הם לא אשמים
המדינה חייבת למפונים המון, השב"חים הם תפארת הנוער, ושנאת המתנחלים כל כך מושרשת וצרובה, עד שגם עקירה אכזרית לא יכלה לה. קבלו את רבקה יפה שאחרי הפינוי
המדינה עודדה אנשים להתישב בגוש קטיף, והוא יושב שם בצורה חוקית בקונצנזוס חובק מפלגות עבודה וליכוד. המתישבים מצדם פעלו כחוק, תרמו את חלקם בהתישבות ובצבא, וגם שילמו מחיר יקר.
המדינה טעתה? המדינה שינתה את החלטתה? אחרי שלושים שנה המדינה תובעת מהם להתחפף? ובכן, הם לא חייבים להגיד אמן, ולהרכין ראש. המדינה אשמה בגירושם, לא הם.
מדינה שמגרשת אדם על לא עוול חוקי בכפו, ויהיו סיבותיה מוצדקות ככל שיהיו, חייבת לבקש ממנו סליחה, להתנצל אפיים, לארוז את חפציו בדחילו, לספוג את מחאתו באיפוק וברגישות ולעשות ה-כ-ל כדי לפצות אותו על כבודו רכושו וביתו, ועדיין להכיר בכך שגרמה לו עוול, כי הוא לא רוצה בכך. הוא מגורש בכפייה.
ההשפלה והביזיון, חוסר האונים והטלטלות שחווה עכשיו אדם מגוש קטיף, אינם בגלל שהוא לא דאג לעצמו מראש, אלא בגלל שיונתן בשיא לא דאג לו מראש. המדינה, שידעה בדיוק מתי יגורש וכמה נפשות משפחתו מונה, ידעה גם שבקשתו היחידה והאלמנטרית, להשאר יחד עם קהילתו בימים הקשים הללו.
למה היה דחוף לגרש אותו לפני שנבנו ישובים חלופיים, בנגב או באשקלון או בכיכר המדינה בת"א, גם בלי הסכמתו ואישורו, כדי שיהיה לאן להעביר אותו בצורה מכובדת חרף התנגדותו? אל תניחו לראש-הממשלה לבלבל אתכם. לא המגורשים אשמים, אלא מי שעקר אותם בלי לדאוג לאלטרנטיבה ראויה.
הנוער שנאבק על גוש קטיף הוא נוער מסור, ערכי, אוהב עמו ומולדתו. הנוער הזה הוא ברובו אותו נוער שמתנדב למד"א, למשמר האזרחי, לחלוקת מזון לנזקקים, לסיוע בעיירות פיתוח וליחידות המובחרות בצה"ל.
הנוער הזה התייצב בכפר מימון ובנתיבות וביישובי קטיף כדי לעזור לאחיו, והוא גם זה שמסייע להם היום בבתי המלון ובכל המקומות שאליהם מגיעים המגורשים, דואג להם למאווררים ומארגן קייטנות לילדים.
מאסתי בהשמצות הכוללניות
במדינה שבה קטטה על כלום בבית-ספר כוללת שליפת סכין, צריך להיות עיוור או רע או מסית כדי לא להעריך קבוצת אלפי בני נוער, כולל שוליים, שנאבקים במשך שבוע מאבק ערכי ונחוש. ואין חבלות, ואין דקירות.
לא יעזור כלום, הדעות הקדומות על המתנחלים כל כך מושרשות וצרובות בתודעה, שאפילו עקירה אכזרית אינה מצליחה ליצור אמפתיה למי שהתרגל לשנוא. מראות של בכי וכאב מתפרשים כמניפולציה, מראות של גבורה ואומץ מסולפים להתלהמות.
זה לא המתנחלים מניפולטיביים, זה המוח שלנו מניפולטיבי. מוח שיודע לפרש ולהסביר כל חיוך וכל התייפחות בהתאם למטענים שכבר צרובים לנו בדי.אן. איי. אותם מראות, אותו שבר אותו גירוש, וכל אדם בוחר מה לראות עוד לפני שהמראות הוקרנו. גם אם לרגע נדמה שהבכי משותף, מיד מגיעה תמונה או אמירה שמקלפת את הציפוי האחיד וחושפת שוב את הסדקים.
שני חיילים שגירשו ונאבקו וגררו וספגו. האחד נשמע מריר ומגדף, והשני משפיל מבט, "זה אני שצריך לבקש סליחה". שתי מתנחלות שנגררו מביתם, האחת ממשיכה להניף דגל והשנייה בועטת בו, שני כתבים מתבוננים בשיירת מגורשים, בני ליס מדווח על מתיישבים כואבים שעוזבים באיפוק ובכבוד, וגולדשטיין מתיז "אדוני הארץ חווים בעצמם מה שעוללו לפלסטינאים". שני פוליטיקאים מתראיינים, יעל דיין אומרת "אין בי כאב", וגאולה כהן ממררת בבכי.
אל תאמינו להסברים מלומדים בנוסח "המתנחלים בעצמם חיסלו את שארית האמפטיה שעוד הייתה בי". זה לא המתנחלים, זה הדעות הקדומות.
אנא אחי, עקורי גוש קטיף, אל תתייאשו מהמדינה ומהתקשורת ומהפוליטיקאים ומעם ישראל. חסרי הלב שמתלוננים על חוסר הפוטוגניות של הבכי שלכם, תוקפים אתכם ובזים לאמונתכם ושמחים לאידכם, אינם עם ישראל, אלא מיעוט קולני ששכח מה זה להיות יהודי.
נא להמתין לטעינת התגובות
