אני אוהב אותך, לאה
הגיגים וגעגועים של כלב שנשאר מאחור בגוש קטיף. ענת רפואה בטור מרגש, ואף מילה על ניסויים בבעלי חיים
במפגש הלילי עם ידידי הקבועים דיברנו על כך. כולם אמרו שגם אצלם העניינים לא כתמול שלשום. מישקה אמר שאולי יבוא צונאמי. בנצי אמר שהוא מודאג מאוד מאוד. הוא טוען שהמשפחה לא מסתכלת לו בעיניים כבר יומיים. בתור זקן השבט מצאתי לנכון לחזק אותם. יהיה בסדר, אמרתי, נעבור את זה יחד.
שלשום בבוקר הגיעו אלינו כמה אנשים שאני לא מכיר. רצתי לקראתם בנביחות, במיוחד כי הם נראו לי בדיוק כמו הפקחים שבאו לקחת אותי מפה לפני שנתיים כשנשכתי את הפינצ'ר המעצבן ברוכי. ניסיתי להיזכר מה עשיתי רע לאחרונה, אבל הדבר היחיד שעלה במוחי היה שגנבתי קצת במבה בלי רשות ביומולדת של נועם לפני שבועיים. על זה יקחו אותי?
לאה פתחה להם את הדלת והשתיקה אותי בליטוף. הם דיברו לאט ובשקט, אבל פתאום ראיתי שלאה בוכה. נצמדתי לרגל שלה. אל תבכי, לאה, אני אחזור תוך כמה ימים, אמרתי לה והתכופפתי בכניעה כדי שיקחו אותי. יו, כמה שהיא אוהבת אותי, חשבתי בליבי.
להפתעתי, הם בכלל לא שמו עלי. לאה אמרה לי לחזור למקום שלי. התיישבתי בפתח המלונה והבטתי במתרחש. הפקחים יצאו מהחצר ונעמדו על המדרכה מול הבית. מנשה יצא ובא אלי עם חבל ביד. זה בגלל הבמבה? שאלתי אותו. הוא כרך את החבל סביב צווארי ובמקום למסור אותי לפקחים הוא קשר אותי לעץ הדקל שליד המלונה. עכשיו התבלבלתי לגמרי.
לאה באה ושמה לי מלא בונזו בקערה, הרבה יותר מבכל יום, ומילאה את כלי המים עד לשוליים. מה קורה כאן, לאה? שאלתי. לאה הסתכלה אלי בעיניה הטובות והרטובות וחיבקה אותי. הרגשתי את ליבה הולם בחוזקה. כמה שאני אוהב אותה, את המלאך שלי, לאה.
היא חזרה לבית. היה מין שקט רועש. ואז ראיתי את מנשה, לאה, יוסי, שלומי, רחלי, נועם, חדוה ומיכלי יוצאים מהבית והולכים לכיוון הפקחים. חוץ ממנשה, כולם הביטו עלי במבט שלא ראיתי אף פעם קודם. הרגשתי מוזר. קמתי ללכת אחריהם אבל הייתי קשור. הם נעלמו באופק.
נחכה, אמרתי לעצמי, הם בטח יחזרו עוד מעט. אולי הם נסעו לתחנת ההסגר לבקש שיוותרו לי ולא יקחו אותי בגלל הבמבה. הקטע עם החבל הציק לי. לא רגיל לזה. אכלתי קצת בונזו ונשכבתי לנמנם בצל. מדי פעם קלטתי עוד פקחים מסתובבים בשכונה. יותר מדי פקחים כאן היום.
פתאום, לא תאמינו, אני רואה איזה עשרה אנשים זרים, לא פקחים, באים עם קרטונים גדולים ונכנסים לבית שלי. השתוללתי. נבחתי כמו משוגע. מה זה צריך להיות?! הם נכנסים כשלאה ומנשה והילדים לא בבית?! נבחתי בכל כוחי והם לא התרגשו.
