכול. אם אני אחשוב כל רגע על משפחות הקורבנות של האנשים שמטופלים אצלי אני אצא מדעתי. אני חייב להגן על עצמי. מוכרח לשמור על שפיות".
לשב "ס הצטרף לפני 11 שנה. מה שהחל כהיענות להצעה כלכלית טובה, הפך לשליחות. ד"ר ביטון משמש היום כרופא שיניים, אבל גם כקצין ההסברה ודובר גוש דרום בשירות בתי הסוהר וכראש צוות המשא ומתן של הגוש. פטריוט של המערכת, אופטימי חסר תקנה, נאיבי.
בסרט שעשו לאחרונה ברשת הבי-בי-סי על האסירים הבטחוניים בארץ לא פסחו על הרופא ההומניסט. החריגות של הדוקטור על רקע מציאות קשה ומורכבת בלטה גם לבמאי הזר.
"אני לא מחפש חרטה אצל האסירים אלא הרהורים על דרך אחרת, של הידברות", אומר ביטון. "אני יודע שהיום, בחוץ, עושים דיאלוג עם אנשים שהיו בכלא. אז מה, אלה שבחוץ יותר טובים? רוב האנשים בהנהגה הפלשתינית עשו מעשים נוראים. מה ההבדל? היום הוא בבית סוהר, מחר הוא מנהיג. אני תמיד אומר,'אם אחד כזה, אסיר בטחוני, אחרי שישתחרר, יחשוב עלי רגע לפני שיחליט אם לעסוק בטרור, אז עשיתי את שלי.
"אם בזכותי, יובל ביטון, הוא יבין שאנחנו לא מפלצות, שאנחנו גם שוחרי שלום, שגם אנחנו רוצים לחיות, הרווחתי. לי אין מנדט פוליטי. אני גם לא מתעסק בפוליטיקה. זה לא מעניין אותי. אני מדבר איתם על החיים. משקיע בזה הרבה. אני נמצא באגפים, בתאים, יושב איתם לפעמים שלוש וארבע שעות. הם אומרים לי,'חיכינו לך'. גם הם מחכים לשיחות האלה".
על מה מדברים?
"על הכל, אפילו על ספורט. הם שונאים למשל כשמכבי תל אביב מנצחים בכדורסל ואותי זה תמיד משמח. מדברים גם על מה שקרה, לא על הפתרונות. יש שיחות קשות. היתה לי למשל שיחה עם אחד ממנהיגי החמאס הבכירים, נסאר יוסוף. הוא אמר שהוא עומד לשאת דרשה על המוסר. אמרתי לו, 'איך אחד כמוך יישא דרשה על המוסר,אתה מוסרי? יש יותר שפל מלשלוח מתאבדים לאוטובוסים?'. השיחות הן פתוחות ולא תמיד קלות".
לא קשה לנהל שיחות עם מחבלים שרצחו עשרות בני אדם?
"עם חדורי השנאה אני לא מדבר. לא מבזבז את האנרגיות שם. אני מדבר בעיקר עם האסירים הוותיקים, אלה שיש סיכוי להניע אותם, להוביל אותם קצת. השהות בבית סוהר עושה להם משהו. אני יודע שבדיעבד הם לא היו עושים מה שעשו. אולי הם היו עושים דברים אחרים. זה לא שיש מטרה מוגדרת בשיחות. יש דיאלוג.
"אנחנו חיים בבית סוהר, לא עומדים מאחורי זכוכיות, לפעמים עומדים מרחק של סנטימטר אחד מהשני, אז מדברים. זה טבעי. אני זוכר שאחד הדברים שהותירו בי רושם, כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד, היה בערב יום הזיכרון. הייתי בכלא נפחא, שאז היו בו כמעט רק אסירים בטחוניים.
"בתוך בית הסוהר לא שומעים את הצפירה. ידעתי שבחוץ יש טקסים ושאני, במקום להשתתף בהם, מטפל באסיר שרצח אזרחים ישראלים. סיימתי לטפל בו ואחד החובשים שאל אותי,'אתה יודע מי זה?', כי אני אף פעם לא בודק. אמרתי, 'נראה ילד, בטח זרק אבנים'. החובש צחק.'ילד?', אמר לי,'זה המחבל שדירדר את קו 405'.
"זה היה יום שהיתה לי בו תחושה קשה מאוד שליוותה אותי חודשים אחר כך. אז בעצם הבנתי שאני נמצא בתפקיד מטורף, שאני לא יכול לחבר את הפרצופים למעשים, שאולי עדיף ככה, כי אי אפשר להתמודד עם זה. זאת המגננה הנפשית שלי. אני לא יכול להיות המצפון של כל החברה הישראלית. גם ככה קשה לי".
