מושבת עונשין
זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני ויש בה אנשים כמוך וכמוני. אבל צעירים אלימים משליטים טרור על שכונת דרוקר בפרדס חנה וחיי התושבים הפכו לסיוט
אם צריך היה לבחור פסקול שילווה את המציאות בשכונה הבחירה היתה קלה: הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זו שליוותה את הסרט "תפוז מכני." שלוש שנים נמשך הסיוט של התושבים הוותיקים, הם לא זוכרים בדיוק למה ואיך הוא התחיל, אבל היום הם מדברים במונחים של מלחמה, מרגישים שכל יום שחולף מקרב אותם לשלב הבא, הבלתי נמנע - רצח. האחראים לאותו סיוט הם חבורת נערים, קטינים ממוצא אתיופי, שמטילים שלטון טרור במקום.
מספרת רותי תורג'מן, שבנה בן ה16- הותקף בשבוע שעבר: "ביום שישי בלילה התקיימה מסיבה לבני הנוער בחדרה, אוטובוס הסעות אסף את הנערים והחזיר אותם לנקודת האיסוף במרכז המושבה. בני חזר בהסעה בשלוש לפנות בוקר עם חברים. הוא הלך ברגל ב'דרך למרחב' מול דרוקר, לכיוון הבית, ואז מספר נערים שיכורים ומצוידים בסכינים תפסו אותו, בעטו בו והכו אותו. הוא הגיע הביתה ונכנס ישר לישון. בשבת בצהריים הערתי אותו ומצאתי ילד מפורק לגמרי. התקשרנו למשטרה, והגיעה אלינו ניידת עם שוטרים. הניידת הגיעה באיחור, בדיעבד התברר לי שהם היו עסוקים בשני אירועי תקיפה אחרים בדרוקר. הילד שלי פחד לדבר עם השוטרים וסיפר שהנערים איימו עליו שלא יספר."
יום למחרת הותקף אריאל, מדריך בבני עקיבא. "יצאתי מהבית אחר הצהריים ועברתי דרך שכונת דרוקר לכיוון בני עקיבא," סיפר לעיתון המקומי "גפן המושבה." "פתאום קפצו עלי מספר נערים אתיופים ותקפו אותי. ניסיתי להתגונן, אבל הם לא הפסיקו להלום בי."
בשבוע החולף, אחרי הגל האחרון של תקיפות ילדים, תושבים וסתם עוברי אורח תמימים, נעצרו שישה מבין חבורת הנערים האלימים. אבל השכנים רחוקים מלהיות אופטימיים.
עמרם גמליאל גר בקומה הרביעית בבלוק "הלבן," אחד מתוך שני הבלוקים האחרונים בשכונה שבהם לא גרות משפחות מהעדה האתיופית. "ראיתי השבוע תוכנית בערוץ ,"8 הוא אומר, "היה שם אריה שישב כמעט יום שלם ועשה תצפית כדי למצוא טרף. כשהוא ראה איילה, הוא זינק עליה והצליח לתפוס אותה. פתאום הוא מצא את עצמו במרכז חבורת צבועים. הם לא פחדו ממנו למרות שהוא מלך החיות ולא נסוגו עד שהבין שעדיף לו לוותר, הרפה מהטרף וברח משם. ככה אני מרגיש. אני לא פראייר, אף אחד לא מעז להתעסק איתי, אבל כאן מדובר בלהקות שלמות ולא בנער בודד, וכשהם באים ביחד הם הרבה יותר מפחידים ממה שצריך להיות ילד בן 15 או ."16
שכונת דרוקר נבנתה באמצע שנות ה-80. היא יועדה במקור לאנשי צבא קבע ונחשבה לשכונת יוקרה, כזו שתושבי המקום התגאו בה כשנשאלו איפה הם גרים. בימיה הגדולים נמכרה בה דירה ב120- אלף דולר, היום אפשר להשיג את אותה דירה ב50- אלף.
