בדרך לשום מקום
עכשיו, אחרי שהכל תם ונשלם והתברר שהגיהנום הרבה פחות לוהט ממה שהובטח, נותר רק לחזור לאותה תנוחה ישראלית מוכרת ולהמתין לריגוש הזול הבא. ואפשר גם להתנחם במה שקורה מעבר לים
ההפתעה המסוימת - שלא לומר התדהמה הגובלת באופוריה - שבה התקבל אצל הציבור הפינוי החזק, המהיר והאלגנטי של גוש קטיף וחלקיק מצפון השומרון, מעידה על נפסדותה של התודעה הלאומית הישראלית.
אותה תודעה שבמשך מי יודע כמה זמן הילכה על עצמה אימים, כאותו אידיוט המכוון אקדח אל דמותו במראה, ומלמלה, מבועתת: "חכו חכו, מה יהיה לכם פה כשיבוא יום פינויו של'מפעל ההתיישבות'. הארץ תרעד! ותבער! ומלחמת אחים! שלא לדבר על השוגר דדי ההיסטורי שיושב במרומים, שיאשפז את עצמו במרפאה קלינית מפאת ההלם שכך עושים לו בניו יקיריו".
נו , איך אומרים: לא מיני ולא מקצתי, לא כצעקתם ולא כהתקף ההיסטריה רפה הרוח שהשליכו בפנינו. הגיהנום, עולה, פחות לוהט מכפי המובטח.
ואם להיות נאמנים לתיעוד ההווה, הרי שאם אנחנו אכן בפתחו של "שלב הסיכומים" הבלתי נמנע, נדמה ש"האמ-אמא של כל האנטי קליימקסים", הוא השם הזמני הראוי ביותר למיני טראומה הלאומית שלא באמת חלפה פה ברחובות.
ולא חלפה פה ברחובות ולא הצליחה ליצור, לא קתרזיס אצל המצדדים מימים ימימה בפינוי, ולא הישג - ולו הקטן ביותר-למתנחלים ולעוזי אלדדים ולאפי לנדאוים ההולכים לפניהם. וכאן יש לשוב לתודעה הלאומית הישראלית ולהבין כי יותר מכל דבר אחר, "היוואשות סבילה" היא תיאור מצבה הנאמן ביותר. לא "קרע", לא "אופוריה", לא "גאווה", לא "אנחת רווחה", לא "פצע בל יגליד".
כל אלה רשמים רגעיים, כמו תנודות בנות חלקיקי שנייה החולפות על צופה בסרט קולנוע, ביושבו מול המסך ומנסה לכפות על עצמו זהות עם הדמויות לבל ימאס בסרט, יקום מכיסאו ויסתלק.
כן, לרגע היתה פה תחושה של "שבר", לשנייה חלפה פה בין צמרות העצים רוח ה"פתח לשינוי", לדקה אחת נפעמה פה תחושת ה"כל הכבוד ל'כוחות הביטחון'", צדיקים בני צדיקים שכמותם, אך כיום, שלושה ימים מתום "ההתנתקות", מי יודע לזכור ולהעיד לצורך תיעוד איזה רגש חש בכל אחד מהרגעים הנתונים של השבוע הביזארי והלא באמת רב-רבדי שחלף פה ביעף?
אחרי שהכל תם ונשלם, וכל הקונספציות הוכרזו כמיס קונספציות, או כמנטרות וודו מגוחכות שנהנינו לענג בהן את עצמנו בריגוש זול שהוא מנת חלקם של היושבים בחבל ארץ עקום ועקמומי זה, נותר רק לשוב ולהתקפל בתנוחה העוברית הישראלית המוכרת, לשאת עיניים אל השמים ולהתעניין בכנות של ממש, "מה לעזאזל עושים עכשיו? ".