שוב ושוב מונה ד"ר ביטון את רשימת מטופליו, כאילו היו עדות לניתוק הרגשי שהוא עושה. זוכר את שם הפציינט, פעמים רבות מחבלים שביצעו פיגוע שנחרת בזיכרון הציבורי, אבל גם את שמות קורבנותיו. בקיא בפרטים. "האסיסטנט הראשון שלי כרופא שיניים בכלא היה מחבל", הוא אומר.
"בגלל שלא היתה לי סייעת היה לי אסיר בטחוני. הוא ישב בכלא על רצח שני ישראלים. צריך לזכור שלרופא שיניים יש כלים חדים מאוד. אחד כזה יכול לחתוך אותי, להרוג אותי. בכל זאת, לא הרגשתי פחד. עד היום אין הרגשה של פחד או של עוינות. התחושה היא שהם דווקא עושים לי כבוד. הם יודעים שאני מטפל בהם".
שואלים אותך לפעמים איך אתה עוזר לאסירים שרצחו עשרות בני אדם?
"איך אני יכול לטפל בפדופיל? אם מדינת ישראל היתה מחליטה שדינם של האסירים האלה מוות, אז היינו מעלימים אותם והם היו נמחקים והשאלה של טיפול רפואי גם לא היתה עולה. ברגע שמדינת ישראל אמרה שצריך לכלוא אותם והגדירה את התנאים בחוק, אני פועל בהתאם. אני, באופן כללי, מאמין שהומניטריות מעצימה את הביטחון.
"זה נותן לאסירים ששפוטים לעשרות מאסרי עולם את התחושה שיש להם מה להפסיד. אם לא נהיה הומניים נצטרך להציב אוגדה על כל שלושה אסירים. אף אחד לא שם אותי בתפקיד אלוהים או בתפקיד שופט. לא אני זה שצריך להעניש את האסירים.
"אסיר, גם אם הוא שפוט ל-30 מאסרי עולם, יחייך ותהיה לו סתימה לבנה, לא אפורה, שיהיה אסתטי. כי אני יודע שהוא מסתכל על עצמו במראה וככה עושים בשיניים קדמיות, סתימות לבנות, אפילו שזה עולה המון כסף, 500 שקל סתימה בחוץ, ולאסיר זה בחינם".
בשם ההומניות לא מספיק לעשות סתימה אפורה?
"אין אפליה. ככה נהוג בחוץ וככה אנחנו עושים. מקצועי לגמרי".
אלא שישנם רגעים שבהם גם ד"ר ביטון מתקשה להתנתק. "למשל, כשהייתי צריך לטפל ביגאל עמיר", הוא אומר, "וידעתי שאצלי על הכיסא יושב האיש שאחראי לאחד הזעזועים הקשים שקרו בחברה הישראלית. זה היה כמה חודשים אחרי הרצח. אולי ארבעה-חמישה חודשים בכלא אוהלי קידר. עמיר לא יצא אז לאף מקום. כל דבר שהיה צריך לעשות, עשו לו בתוך התא שלו. רופא שיניים לא יכול לטפל באסיר בתוך התא ולכן היו צריכים להביא אותו לקליניקה.
היה חשש שיפגעו בו, אז סגרו את כל בית הסוהר. אותו הלבישו בשכפ"צ. הטיפול נעשה בערב. עקבתי אחרי הסיפור של רבין במשך שנים. קראתי כל מה שנכתב עליו עוד לפני שנרצח. הערצתי אותו. בשבילי רצח רבין היה פגיעה אישית. פתאום באים אלי ואומרים שהרוצח 'רוצה טיפול שיניים'. אני זוכר ששמעתי את השלשלאות של יגאל עמיר מתקרבות לדלת, במסדרון. הידיים שלי רעדו. אמרתי לעצמי, וואללה, איך אני אצליח לטפל בו?
"המחשבות רצו לי בראש, 'הנה מגיע אלי מישהו שעשה שינוי במזרח התיכון ובמדינת ישראל'. חשבתי על זה שיש לי קושי, פעם ראשונה, לתת לו את הטיפול הכי מקצועי, לנתק את מה שאני מרגיש כלפי הבן אדם. לרבין אף אחד כבר לא ייתן טיפול שיניים ואני צריך לשים את הכפפות, לבדוק מה כואב לו, להיות רופא".
איך היה המפגש?
"הוא נכנס, אמר שלום. פתאום אתה רואה בן אדם מולך, לא מפלצת. אתה אומר, זאת מפלצת, אבל הוא בן אדם. והוא מדבר, ויש לו בעיות בשיניים כמו לכולם. ואתה צריך לשים את כל הרגשות שלך בצד, לא להגיד 'למה עשית את זה'. לא רציתי לנהל איתו ויכוח כי הרגשתי שאני עוד לא בשל לזה נפשית. אחר כך, במהלך שש השנים וחצי שבהן הוא היה בדרום, פגשתי אותו עוד כמה פעמים".