השכונה כוללת כ15- בלוקים הבנויים במעין מעגל שבמרכזו רחבה שוממת, צינור כיבוי אש, היחיד בשכונה, שלא פועל, והמון גרפיטי. גמליאל קורא לה "רחבת המוות" מאז שבנו, בן ,17 נכנס הביתה לפני שנה, אחרי שחטף מכות רצח מקבוצת נערים. הם דרשו ממנו סיגריות, הילד סירב. "הוא נכנס בבכי והיסטריה ואמר לי, 'אבא תראה מה הם עשו לי. אני לא רוצה יותר לצאת מהבית, אני מפחד.' ניסיתי לשכנע אותו לגשת למשטרה כדי להגיש תלונה, אבל הוא לא רצה. וזה לא נגמר, לפני כמה חודשים ניסו לקחת ממנו בכוח את משקפי השמש. גם אז הוא חשש להתלונן, כי מי שמתלונן מיד הופך אצלם למלשן ואז הרצון להתנקם בנו נהיה הרבה יותר גדול." גמליאל אומר שמאז הוא לא מעז לעבור ברחבה למרות שהיא נושקת לבניין שבו הוא גר. מבחינתו, עדיף לא לקחת סיכון ולעשות עיקוף כדי לא ליפול לידיים של מי מהכנופיה.
יהודית דביר, אשתו של אלי מהקומה הרביעית, מספרת שנתנה את המכונית שלה לבן שגר ברעננה".זה התחיל בגניבות קטנות של סמלים וטסות של הרכב, ומהר מאוד עבר לצמיגים חתוכים, פעמיים בשבוע, למראות מנופצות ומה לא. אנשים בשכונה
גמליאל אומר שהוא יושב כל ערב ליד החלון, לפעמים עד אחת או שתיים בלילה, כדי להשגיח שאף אחד לא נוגע ברכב שלו: "בשבוע שעבר עברה כאן מכונית. על הכביש עמדו שלושה נערים שלא נתנו לנהג לעבור. הוא צפר להם, ביקש שיזוזו, הם צעקו לו, 'למה שנזוז? זה הכביש שלך.'? הוא יצא מהאוטו, אז הנער שלף סכין. הנהג תפס לו את היד ועיקם אותה והנערים ברחו. כשהוא התחיל שוב לנסוע הם עמדו בשולי הכביש ויידו בו אבנים. הרכב שלו נראה כמו אחרי לינץ' בעזה."
"הגעתי לשכונה כשהכל היה חדש לגמרי, גרתי בבניין הזה לבד עד שהגיעו שאר הדיירים," מספר שכן אחר, יצחק בן ה,60- יליד בולגריה. "היה כאן גן עדן. לפני שהאתיופים הגיעו זאת היתה שכונה מפוארת, אי אפשר היה להשיג פה דירות. היום אני מנסה למכור את הדירה, צוחקים לי בפרצוף. אני מתבייש להגיד שאני משכונת דרוקר, אז אני אומר שאני מרחוב הבוטנים, זה נשמע הרבה יותר טוב. פעם חיו כאן אנשים תרבותיים, מאז שהם הגיעו הכל נהרס. כשהגענו לשכונה הקמנו גינת ורדים מקסימה, הכל פרח. עכשיו אין שום דבר. את הוורדים הם קטפו, את הטפטפות שברו והשחיתו. הבעיה שהכניסו אותם כאן לתוך גטו, ריכזו את כולם ביחד במקום לפזר אותם. ככה הם משפיעים אחד על השני, במקום ללמוד איך צריך להתנהג."