הסתכלתי דרך החלון וראיתי שהם זורקים את כל הכלים מהמטבח לתוך ארגזים. את הסירים, והאוכל, את התמונה של הרבי, אפילו את הכסאות ואת שולחן האוכל... אלוהים ישמור! הם גונבים את כל הבית! ואני קשור כאן ולא יכול לעשות כלום חוץ מלנבוח. די, לא יכול להיות שזה קורה. מה אגיד ללאה כשתחזור? איך אוכל להסתכל לה בעיניים?
"איך אוכל להסתכל לה בעיניים", כלב קשור בבית נטוש. צילום: אי פי אי פי
נבחתי עד צאת נשמתי. החבל קרע לי את הגרון. כמעט עקרתי את העץ. ראיתי אותם מוציאים את כל הבית בארגזים החוצה ומעמיסים אותם על משאית. אין. הבית ריק. איפה הילדים ישנו הלילה? אני לא רואה מכאן, אבל חסר להם שהם לקחו גם את שטיח החורף שלי... המשאית נסעה. אני הרוס. גמור. אני גם פגוע מזה שאף אחד מהחברים שלי לא בא לעזור לי. איפה הם כולם? מה אגיד ללאה?
שקט מוזר משתרר. עוד כמה פקחים עוברים ברחוב. אני תקוע כאן קשור לעץ. אשכב לנמנם קצת. השעות חולפות והחבר'ה לא חוזרים. אני מתחיל לדאוג להם. שתיתי קצת אבל אין לי תיאבון. מתחיל להחשיך. בטח הם עצרו בדרך בבית הכנסת ועוד מעט יבואו.
כבר
חושך ממש. הלילה לא אגיע למפגש. אני קשור לעץ. למה הם לא חוזרים? רע לי. אני מנמנם ומתעורר, מנמנם ומתעורר, שומע כל ג'וק בשכונה, אך לא שומע אותם באים. הלילה עובר לאט. אני מתחיל להתגעגע אליהם. איפה הם?
בוקר. מתחיל להיות חם. מדי פעם אני שומע צעדים מתקרבים, אולי זה הם? לא, זה עוד פקח שעובר פה. איפה לאה? למה הם לא חוזרים? לא נעים לי לספר, אבל עשיתי פיפי וקקי כאן על הדשא. לא יכול ללכת למקום הסודי הקבוע שלי. נדמה לי שראיתי את ההוא מערוץ 2 עובר כאן הרגע. בטח אני הוזה.
ריח חזק של שריפה מגיע הנה. זה בא מהכיוון של הבית של שוקי. רגע, נדמה לי שאני שומע את חומי. אני נובח לו. כן, זה הוא. הוא עונה לי שגם הוא קשור. גם אצלו קרה כמו פה. פקחים, המשפחה הלכה, גנבו להם את הבית, הם לא חזרו. מדאיג מאוד. חם לי. רע לי. לאה, בואו כבר, אני כל כך צריך אתכם.
השעות חולפות. הם לא חוזרים. אלוהים, תעשה שיחזרו כבר. נשבע שלא אקח יותר במבה בלי רשות. אולי קרה להם משהו. אם לא הייתי קשור לעץ הייתי הולך לחפש אותם. אולי הם בצרה ואני יכול להציל אותם. אני לא יכול יותר. אני משתגע.
עוד פעם לילה. כל כך עצוב ורע לי. הבונזו שלי מכוסה חשופיות, המים נגמרו. אני בטוח שהם יחזרו. לא יכול להיות שהשאירו אותי כך לעולמים. אני מתחיל לצלול לשינה, רואה בדמיוני איך לאה ניגשת אלי ומשחררת אותי מהחבל, ואני אומר לה אני אוהב אותך, לאה.
עדכון אחרון : 24/8/2005 14:58
נא להמתין לטעינת התגובות