האם משהו השתנה באמת? לא. האם ההיסטוריה רשמה פרק מפואר בתולדותיה? האם השלום, או האפוקליפסה, במזרח התיכון קרובים יותר להתממש? אלוהים יודע. האם משהו מכל ההתרחשות הלא רציונלית הזאת גלגל את העם האומלל הזה לפתחה של איזו תבונה, איזו תובנה, אפילו איזו מידה של פרספקטיבה לגבי כל שהתרחש פה בעשורים האחרונים?
שום כלום. ואקום בריבוע. גורנישט מיט חבל על הזמן.
רקמת מצב הצבירה הנפשי הישראלי לא השתנתה כהוא זה בימים "הרי הגורל" שידענו כאן. הרבה רעש, הרבה צלצולים, הרבה הבטחות שווא.
פעם נוספת מוצא עצמו הישראלי מוטל בצד הדרך המדברית של המרחב המקומי, מחכה לאיזה כלי רכב שיציע לו טרמפ לאן שהוא, לכל מקום, העיקר להיות בתנועה, העיקר להתפנן על ההנאה האינפנטילית שמגולמת באפקט ההתבדרות ברוח שמייצר החלון הפתוח בתוך מכונית נוסעת
מצוידים בילקוט הכזבים הישראלי הנצחי, נוסעים הישראלים ודוהרת הישראליות לעבר הנקודה היחידה שאותה הם מסוגלים לאתר על המפה: שום מקום. אין כל חדש תחת השמש. ואגב "השמש", לא שמש בגבעון - דום, ולא ירח בעמק איילון. נס לא קרה לאף אחד פה בשבוע האחרון. לא לאלה ולא לאלה. ישראל ממשיכה להתנייד בקפל זמן אינסופי של תקופת בין השמשות. שיהיה לבריאות.
2.
אבל לא אלמן ישראל. ואם חשקה נפשו של הכנעני במילוט קריאת "הפתעה! " הגונה של ממש מגרונו, מזמן לו העולם (ההוא מ"העולם השתגע" ) אנקדוטה מסחררת, על גבול ההיתולי ממש: סכסוך מדיני בין דנמרק לקנדה ( ! ).
רקע לסכסוך: האי האנס, הממוקם מצפון מערב לגרינלנד ושממשלות קנדה ודנמרק מתקשות זה 30 שנה בקירוב להגיע לגימור דעת באשר לשאלת הבעלות עליו. ומכל מקום, שמעון מדנמרק טוען "שלי הוא" וראובן מקנדה מחרה אחריו, "שלי, דווקא". כרגע עומד ותלוי העניין על בלימה דיפלומטית, אולם קנדה שלחה ספינות קרב לסייר באזור, והדנים, כמו שאומרים, מעדכנים את נוהלי החירום.
מדובר בסכסוך טריטוריאלי קלאסי, תוצאה של עדכון תזזיתי של מפת העולם על ידי "חבר הלאומים", הזכור לרע, ארגון "האומות המאוחדות", הפועל בהווה, ובתווך - שתי מלחמות עולם ומלחמה קרה אחת.
הקנדים, מתברר, מחזיקים כיום בצבא לא קטן, שגודל הכוח הסדיר שלו מעל ל-50 אלף חיילים. הוא מצויד בנשק מערבי מודרני וצבר לא מעט קילומטראז' קרבי בערבות אפגניסטן, במסגרת מה שמכונה "הקואליציה" הבינלאומית של ג' ורג' בוש למלחמה בטרור הבן לאדני וגו'.
בנקודה זו צץ ועולה הדמיון ההכרחי לישראל והוא האירוע שהתרחש בשבוע שעבר: שר ההגנה הקנדי, גוי סמוק לחיים בשם ביל גראהם, עלה לביקור באי האנס, ללא תיאום עם ממשלת דנמרק, נעץ שם דגל והכריז: "תחי קנדה! ".