כשהערב יורד על השכונה אי אפשר לראות שום דבר, הפנסים לא דולקים. המתנ"ס העירוני עטוף בדשא ירוק, מחציף פנים לעומת השכונה העירומה ממותרות סביבתיות. רק מה שצריך ואף פחות מכך: על מעקה הבטון שמול המכולת שפך שכן זועם גלונים של שמן כדי שאף אחד לא יוכל לשבת ולהשתכר. אז הנוער יושב ממול, על הדשא של המתנ"ס. הילדים האלו רואים ואינם נראים, רק ריח הסיגריות מסגיר את קיומם בשקט של הערב. הצללים שלהם נעים מנקודה אחת לשנייה במרחב המסוכן שאחד השכנים קורא לו "משולש ברמודה," על שם שלושת הרחובות המקיפים את השכונה: דרך למרחב, רחוב הבוטנים ורחוב ההדרים. "מי שנכנס למשולש הזה לא יודע איך ייצא ממנו," לוחש השכן את נבואות הזעם שלו.
בבוקר זה נראה אחרת. אור השמש של אוגוסט לא מיטיב עם המבואות המוזנחים של הבלוקים בשכונה. הוא חושף צינורות חלודים שמטפסים בגלוי על הקירות, נח על גלי אשפה קטנים בחצרות הפנימיות. ציון רצון, מנהל ארגון "לב טוב," מסתובב בשכונה, ממפה אותה לפי סולם "אירועי מצוקה" שפיתח בעצמו. הוא הולך לבקר את ד,' ילד יפהפה בן שלוש שאמו מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. האבא הלך לעבודה. ד' שוכב על הספה לצד ארבעה מבין שמונת האחים שלו. כשהוא רואה את ציון הוא מחייך באושר, אבל מכסה את פניו בשתי כפות ידיים מתוקות. מסביבו ערימות גבוהות של בגדים, צעצועים, ספרים, ניירות ומה לא. הוא ואחיו לא מכירים נוכחות בוגרת בשעות כאלו. אמא כל כך רחוקה וגם אבא. איך יעברו את היום הזה? ממש כמו שעברו את אתמול ושלשום ואת כל הימים שלפני כן. ימים ריקים מתשומת לב, מצלחת נקייה, משיחה קטנה, ממבט אוהב. הוא מתבייש.
"מה שלומך, מתוק,"? מאיר אליו רצון. הקטן לא עונה, הוא מסיר את הידיים מהפנים רק כשהטלוויזיה מזמרת שיר מוכר. "מתי אבא חוזר,"? הוא שואל את הילדים. "בסביבות ארבע," הם עונים, מביטים בו בתימהון. ביציאה מהבית הוא מספר: "האמא של הילדים האלו מאושפזת כבר כמה חודשים. לפני מספר שבועות האב לקח את הילדים כדי לבקר אותה וגילה שהיא איננה. אף אחד לא רצה לומר לו איפה היא. פגשתי אותו בדרך למשטרה, כי הוא בתמימותו חשב שאולי המשטרה תמצא אותה. הרמתי טלפון לבית החולים, ורק אחרי איומים שאערב את התקשורת הם היו מוכנים למסור לי שהיא הועברה למוסד אחר בנתניה. למחרת הלכתי עם האיש הזה למחלקת הרווחה, אבל הם, במקום לעזור לו, רק נזפו בו שלא יעז לערב אף גורם מבחוץ."
רצון מכיר כמעט את כל הילדים בשכונה. הוא האיש שאליו פונים אם צריך לסדר לילד מסגרת מתאימה. הוא הכתובת במקרים שבהם רשויות הרווחה אינן עושות את תפקידן, ודומה כי מדובר במקרים רבים, רבים מדי. "במערכת החינוך יש נטייה להיפטר מילדים שלא מתאימים בול למסגרת. ההורים האתיופים לא מתקשרים כמעט בעברית, וברגע שיש בעיה הכי קטנה עם הילד מסלקים אותו מבית הספר. הוא מגיע למסגרת שלא מתאימה לו, ושם לומד איך להיות עבריין. כשהוא מגיע לשכונה כולם לומדים ממנו, כי אין משהו טוב יותר לעשות, וכך זה מתגלגל הלאה."