אז דיברתם?
"היו שיחות. כל האסירים מדברים עם רופא השיניים. אולי כדי להפיג את הפחד, כי כולם מפחדים, גם אלה שרצחו עשרות בני אדם. בהתחלה היו לנו שיחות כלליות. למשל, היתה תקופה שהיה המונדיאל. הוא שאל אותי, 'נו, אתה צופה בכדורגל?'. אמרתי שכן ושאלתי אם הוא מתעניין. אמר שהוא מאזין ברדיו ושאל אם גם אני שומע רדיו. אמרתי שכן.
"שאל,'ערוץ7?'. אמרתי ,'לא'. שאל ,'כי לא קולטים?'. עניתי, 'לא קולטים ואני גם לא מחפש לקלוט, ואתה, לאיזה ערוץ אתה מקשיב?'. הוא אמר,'קול השלום', עקץ אותי כביכול. או שפעם, אחרי פיגוע התאבדות באוטובוס, הוא אמר לי,'אתה רואה למה היה צריך להפסיק את התהליך הזה? הפחדנים האלה מתפוצצים באוטובוסים'. אמרתי לו,'נכון, אבל גם לירות בגב של בן אדם זה לא אמיץ במיוחד. לפחות היית בא אליו מלפנים".
עם אסירים בטחוניים קרה שהיה קושי?
"ברור. רק לא מזמן היה אצלי מישהו, נראה ישראלי לגמרי. הוא סיפר לי שעבד בישראל שנים, בילה בישראל, חי בישראל. שאלתי אותו,'לכמה זמן אתה שפוט?'. הוא אמר,'16 מאסרי עולם'. הייתי בשוק באותו הרגע. יושב מולי ילדון, עם פרצוף מגולח, נקי.
אמרתי לו, '16 מאסרי עולם? אתה שלחת מתאבדים'. הסתבר שהוא שלח את המתאבדים לצריפין. מה יכולתי להגיד לו? 'מניאק'? לא . אמרתי לו רק, 'למה, למה? אתה צעיר, מדבר עברית, השתלבת. יש דרך אחרת, לא חייבים הכל באלימות'".
מצב השיניים, חקר וגילה ד"ר ביטון, מעיד על ההשתייכות הארגונית של האסירים הבטחוניים ומאפשר הבחנה בין אסירים בטחוניים לפליליים. לא מזמן גם כתב על כך מאמר. "אני יכול לזהות, אם אני מסתכל על השיניים של אסיר בטחוני, אם הוא מהחמאס או מהפתח' וגם בפתח', מי מהדור הצעיר ומי מהמבוגר, גם מעבר לגיל הכרונולוגי", אומר ביטון.
"ותיקי הפתח' דומים מאוד לחמאס. הצעירים כבר התקלקלו, הם נהיו כמו הציבור הישראלי. ותיקי הפתח' והחמאס מצב השיניים שלהם מדהים. אין עששת, אין חורים, פשוט מדהים. זה תלוי בהיגיינה, בתזונה. הם כל הזמן דואגים לצחצח ולנקות. כשיש עקירות שיניים אצלם זה רק שיני בינה".
אבחנות נוספות, על סמך מצב השיניים?
"אני יכול לדעת מי מתגורר בעזה ומי באיו"ש, לפי הפלואור במים. לעתים יש פיגמנטציה על השיניים, הן קצת מנוקדות, כי במים של עזה יש עודף בפלואור. מי שפותח אצלי את הפה, מיד אני יודע אם הוא תושב עזה או איו"ש. כשאני אומר להם מאיפה באו, הם חושבים שיש לי יכולות נדירות, לא מבינים שזה פשוט מאוד".
מה עם האסירים הפליליים?
"הישראלים? שם רוב העבודה הקשה. רובם לא עקביים בטיפול. באים רק כשכואב להם. כשמדובר בנרקומנים, בדרך כלל גם אין כבר מה לשקם. בכל מקרה, יש אצלם הרבה עששת. זה מה שמאפיין בכלל את הציבור הישראלי".
בשנים הקרובות מתכוון ד"ר ביטון להמשיך לשרת בשירות בתי הסוהר. יכול להיות, הוא אומר, שיעזוב את החלוק הלבן, ייצא ממרפאת השיניים וילך לתפקיד פיקודי. "עד אז", הוא אומר, "אני אמשיך לטפל ביום ולהתהפך במיטה בלילה".
נא להמתין לטעינת התגובות