שטח משוחרר לא יוחזר וכו'. ראו הדנים כי רע והחלו במהומות (דיפלומטיות). ראו הקנדים כי גרוע ושלחו ספינות מלחמה. ראו הדנים כי ממש על הפנים ופנו למועצת הביטחון של האו"ם בבקשת סעד.
זה יתחיל בשליח מיוחד לאזור מטעם האיחוד האירופי המשותף, כנראה שגם במתווך אמריקני, גנרל שלושה כוכבים, ג'אסט אין קייס. זה יימשך, אולי, באיכון הדדי של קני תותחים. אולי אפילו רעם ירעם פה וברק יבריק שם. כמובן שגם דם בא בחשבון.
אחרי הכל: במלחמה קום א-לה גר. אבל מה שבטוח, זה יסתיים בסוג של התנתקות.
ועוד דבר אחד בטוח בכל הסיפור הזה: לא יירשמו סימני היסטריה בשני הצדדים לכל אורכו. לא מכיוון שאין רגשות בצד הקנדי או אינטרסים בצד הדני. ברור שיש. העניין הוא אחר והוא פרוזאי לחלוטין: החולירות בצפון הקר לא אוהבים להזיע.
זו גם הסיבה שהם ממעטים כל כך להסתכסך, להילחם, למות, להמית ולהתנתק. הרבה יותר מדי אנרגיה מבוזבזת על כרוניקה של סוף ידוע מראש. לא חראם? לא קצת מביך בפרק האפילוג, כשמסתכלים על זה לאחור?
3.
ואגב "להסתכל על זה לאחור", מעניין כיצד יביט לאחור מישאל חשין, שופט בית המשפט העליון לכשיתבקש לתעד בספר זיכרונותיו, שייכתב לבטח בלשונו המליצית שיצאו לה מעריצים רבים, את המקרה המוזר והמביך של החלטתו, בשבתו כראש בית הדין המשמעתי לשופטים, לקבוע כי אין להדיח את השופטת הילה כהן.
וכל זה לאחר שנמצא והוסכם ונפסק כי זו בדתה פרוטוקולים של דיון מלבה והוסיפה לחולל תמוהות כשגרסה אל תחתית פח האשפה בקשות לשינוי מועד של עורכי דין?
על פניו, פרשת השופטת שכשלה (אם להחמיא לה) במילוי תפקידה היא אנקדוטה שנושקת לקוריוז בלבד ועניינה עובד שסרח, ארגון שהביורוקרטיה שלו מחרפנת עליהם את דעתם של העובדים בו ווריאציה ישראלית טיפוסית על כסתוח לא מזיק, ואם לרפרר אחורה, סקסי בערך כמו עימות בין דנמרק לקנדה. אבל בישראל, כמו בישראל, הקצוות תמיד חשופים יותר והטיעונים תמיד טעונים יותר.
וכאן יש לחזור לחשין, שהוא לא רק שופט, אלא גם אייקון טקסטואליה משפטית, ונביא בעירו ומופת ודוגמה ושאר קילוחי חנפנות מסורתית, ולגלות כי מאחורי פרסונת ציצרו שהוא מתחזק לאורך השנים, מסתתר אחרי הכל אחד האדם. בשר ודם. יורקים עליו והוא נרטב.
צובטים אותו בנקודת התורפה הקולגיאלית שלו, והוא נצבט. וזה עובד גם הפוך: יריקותיו מרטיבות את הציבור. צביטותיו משאירות סימנים אדומים במותן הדקה של אמון הקהל.
יש רגעים בקריירה של אדם, שעליה אף וירטואוזיות לשונית לא תכסה, שאותם אף לוליינות משפטית לא תעלים. והרגע הזה שבו אפילו הבכירים בבניה של ישראל מגלים את חולשותיהם ברבים, ובמין רהב מוזר שכזה, הוא רגע שמסמן לך את הדרך החוצה מתקופת בין השמשות. אל עבר הלילה. ההוא מ"החשכה הגדולה".
לילה טוב, ישראל. מחר יום חדש.
או שלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