רצון היה מאלו שנאבקו במנהלת המתנ"ס שסירבה לפני מספר שנים להכניס ילדים אתיופים לפעילות. הוא עשה הכל כדי שהדברים ישתנו, ואותה מנהלת אכן פוטרה מתפקידה. הוא גם לקח את הקייסים של העדה האתיופית לפגישה עם הרב עובדיה יוסף, לימד אותם איך להפגין מול משרדי הממשלה ומה צריך לעשות כדי לשרוד במציאות החדשה שהגיעו אליה. אבל היום, שנים אחרי שהגיעו, הוא מרגיש שאפסו הסיכויים לתקן. "כואב לי להגיד את זה. אני יכול להגיד שעשיתי כאדם פרטי כל מה שאפשר כדי לעזור, אבל זאת מציאות שאי אפשר לסבול. אני חי בפרדס חנה יותר מ20- שנה, ופחד ברחובות זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו."
"אני מפחדת. המשטרה עצרה נער אחד, אבל היא לא מכירה את התרבות שלהם. החברים שלו לא יירגעו עד שיתנקמו בנו על זה שהגשנו תלונה," בוכה פאני, ,36 דיירת בקומה הראשונה. "שמתי באוטו שלי גרזן ופטיש, אני אישה, מה אעשה אם פתאום יתקיפו אותי? מי יציל אותי? אחרי שתקפו את יוסי בעלי ביום חמישי אמרתי לשוטר שאי אפשר לחיות ככה. הוא אמר שאני צודקת והמליץ לי לעבור דירה. זה פתרון? אני מתמוטטת. הם מתעללים בנו, זורקים לי בקבוקים על החלון, מאיימים עלינו בכל הזדמנות. בעלי עזב את הבית, הלך לכמה ימים לבית של אמא שלו, הוא לא יכול להמשיך לחיות כאן. הם ראו אותו השבוע, ואמרו אחד לשני: 'בן זונה, בוא נלך אליו הביתה, נפוצץ אותו.'
"אני צריכה לנסוע היום לטיפולי הפריה, הרופא אמר לי שאני חייבת לנוח ולהיות רגועה כדי שהטיפולים יצליחו. איך אני יכולה? החיים שלנו כאן הפכו לגיהנום. אין לנו לילה בכלל. עד שלוש-ארבע לפנות בוקר הם משתוללים כאן למטה, ואוי ואבוי למי שמעיר להם."
ביום חמישי האחרון עמדו יוסי גרדוס ושכן נוסף בכניסה לבלוק מספר .8 הם שתו קפה ועישנו, עד שעבר לידם נער וביקש מיוסי סיגריה. אחר כך הוא ביקש גם אש, התעקש לקחת את המצית, ואז גם לא רצה להחזיר. מכאן הגרסאות לגבי מה שקרה משתנות. הנערים מספרים שיוסי התרגז ושפך את הקפה הרותח על הנער. השכנים טוענים שיוסי רק ביקש בחזרה את המצית שלו. איך זה נגמר? כולם מסכימים שרע מאוד. יוסי הוכה בגבו וברגליו במוט ברזל, נפצע והובהל לבית החולים, שם טופל ושוחרר הביתה.
בפרדס חנה אין תחנת משטרה, יש נקודה שמאוישת בעיקר על ידי מתנדבים ומחזיקה ניידת אחת שמפטרלת במושבה. הנקודה הזו כפופה לתחנת משטרת חדרה שחולשת על שטח גדול מאוד הכולל 154 אלף נפש. לתושבים בשכונה יש טענות רבות כלפי הטיפול של המשטרה, אבל הם אוהבים במיוחד להיזכר באירוע שהיה לפני קצת יותר משנה. "נכנסו לשכונה שלושה שוטרים מהבילוש. הם היו על אזרחי והתחילו לבקש מכל מיני נערים תעודות זהות," מספר גמליאל, "תוך מספר דקות כל השכונה היתה סביבם. הורים, תינוקות, מבוגרים וצעירים הסתערו עליהם.אחד המבוגרים צעק להם: 'איך אתם מעזים להיכנס הנה.' בשלב מסוים הם הבינו שאין להם סיכוי לצאת מזה בחיים כי הצעירים זרקו עליהם אבנים. אחד מהם נפצע קשה בראש, אז החבר שלו ירה באוויר ורק ככה כולם התפזרו. אחרי זמן קצר הגיעה תגבורת של משמר הגבול. הם נכנסו לבתים, עצרו אנשים ולא היססו להכניס מכות למי שפצע את החברים שלהם. ככה זה המשטרה, אבל כשאנחנו קוראים להם ואומרים שאנחנו משכונת דרוקר, הם אפילו לא טורחים להגיע."
סנ"צ בועז גולדברג, מפקד תחנת חדרה, מאשר את הסיפור ומודה שזה היה אחד האירועים הקשים שבהם נתקל, אולם לטענתו יתר התלונות כלפי המשטרה אינן נכונות: "אנחנו פועלים בשטח גם על סמך מודיעין וגם על סמך תלונות שמגיעות אלינו מצד תושבי השכונה. לצערי, לא מספרים לנו הכל. יש נטייה מצד המתלוננים למשוך בחזרה את התלונות שלהם. אני מבין שהם מפחדים, אבל מבקש מהם שייתנו לנו צ'אנס לפעול ולתקן את המצב. גם האירוע האחרון שבו תקפו את תושב השכונה ושבעקבותיו עצרנו שני קטינים הסתיים בכך שהם משכו בחזרה את התלונה. בכל זאת התעקשתי ולא שחררתי את הקטין בן ה16- ממעצר. ביום רביעי יוגש נגדו כתב אישום ואני מקווה שהוא ייעצר עד תום ההליכים."
בנוגע לטענות בדבר התייחסות מזלזלת מצד השוטרים, אומר סנ"צ גולדברג כי אלו אמירות חסרות שחר. לגבי השוטר שהציע לפאני גרדוס לקום ולעזוב את המקום, אומר גולדברג כי השוטרים שלו אינם מתבטאים כך.
האירוע שבו הותקפו אנשי הבילוש של משטרת חדרה אינו היחיד שהוכיח כי בדרוקר צריך להיזהר מאוד, כשמדברים עם נערים בגיל הרגיש, 14 עד .18 בקיץ שעבר הגיעה לשכונה קבוצה גדולה של נערים קווקזים שנכנסו לתגרה אלימה במיוחד עם נערי השכונה. זה הסתיים בהרבה מאוד דם ופצועים, כמו גם הפעם ההיא שבה הותקפו מדריכי גדנ"ע שהתארחו במתנ"ס על ידי הנערים בשכונה. גם שם נשלף סכין ואחד האורחים נדקר.
סנ"צ גולדברג מדבר על "פיקים," שגרה של מצב רוח גבה גלי שמגיע לשיא מעת לעת. את האפשרות המתבקשת, שהמצב נובע בין היתר מהשילוב של חופש גדול-חום מעיק, דוחים הדיירים: "זה קורה כל הזמן. את צריכה לראות מה קורה כאן בימי שישי," אומר גמליאל, "אני מכיר אנשים שגרים בשכונה ולא מעזים ללכת לבית הכנסת ב'דרך הייסורים.' הם עושים עיקוף ענק כדי ללכת בדרך מוארת. אני חי במציאות של פחד מתמיד, הולך לישון מאוחר בלילה ולא יודע מה מחכה לי כשאקום בבוקר. זה כמו לבנון כאן, הלילה הכי מפחיד. שם רק ירד החושך התחילו לעוף קטיושות ואר-פי-ג'י, ככה גם כאן קורים בלילה הדברים הכי מסוכנים. הם מתחילים לשתות ואי אפשר לדעת איך יתחשק להם לגמור את זה."
גמליאל שולף את הטלפון הנייד שלו כדי לצלצל. הוא מסביר בצחוק שהוא מחזיק דגם מיושן, כדי שיוכל לחבוט במי שתוקף אותו ומאבד את חוש ההומור תוך שנייה, כשעובר לידנו נער ומשאיר אחריו, תלויה באוויר, אצבע משולשת. "את רואה את השנאה,"? הוא לוחש לי בשקט, "זה משהו שהם גדלים איתו. אי אפשר לעשות נגד זה שום דבר."
בערב, בדירה הממוזגת, יושב גמליאל במרפסת עם אלי השכן. תכף יגיעו שאר השכנים ויאמרו דברים איומים למדי. קשה לשפוט את האנשים הסובלים האלו, ובכל זאת, קשה גם להתעלם מהעובדה שהכאב של השכנים מביא אותם לשחרר אמירות שמהן נודפת גזענות. הכאב משכיח מהם לעתים שגם כנופיית הנערים האלימים היא תוצאה של הזנחה ומצוקה.
"הם אנשים שגדלו בהרים," אומרת מלי, "הם לא יודעים להעריך גינה יפה וזאת הסיבה שאין פרח אחד בשכונה הזאת. אלו אנשים בלי חינוך. אני לא יכולה לתת לילדים הקטנים שלי להסתובב לבד למטה, הם משתינים בכניסה לבניין, חושפים את עצמם בצורה גסה לעיני הילדים. גועל נפש." כשהיא מסיימת לומר את שלה, אי אפשר שלא לשאול אם היא זוכרת שפעם כולם היו כאן עולים חדשים.
"את לא יודעת מה זה להיות ילד אתיופי במדינת ישראל," אומר רועי, 17 וחצי, בן להורים ילידי אתיופיה, תושב שכונת דרוקר. "היום הלכנו לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לחדרה לקנות בגדים. בדרך עצר אותנו שוטר וביקש תעודות זהות. מה עשינו? שום דבר. מתייחסים אלינו כמו אל זבל, לא נותנים לנו לחיות כאן כמו בני אדם נורמלים. מעירים לנו על כל דבר, מסתכלים עלינו בשנאה, מזיזים אותנו מפה לשם, אי אפשר לשתות פחית קולה בלי שיסתכלו עלינו כאילו גנבנו משהו. אני רואה את המבט של אנשים בעיניים כשהם מסתכלים עלינו. זה מבט שונה, שונא. בכל מקום שאנחנו מגיעים מחפשים דרך לגרש אותנו."
המשכנו אל הרב אמיר. ביקור קצת משונה. אתה מצפה שאדם ייבהל כשדופקים על דלתו ב11- וחצי בלילה, אבל לא. הוא מתייצב בפתח בשלווה, שישה קטנים מאחוריו. המנהיגות של הרב אמיר מנגיסטו, ,41 לא מקובלת על כל אנשי הקהילה, חלקם אנשי פלאשמורה, ובכל זאת אף מילה, לא של טרוניה או התמרמרות או קצה קצהו של ייאוש קיומי. מנגיסטו עזב את שכונת דרוקר ובהחלט אפשר להבין אותו. הוא לא היה רוצה שהילדים (לבכור היתה בר מצווה לא מזמן) יגדלו באווירת חוסר הגבולות הגורפת הזאת. בוודאי שהוא לא יאמר את זה בחיים, כמו שלא יגיד מילה רעה על אף אחד, אבל זה מסוג הדברים שנראים לעין.
"הילדים האלה שאתם קוראים להם עבריינים," אומר מנגיסטו, "היו פעם ילדים קטנים שבאו לבית הכנסת. אני מכיר את כולם. כבר שנתיים שבית הכנסת שלנו נמצא במבנה של נעמ"ת ומהעירייה הודיעו לנו שבסוף אוגוסט נצטרך להתפנות משם. לאן? אני לא יודע. כל שבת מגיעים 60-50 איש. בחגים מגיעים למעלה מ200- איש. אין לנו לאן ללכת עכשיו. אני חושב שההתייחסות הזאת מצביעה על היחס כלפינו גם בשאר התחומים," הוא אומר בקול רך.
הדיסוננס בין הקול לתוכן מכאיב לאוזן. "מי שגרם לפשיעה שלהם זה אנחנו. גם אני. אף אחד לא פועל למענם, לא מתייחס אליהם. לא רואים בהם בני אדם. אלו ילדים חיוביים, אסור להאשים אותם. דוחקים אותם לפינה. הבעיה היא שאין להם עם מה להזדהות, איזה סמל של העדה, משהו שייתן להם גאוות יחידה, אין כזה," הוא מסכם בעצב. הרב מנגיסטו מסרב בתוקף לקבל את הגרסה הפשוטה, שלפיה מדובר פשוט בחבורת עבריינים צעירים שאחראים למעשיהם. הוא עומד על כך שלכל מעשה יש סיבה, ובמקרה הזה הסיבה היא המבוגרים, הממסד, הרווחה, העירייה, משרד הדתות ומי לא. "לפני כמה שנים ניסיתי לארגן קייטנה לילדים, אפשרו לי לארגן להם קייטנה ששילמו עליה עשרה שקלים. היום דורשים מהם 300 שקל לילד. מאיפה יש לאנשים סכומים כאלו? אם היו משתתפים באיזו פעילות הכל היה נראה אחרת."
"אני מודע למה שקורה במרכז המושבה. יש כאן מאבקי כוח בין הנוער הקווקזי והאתיופי, אבל צריך לקחת בחשבון שזה סוף הקיץ ויש תחושה כללית של רפיון," אומר חיים געש, ראש מועצת פרדס חנה-כרכור. "אני מעריך שתוך חודש יימצא פתרון לנוער הזה, ומאה נערים ונערות אתיופים יוכלו לקבל מענה למצבם. אני לא מקבל את הסיפורים על פחד ברחובות ומסרב לקבל את ההגדרה של פרדס חנה כשיקגו בתקופת אל-קאפונה. אני גר כאן, יש לי ילדה בת 16 שמסתובבת כאן ללא חשש. אני לא ג'וליאני ואין לי משטרה משל עצמי, יש כאן בסך הכל נקודת משטרה אחת שמבוססת על הרבה מתנדבים.אני חושב שהמשטרה היתה יכולה לפעול יותר ממה שפעלה, באמצע היתה ההתנתקות, אבל אני מקווה שיהיה יותר זמן לעשות מה שצריך. בפרדס חנה יש 1,610 עולים מאתיופיה ורק 800 מהם מוגדרים כעולים חדשים. זאת הסיבה שהם לא זכאים לקבל זכויות של עולים, ואנחנו לא מקבלים עבורם תקציב ראוי. משרד הקליטה צריך לחשוב מה עושים,משום שהתקציבים הולכים ומתמעטים. אני מגנה כל קריאה גזענית ומודה שעצם קיומן של התחושות הקשות בשני הצדדים הוא נושא ראוי לדיון במועצה."
לפני מספר חודשים הגיע לשכונה צוות צילום של חדשות "הוט" ולא הצליח לצלם ולו פריים אחד. הנערים גירשו אותם וכמעט שברו את המצלמה. למקס, צלם "סופשבוע," אמרו בגאווה כשניאותו לצילום אחד אחרי שעות רבות של נסיונות שכנוע: "תגיד תודה שיצאת מכאן בלי שריטה." הם מודעים לכוחם וזוכרים את הפעם האחרונה שבה היתה ניידת משטרה בשכונה, לא מזמן. הם הקיפו את הניידת, דפקו עליה והרגישו מה זה להיות צעיר זועם שיכול להעיף לעזאזל כל סמכות כובלת. בסביבות 12 בלילה יושבים יוסי, ליאור, רועי ועדן, שרויים בעלטה הרגילה של השכונה. הם בני ,17-16 תלמידי תיכון בחופשה וחושבים שמי שלא רואה מה קורה פה הוא עיוור: "לכל דבר שעושים יש סיבה," אומר יוסי.
גם לניפוץ בקבוקים על חלונות של דירות? גם לאלימות?
"הם מקללים אותנו, אומרים לנו',למה באתם לארץ ,'?קוראים לנו 'שחורים' וצועקים לנו ברחוב: 'תחזרו לאתיופיה."' ליאור: "אני מרגיש שרימו אותי, הבטיחו שישפצו כאן, שיהיה איזה ספסל. אנחנו מתים לשבת בערב, לדבר עם החבר'ה. למה את חושבת אנחנו יושבים מול המכולת? הסיבה פשוטה: אין מקום אחר."
רועי, עם אפרו מפואר אסוף בגומייה רחבה, לא שוקל מילים: "אני מעדיף שלא יהיו פה לבנים. הלוואי שכולם ילכו מכאן, זה יהיה הרבה יותר טוב." עדן אומרת שזה לא בסדר שמשתמשים באלימות, אבל כולם מסכימים שהם לא שותים סתם. "לא נולדנו עם בקבוק, השתייה היא כדי לברוח מהמציאות הקשה הזאת. אין לאן לצאת, איפה לבלות, אז שותים." הם, כמובן, לא מוכנים להצטלם ומסבירים שזה בגלל הפחד מהשוטרים. "הם יראו את התמונות האלו ומיד ישתמשו בזה נגדנו. זאת גם הסיבה שגירשנו אז את צוות הטלוויזיה."
גם אם הפחד של אנשי השכונה המבוגרים נוגע להם במשהו, הם לא יודו בכך. בצהריים, בתחנת משטרת חדרה, גמליאל מנסה לזהות את הנער שתקף את יוסי. מראים לו שש תמונות והוא צריך להצביע על התמונה שלו. לגמרי בטעות מביאים השוטרים את הנער האזוק והשניים נפגשים פנים אל פנים. הסיטואציה קשה: בתוך שניות גמליאל משנה את טעמו, מרכך קצת את הגרסה, הופך לפקעת של חששות ושואל את החוקר, "מה יקרה עכשיו."? החוקר מרגיע אותו שהכל יהיה בסדר, אין לו מה לחשוש, אבל גמליאל רוצה לחזור הביתה. הוא מקטר בקוצר רוח, מבקש שיסיימו מהר.
לגמליאל, דוור ותיק, יש תחביב: הוא מבקש מחבריו לעבודה שיביאו לו מכשירי חשמל מקולקלים שהם מוצאים בדרכם לחלוקת המכתבים. הם מביאים לו שואבי אבק, מערכות סטריאו וכל מיני גרוטאות חשמליות, שאנשים זרקו ושעוד אפשר להציל. בערב הוא יושב עם השכן שלו, אלי, הם מתקנים ומשפצים, מחזירים לשימוש מקלטי רדיו ונותנים חיים למיקסרים וטוסטרים. כשהמכשיר שוב ראוי לשימוש הם נותנים אותו לאחת המשפחות האתיופיות, מישהו מהן תמיד צריך. אלי נזכר בימים הראשונים כשהם רק הגיעו לשכונה: "רציתי שתהיה בינינו שכנות טובה, אז הייתי יורד למטה, מנגן להם במפוחית, סיפרתי להם סיפורים, הבאתי בלוק ציור וציירתי איתם. תביני, אני מכיר את הילדים האלו מאז שהיו קטנים."
יהודית אשתו לא שונאת אותם, למרות שיש בקרים שהיא בקושי מצליחה להתעורר אחרי לילה ללא שינה. "הם לא אשמים. אין להם שום דבר בחיים. אפילו ההורים שלהם לא מדברים עברית, כמעט לא מבינים אותם." את אותה ישיבת דיירים שבה נכחנו, חתם גמליאל בנבואת זעם אופיינית: "אני לא יודע כמה זמן עוד נחזיק מעמד כאן. זה עניין של זמן עד שהם יעלו אלינו לבתים, ידרשו מאיתנו דברים ויתקפו אותנו. מה שקורה עכשיו בפתח הבניין שלנו ייכנס עוד מעט לתוך חדר המדרגות ואף אחד לא עוצר את זה. הם כאן הרוב, ואנחנו המיעוט. הכוח בידיים שלהם."
נא להמתין לטעינת התגובות
